התלהבות, ייאוש ומה שבינהם

פוליטיקה. אני לא פעיל. יותר נכון אני לא פעיל מספיק. הכי נכון אני הולך מידי פעם להפגנות.

אני אוהב הפגנות, משהו בתחושה של העשייה שנמהלת לתוך ההליכה, הצעקות ונפנופי הידיים, התחושה שהנה, אני עושה משהו ולא רק מתלונן גורם לי להנאה. לבושתי למדתי לזהות שההנאה נובעת מהתחושה שהנה עשיתי כל שביכולתי, בעוד שאני יודע שאין זה כך. יש עוד הרבה דברים שאני יכול לעשות. הסיבה שמונעת ממני לעשות יותר היא כפולה, החלק הראשון הוא, כמובן, עצלנות, על החלק השני ארחיב בהמשך.

יש לי אפילו סוג הפגנות אהוב. אני לא מתרגש מהפגנות קטנות של עשרות בודדות של אנשים, אני זקוק להתלהבות להידבק בה. אינני אוהב גם את הפגנות הענק, אלה שתמיד נזרקים לגביהם מספרי עתק של מאות אלפים, למרות שאני יודע שלא הייתי באמצע הנגב, אלא בכיכר רבין, שלא מכילה כל כך הרבה אנשים. איכשהו מסרים המצליחים להוציא מביתם כל כך הרבה אנשים הם כמעט תמיד מסרים של קונצנזוס רדוד האומר מעט מידי מאוחר מידי, ולעיתים גם מהסיבות הלא נכונות. אני אוהב את ההפגנות הבינוניות אלה של הכמה מאות עד אלפים בודדים דוגמת ההפגנות בזמן מלחמת לבנון השניה או הפגנות הסטודנטים הגדולות. מעבר לתחושת העשייה, התחושה שאתה מוחה בזמן הנכון, ההפגנות האלה גורמות לך להרגיש שאתה לא לבד. בדרך כלל אינני מהאנשים המחפשים להשתייך לקבוצה. או יותר נכון תמיד יש בי דואליות מסוימת בהקשר זה, קרב בין השאיפה להשתייך לאאוטסיידריות תמידית, אבל הפגנות מצליחות להטות את הקרב ולו זמנית לטובת הצד הראשון – אתה לא לבד, יש אנשים אחרים החושבים כמוך. וחוץ מזה תמיד יש שם גם סוסים.

העצלנות היא דבר מוזר, היא, כאמור, אחד מהגורמים המונעים ממני פעילות פוליטית, אך קל להתגבר עליה. כבר קרה שנתפסתי על נושא מסוים והייתי מוכן ללכת איתו רחוק, יחסית אלי. אפילו רחוק מאוד. כך קרה שמצאתי את עצמי ישן באוהל על כר הדשא של גילמן (כי הקמפוס הוא הבית!) או מפגין בהפגנת ענק של ארבעה אנשים מול בניין בו התכנס חבר הנאמנים של האוניברסיטה (שיצאו להצטלם איתנו אחר כך).

ועכשיו היגענו לגורם השני לחוסר הפעילות – היאוש. הפגנת, האמנת במה שאתה עושה, נסחפת בהתלהבות. במקביל הורדת את חומות ההגנה הציניות שבנית סביבך, והתחלת אפילו להאמין ביכולתך לשנות. נעשית , אבוי, אופטימיסט. אבל כפי שנאמר בספר הילדים האהוב עלי – זה סופו של כל בלון. להתפוצץ גם ההפגנה המוצלחת ביותר, נגיד, זאת, נגמרת. והחיים ממשיכים, אתה צריך לחזור למציאות. להיווכח שהעולם לא השתנה. הצלחת לדחות קצת את הקץ, לעזור במשהו קטן, וגם זה בספק, אבל המגמות הן אותן מגמות, העתיד הוא אותו עתיד, וכגודל ההתלהבות כך עומק הדכדוך.

תאמרו שאני פסימיסט? צודקים. תאמרו שעם פסימיות באמת לא ישתנה דבר? גם צודקים. אני עובד על זה. בינתיים, טוב שיש אופטימיים ממני.

ולכבוד הגיגים מיאשים עצמית אלה הכנתי מיקסטייפ שירי הפגנות. חלקם קשורים ישירות, חלקם קשורים אצלי אינטואיטיבית להפגנות (אולי אצלי בלבד, אבל מי יודע)., וגם כאן הסוף הוא סוף.
1. tracy chapman – talkin' bout a revolution

להורדה

2. beatles – revolution – מתווה את הגבולות

להורדה

3. pulp – misshapes

להורדה

4. marilyn manson – 1996

להורדה

5. nine inch nails – capital G – יש שיטענו שהשיר הזה לא שייך. הם כנראה יטעו (אלא אם יהיו משכנעים)

להורדה

6. rage against the machine – wake up

להורדה

7. the prodigy – their law

להורדה

8. nine inch nails – my violent heart

להורדה

9. rage against the machine – renegades of funk

להורדה

10. R.E.M – it's the end of the world as we know it – התוודעתי לשיר הזה דרך סרט פרסומת של גרינפיס. זה התקבע.
להורדה

11. jarvis cocker – cunts are still running the world

להורדה

מודעות פרסומת

2 Responses to “התלהבות, ייאוש ומה שבינהם”


  1. 1 aYa 23 בינואר 2008 בשעה 11:52 PM

    מיקסטייפ! הידד. כמו כן, אתה מתבלבל. ההפגנות הכיפיות באמת הן אלה שבהן מתגלגל לידיך המגפון.

    וכן, אלה עם הסוסים. הדבר היפה בהפגנות הוא הסולידריות המוחלטת שמתפתחת לפעמים בין המפגינים. אתה זוכר? איך בהפגנת הסטודנטים במוזיאון ת"א, זו שהגיעה עד נמיר, אנשים היו צמאים והלכו לקנות עשרות בקבוקי מים, כדי לפזר בין המפגינים?
    ככה.
    והייאוש, כן.
    נסה לאבד את התואר בדרך, אחר כך נדבר. 😯

  2. 2 שרית 24 בינואר 2008 בשעה 6:04 PM

    לפי דבריך אתה לא עצלן גדול- אם כבר ישנת לך על כר דשא באוניברסיטה.

    ולגבי היאוש, גם אני חשבתי כבר שאין לי כוח ללכת להפגנות.

    אני פשוט נוטה לשקוע בשאלה המכשילה איך באמת ניתן לעשות שינוי, והאם הוא אפשרי, ומרוב ניסיון רע כבר לא עושה כלום.

    אבל ברגע שיעצבנו אותי באמת- כמו במלחמת לבנון השניה, או לאור הניצול המיני המחפיר ללא לקיחת אחריות ע"י אישים בפוליטיקה, או המצב האקדמי בארץ שרק בא לך לבכות ממנו (איפה אני אעשה תואר שני? גם אני רוצה ללמוד!!!), על חוסר מיגון מספק בשדרות וכו'- אני אגרור את רגלי המיואשות ואנסה לעשות צעד אחד שאולי לא יהיה משמעותי, אבל אולי?

    אני לא אוהבת הפגנות. אני גם לא בטוחה שהן עוזרות. אבל מה עוד אפשר לעשות?

    מה שבטוח אני מאוד מאוד מודאגת. באמת.

    ניפגש בהפגנה הבאה?


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




בקצרה


%d בלוגרים אהבו את זה: