עוד 1400 ומשהו ימים לפעם הבאה

עכשיו אחרי שנגמר, כמה הערות אולימפיות:

• פעם בארבע שנים אני מכניס לאחסון את הציניות, את הריאליזם ואת עובדת היותי בטטת כורסא ומתמכר לצפיה באנשים מיוזעים המזיזים את הגוף שלהם בכל מיני זוויות ולכל מיני מטרות. למרות שהפעם זה היה קשה במיוחד (בכל זאת, האולימפיאדה הייתה בסין) הצלחתי גם הפעם להתעלם מכל הנקודות המעצבנות בהן משפיע העולם החיצון (פרסום, פוליטיקה, "סמים" למיניהם) על מה שכונה "ההרגשה האולימפית". ולהינות מהרומנטיקן שבתוכי הנוהג להתרגש משבירת שיאי עולם למיניהם, מדרמות אנושיות וכמעט מגאוות לאומיות (כשזה מגיע לשם האשליה נשברת בדרך כלל).
• דווקא בגלל שאירוח האולימפיאדה בסין היה איך לומר זאת מסריח במקצת – כמו אירוח בישראל, רק כזה שעובד, לא יכולתי שלא לעקם את האף סביב ירידות על הסינים המארחים. האם באמת חסרות זוועות סיניות אמיתיות, שצריך ללעוג לזיופים בטקס הפתיחה (מה? הילדה שרה עם פלייבק? לא יכול להיות). לא מצאו יותר הפרת זכויות אדם בסין על מנת שכל סיני שמנצח ייעלה תהיות בדבר סימום אפשרי, וכל סיני שמפסיד יעלה הנהוני רחמים נוסח: "חבל, עכשיו ישלחו אותו למחנה ריכוז. לעקם את אפי, כי זה מריח מסתם התנשאות מערבית מצד המערב הלא מסומם ולא מזייף בטקסים (ברצלונה – לא הצלחתי למצוא את הסרט האחר, זה שמראה שהחץ בעצם עף אל מחוץ לאיצטדון).
• כאמור, מה ששובר בשבילי את האשליה היא הגאווה הלאומית, או במקרה של ישראל, החיפוש המשווע אחרי פירורים שלה. את יחסה של המדינה לספורטאים מדגים כנראה הכי טוב יושב ראש הועד האולימפי הישראלי שהתראיין אמש בדבר האכזבה מהישגיה של המשלחת הישראלית. ההיגיון שלו עובד באופן מוזר לטעמי, אופן שאולי משקף את יחסו של הקפיטליזם למוסדות ואנשים אשר אינם מניבים תועלת כספית ישירה לבעל ההון התורן. לטענתו הספורטאים הישראלים היו שבעים מידי, היה להם כל כך טוב והשקיעו בהם כל כך הרבה כסף עד שהם איבדו את הדחף להילחם כאילו הם נלחמים על חייהם. הפיתרון: לקצץ! טוב, זה עובד מעולה בחינוך (הבנתי שמנסים לייבא עכשיו את no child left behind האמריקאית…), אז למה לא כאן.. אולי צריך ללמוד מהסינים, אומרים שיש שם מחנות ריכוז למפסידים 🙂
• ואם כבר ספורטיביות, הנה מישהו שצריך ללמוד להפסיד בכבוד.