Archive for the 'ביקורות' Category

מסע אחר

 אחרי הפסקה ארוכה – הביקורת שלי על סטארטרק:

אם להודות על האמת, לא הגעתי להקרנת "סטארטרק" החדש נלהב במיוחד. אמנם תמיד חיבבתי את הסדרה, אך בעיקר את סדרות ההמשך שלה – "הדור הבא" או "חלל עמוק 9". גם סדרת הסרטים המקורית לא ריגשה אותי יותר מדי.

למרות זאת, נטילת שרביט הבימוי על ידי הבמאי ג'י. ג'י. אברהמס רמזה שאולי הפעם יצליח הסרט להיות יותר מסרט שאפשר לראות ישר במכשיר ה-DVD הביתי.

ואכן, ניכר שלצד שמירה על קשר הדוק עם היצירה המקורית, אברהמס התאמץ ליצור לסרטו מראה והרגשה שונים לחלוטין משל המקור. עלילת הסרט במקרה זה פחות חשובה – מדובר בפריקוול לסדרה המקורית המתארת את תחילת הקריירה של הצוות המוכר – קירק, ספוק, בונס, סולו, אוהרה וסקוטי – ואת מאבקם כנגד קפטן רומולני סורר, ששואף מן הסתם להשמיד את כדור הארץ.



  סטאר טרק החדש. מאבק בלתי פוסק עם הרצון להתנתק מסדרת המקור סטאר טרק החדש. מאבק בלתי פוסק עם הרצון להתנתק מסדרת המקור

מפגינים רגשות באנטרפרייז

נקודת החוזק של הסרט, כמו גם נקודת החולשה, נעוץ במאבק הבלתי פוסק בין הרצון להתנתק מסדרת המקור ובאותו זמן גם לשמור על הקשר איתה.

אברהמס עיצב את עולמה של האנטרפרייז בצורה ריאליסטית הרבה יותר מאשר בסדרה המקורית. לא עוד תרגישו כאילו אתם נמצאים בתוך קופסת פלסטיק מעופפת, המאוכלסת על ידי אנשי פלסטיק – שרק לאחד מהם, ספוק, יש תירוץ טוב לחוסר הפגנת הרגשות שלו (בכל זאת , הוא חצי וולקני).

הסרט הנוכחי מצטרף למאה 21 במראהו ובקצב שלו. השחקנים זונחים את הצדקנות המלווה את פרקי הסדרה המקורית, ומשתדלים להתנהג, למרבה הפלא, כבני אדם – שלצד ערכיהם פועלים גם מתוך הדבר הזה שנקרא רגשות.

אך כאמור, הצד השני של המטבע הוא הרצון להזכיר בכל רגע נתון, שלמרות כל השינויים אנחנו עדיין צופים במסע בין כוכבים. צפו לשמוע את כל המשפטים המוכרים של הדמויות, לעיתים בצורה מעודנת ולפעמים… פחות. עקבו גם אחרי אנשים עם חולצה אדומה. היכולים אתם לנחש מה יעלה בגורלם? אך חריקות מעין אלה לא יפריעו לרוב הצופים – אלה המכירים את הסדרה ולצעירים יותר הנחשפים לעולמה של הפדרציה בפעם הראשונה ליהנות מסרט אקשן כיפי וקצבי כמו שאברהמס יודע לספק.

רענון הסדרה עשה לה רק טוב, אולי בפעם הבאה נזכה גם לא לראות את ליאורנרד נימוי – השמעון פרס של המותג.

סטאר טרק, ארה"ב 2009, 126 דקות. בימוי: ג'יי.ג'יי אברמס, משחק: וינונה ריידר, כריס פיין, ג'ון צ'ו, בן קרוס

מודעות פרסומת

עולה ל כל דמיון…

ובהמשך לפוסט הקודם. הפארודיה הטובה מכולן: היטלר מתעצבן מאיזו מערכה צבאית עלומה.

[gv data="bxCNCDWaWyE"][/gv]

לא לתת למוח להפריע

הטעם הטלוויזיוני שלי מדהים אותי כל פעם מחדש. היכולת שלי לנתק בין מה שהמוח שלי אומר על סדרה מסוימת לבין רמת ההנאה שאני שואב מאותה סדרה היא יכולת נהדרת. זה נכון, כמובן, כשמדובר ביכולת להנות מטראש טהור (אם כי בזה אני פחות טוב), אבל לא רק.

זה התחיל עם 24, לטעמי סדרת מתח בנויה היטב עם גימיק שאמנם היה מעניין רק בהתחלה אבל גם לאחר שעברה תקופת העניין אינו מפריע לחווית הצפייה. הבעייה – הסדרה היא שמרנית, על גבול הפשיזם לעיתים, בצורה בוטה כמעט עד כדי קריקטוריסטיות. חוקה? חופש דיבור? חופש עיתונות? חוקים? זכויות אזרח? כל אלה הם רק מכשולים בפני הקיפר בדרכו להציל את העולם מהפצצה הגרעינית התורנית. זה אפילו יותר משעשע כשבדרך כלל על רקע המרדפים הנועזים של הקיפר אנחנו עדים למשחקי הכח והתככים בבית הלבן שבחלקם מוצגת התמונה ההפוכה – הרעים כאן הם אלה שוחצים להגבלת הזכויות וכו', מול האנשים הישרים המנסים לעמוד בדרכם. כלומר, ברמת השטח, תנו לקיפר לנהל, זכויות וכדומה זה טוב רק לרמת הממשל. על הדרך כמובן ייזרקו כמה רמיזות בסגנון התואם את ספרות המאה ה-19 האמריקאיתבדבר self made men וכדומה.

לאחרונה הוספתי דוגמא נוספת כזו. אני צופה ב-gossip girl סדרה אליה הגעתי בטעות לאחר שחשבתי שקריסטן בל (ורוניקה מארס) מופיעה בה (מסתבר שהיא רק מקריינת בפתיחת כל פרק) – סיבה מספקת לבדיקת סדרה מבחינתי. מסתבר שזו עוד סידרת בברלי הילס שגרתית רק שהפעם ההתמקדות היא בעשירי מנהטן. הסדרה מתמקדת בדן -שחי בכלל בברוקלין והוא לא עשיר אלא סתם אדם פשוט וחכם, וביחסיו ם סרינה ואן דר משהו שהיא נצר לאחת ממשפחות האריסטוקרטיה. כמובן שההפרדה היא ברורה. כל בני העשירים הם תככנים, רדודים (אם כי לרובם המוחלט יש נשמה איפשהו) בוד דן ומשפחתו הם משפחה חמימה נהדרת ומוסרית. דן בעצם מתחבר עם סרינה כי סרינה מנסה לחזור למוטב למרות נסיונותיהם השטניים של חבריה לקלקל לה. גם כאן המוסרנות בוטה וזועקת לשמיים.

שני מקרים כאלה כמו 24 והנערה הרכלנית הם יוצאי הדופן. ייצוגים פחות בוטים גרמו לי בעבר להעברת ערוץ/כיבוי הטלוויזיה/לחיצה על ה-X של חלון תכנת הוידיאו. אבל איכשהו כאן בזכות ביצוע טכני טוב המוח שלי מאפשר לעצמו להתעלם מזה.

מזל.

אנימה מצולמת

הביקורת שלי על החדש של האחים ורשובסקי:
 

יש שני דברים שאתם צריכים לדעת לפני שתחליטו ללכת לראות את "ספידרייסר" סרטם החדש של האחים ורשובסקי (המטריקס).

 

הראשון, הסרט אמנם עושה שימוש במצלמה ובשחקנים, אבל זהו בעיקרו של דבר סרט מצויר, על כל המשתמע מכך. הסרט מעוצב ברובו בעזרת אנימציית מחשב במראה "פלסטיקי" צבעוני. מהר מאוד תשכחו שאתם צופים בסרט ולא בסדרת האנימה המצוירת עליה מבוסס הסרט. לעיתים שוכח גם הסרט עובדה זו והציור חודר בגלוי לסרט ליצירת אפקטים המזוהים עם האנימה ( המסך הקופא, היוצרת תחושה של תנועה למשל). כמו כן השימוש בטכניקה זו גורם לסרט להיות מצויר גם ברוחו – כלומר לפעולות המתבצעות בו להתעלם לחלוטין מחוקי הטבע, ולדמויות כמו אחיו הקטן של רייסר והשימפנזה שלו להתקיים ללא ניסיון  ההתנקשות המתבקש.

 

השני, זה אינו סרט זהו מניפסט של הכמיהה לאותנטיות אל מול פס היצור הקפיטליסטי, שכמו בכל סרט מצויר, מוקצן, לעיתים עד כדי גרוטסקה, ונזרק בפרצופכם – הצופים.

 

ספיד רייסר (אמיל הירש), הא נהג מרוצים, כל חייו עוברים עליו על המסלול. כילד הוא חשב רק על מרוצים, כמבוגר, זה מה שהוא יודע לעשות. גם המשפחה שלו, שותפה לתשוקתו. כנצר למשפחת יצרני מכוניות הוא נוהג בשביל חברת המכוניות של אביו (ג'ון גודמן). כאשר מנהל תאגיד ענק פונה אל ספיד בהצעה מפתה, הוא נדחה על ידי ספיד. בתמורה נותן לו המנהל שיעור בעולם הספורט האמיתי – מסתבר שכל המרוצים מכורים מראש. הכל נסגר בעסקאות מאחורי הקלעים, ואפילו גיבורי ילדותו של ספיד לא התחרו באמת. ספיד ומשפחתו בעזרת חברתו של ספיד, טריקסי (כריסטינה ריצ'י) ונהג מסתורי בשם רייסר אקס (מתיו פוקס) יוצאים לנצח את השיטה מבפנים, להשיג במרוץ את חבורות הנהגים של התאגיד, המצוידות בנשקים שונים ובחוסר כבוד לחוקי משחק הוגנים.

 

הסרט אינו מוגדר בינתיים כהצלחה בארה"ב, עיצובו הייחודי ואורכו הרב (רב מידי) עמדו בעוכריו, אבל לאוהבי אנימה או סרטי פעלולים קצביים, ואפילו לאוהבי משחקי מכוניות, יספק הסרט הזה, הנאה צרופה, בתוספת מסר אנטי תאגידי חזק, אף אם נאיבי (היה נחמד אם לא היו מדביקים אליו את המשפחתיות האמריקאית).

 

"ספידרייסר", ארה"ב, 2008, 135 דק', בימוי ותסריט: האחים ורשובסקי. משחק: אמיל הירש, כריסטינה ריצ'י, ג'ון גודמן, סוזן סרנדון, מתיו פוקס 

זכרונות מלחמה

ככל שעובר הזמן וככל שעולה מספר הסרטים אליהם אנו נחשפים, כך נדירים יותר אלה המצליחים לחדור את מעטה הספקנות העבה ולהשפיע בצורה ישירה על מצבנו הנפשי והמנטאלי. כמו שקורה עם חומרים נרקוטיים כאלו ואחרים, הגוף והנפש מפתחים רמת עמידות מסוימת להשפעת היצירה ולכן רמת הגירוי הנדרשת עולה בהתמדה. את "ואלס עם באשיר" ניתן, אם כך, להשוות למנת סם מוגברת, על קצה גבול הצריכה המומלץ.

ההקבלה לסמים אינה לצרכי התפייטות בלבד. יוצר הסרט, ארי פולמן, משתמש ביכולת המדיום הנבחר – סרט האנימציה – כדי ליצור סרט הנע בין העלילתי לדוקומנטרי. סרט הלוקח את הצופה בו כמלווה למסע אל נבכי תודעתו של פולמן בניסיונו להתחקות אחר עברו שלו עצמו. ליתר דיוק אחר שלושה ימים בשנת 1982.

הסרט מתאר תהליך שינוי תודעה מכוון העובר על פולמן בעקבות פנייה מחבר מתקופת שירותו הצבאי. פולמן נוכח לדעת שאירועי מלחמת לבנון הראשונה הם מבחינתו חור שחור. הוא זוכר את התקופה, אך לא את האירועים עצמם, את היציאות הביתה, אך לא את הנעשה בשדה הקרב. כך יוצא פולמן לחקור ולנסות למלא את החור השחור הזה.

תהליך מילוי הזיכרון ההדרגתי מתחוור לנגד עיננו כתהליך מעבר מהסוריאליזם המוחלט, עולם החלומות, אל המציאות הסוריאליסטית של שהות ממושכת בשטחי האויב והחוויות ההזויות שנוצרות במהלכה – החל בשחייה לילית כפויה ומתישה וכלה במגורים בבקתות עץ מאולתרות על חוף הים התיכן בין קרב אחד למשנהו. המעבר מושלם כאשר המציאות הופכת לכל דבר חוץ מסוריאליסטית – קרבות, יריות, פחד, עצב והאירוע המרכזי – הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה, תוך ידיעה והעלמת עין של הפיקוד הישראלי.



  ואלס עם באשיר. ממסע של גילוי אישי לסרט דוקומנטרי לכל דבר

כאשר הולכת התמונה ומתבהרת הופך הסרט אט-אט מסרט מסע של גילוי אישי לסרט דוקומנטרי לכל דבר, שבעזרת ראיונות ו"הופעות אורח" של דמויות מפתח מתקופת המלחמה כגון מנחם בגין, אריאל שרון ורון בן ישי פורש בפני הצופה את האירועים כפי שהתרחשו, בלי ליפות, בלי להסתיר, בלי אמירה ישירה, ביקורתית או מצדיקה. פשוט את סיפור המאורע.

ואם נחזור לאנלוגית הסמים – הסרט הוא טריפ אשר כביכול השפעותיו תלויות במשתמש. חבטת המציאות שבסיומו הצליחה לערער, לפחות אותי, ולגרום לי לצאת מהאולם עם תחושת דיכאון מסוימת. הלוואי עלי עוד הרבה דיכאונות כאלה.

"ואלס עם באשיר", ישראל-צרפת-גרמניה-ארה"ב, 2008, 87 דק', בימוי: ארי פולמן, עיצוב וניהול אמנותי: דוד פולונסקי, במאי אנימציה: יוני גודמן

אינדיאנה ג’ונס וקללת הגיקים האיומה

בדרך כלל אני מחכה עד שהביקורות יתפרסמו ב- ifeel לפני שאני מעלה אותן לכאן, אבל הם מתמהמהים. אז הנה הטייק שלי על אינדיאנה ג'ונס החדש:

על גיקים רבים ושאר חובבי תרבות פופלארית על סוגיה השונים רובצת קללה. כאשר מתפרסמת יצירת המשך, גרסה חדשה, הומאז', או יצירה הקשורה בדרך כלשהיא ליצירה הנחשבת לאבן דרך בתרבות הפופלארית (שמעתם, בסרט הזה יש את אותו נער המים של "שר הטבעות"!), מחויבים הגיקים, כמעט בעל כרחם ללכת לראות אותה. כך, דור שלם שגדל על ברכי טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" המקורית מצא את עצמו צובא בהמוניו על קופות הקולנוע, וחוזה בקריסתה המפוארת של האגדה לכדי שלושה סרטים חסרי נשמה, ובחלק מהמקים גם חסרי עלילה של ממש, עמוסים באפקטים אשר הפכו לחזות הכל ובמשחק גרוע מהרגיל – בז'אנר שמשחק טוב אינו מהווה את עמוד התווך מלכתחילה (מעניין הוא שהחלק השני של נקמת הסית', השלישי בסדרה, המוקדש לחיבור העלילה לעלילת הטרילוגיה המקורית – הוא החלק הטוב בטרילוגיה החדשה כולה). רוב הגיקים מכירים את הקללה היטב, אך היכרות זו אינה מונעת כלל וכלל את נזקיה של הקללה. הקללה גם מוכרת על ידי הצד השני -ספקי יצירות התרבות, שמנצלים אותה הייטב ליצירת מחלבת מזומנים אימתנית. ללא ייראת הקודש האופפת את רגשות הגיקים, מוכנים מנהלי האולפנים לאשר הכל, ובלבד שכיסי הגיקים יתרוקנו – וחשבונות הבנק שלהם יתמלאו.

בהתחשב בקללה זו, שמוטלת בין היתר גם עלי, נכנסתי לאולם בבואי לצפות בסרט הרביעי בסדרת אינדיאנה ג'ונס – ממלכת גולגולת הבדולח בחשש כבד. האם אזכה לראות המשך ראוי לעלילות האיש שגרם לי בילדותי לחלום על קריירה ארכיאולוגית? היהפוך אינדי עורו וישתמש בשוטו לצד כוחות הרשע של תאגידי הוליווד?

הבשורה המשמחת – אינדי אולי זקן יותר, אבל הדבר מתבטא בעיקר בשערו המאפיר. השוט, הכובע, החיוך העקום, המלכודות, המרדפים, הנחשים, הרמשים וההומור – עדיין שם.

כפי שניתן לצפות, הסרט משחזר במדויק את התבנית שלתוכה נבנו גם שלושת הסרטים הקודמים. אינדי נמצא במרדף להשגת חפץ בעל כוחות על, כאשר מולו מתייצבים כוחות הרשע התורנים של העולם (הנאצים במקור, הסובייטים בסרט הנוכחי), החושקים בחפץ לצורך תכניותיהם הזדוניות. כמו בסרטים הקודמים מצטרפים אל אינדי במסעותיו האישה התורנית ודמויות משנה נוספות חלקן חוזרות גם הן. כמו בסרטים הקודמים, גם כאן מביא על עצמו הנבל הראשי את חורבנו במו ידיו.

גם הבחירה למקם את עלילת הסרט בתקופה מאוחרת יותר, כלומר, להתחשב בזמן שעבר ולא ליצור סדרת סרטים אל-זמנית כגון ג'יימס בונד, תורמת לקסמו של הסרט, ולאמינותו (עד כמה שמקומה של האמינות בסרטים מסוג זה מוטל בספק).

למרות פוטנציאל ההרס העצום, עומד הסרט במשימה. למרות ההפניות והאיזכורים הרבים, לעיתים מאולצים (בעיקר קטעי השימוש בשוט) לשלושת הסרטים הקודמים, למרות מופרכות העלילה, אפילו יחסית לסדרת סרטים הבנויה על עלילות מופרכות, אנחנו מקבלים סרט הרפתקאות מהנה וקצבי. סרט המשך לסדרה קלאסית העשוי רע עלול להכתים את כל שאר הסדרה, אך כאן מתייצב הסרט אמנם הרחק מאחורי שודדי התיבה האבודה ומסע הצלב האחרון אבל עדיין מהווה יצירת המשך יאה לקלאסיקת ההרפתקן עם הכובע.

אסון מזעזע

סיימתי לראות עכשיו את קלוברפילד (סליחה על כותרת הפוסט הדבילית) – זה לא יהיה פוסט מסודר אלא סתם שפיכת המחשבות שלי אחרי סרט נהדר.

כל הביקורות ששמעתי וקראתי על הסרט די קטלו אותו. בעיקר התמקדו בצילום גורם הסחרחורת וההקאות , ובהיותו של זה גימיק שלא מחזיק את הסרט. לכן הגעתי אל הסרט הזה ספקן מתמיד. הופתעתי.

למי שלא יודע, הסרט הוא כביכול תוכנה של קלטת שנתגלתה באיזור הרס של מפלצת מסתורית ומכוערת במיוחד שהרסה את ניו יורק. הוא מתאר חבורה של צעירים הנמלטים ממסיבה ומנסים להינצל מההרס אותו זורעת המפלצת.

הגימיק הזה הוא שהופך את הסרט לשווה צפייה. במקום עוד סרט אסונות דבילי סטייל גודזילה (הגרסה החדשה – לא ראיתי אף אחת מהישנות) הנורא והמשעמם, מקבלים סרט המצליח לעקוב בזמן אמת אחרי התמודדות של קבוצת אנשים עם האסון. סרט מפלצות שבו למפלצת אין כל חשיבות. אמנם ההגעה לריאליזם כזה דרשה הקרבת אמינות מסוימת – המצלמה לא נפגעת, המצלם לא מפסיק לצלם תוך כדי ריצה מטורפת, אבל לא במידה שאי אפשר להשעות (suspence of disbelief) כדי לקבל את זה. אגב לטעמי ניתן היה להימנע גם מפאקים אלה אם יוצרי הסרט היו הולכים עד הסוף, זונחים את תירוץ מצלמת הוידיאו ופשוט עושים את הסרט כשהמצלמה מייצגת פשוט את אחד מבני החבורה.

הסרט הזה הצליח לעשות לי מה שכמעט אף סרט אימה-אסונות הצליח לעשות בשנים האחרונות – למתוח ולהפחיד. ההזדהות עם הדמויות כמעט מוחלטת.

הסרט קצר מספיק בשביל שהצילום לא יתחיל לעייף. מישהו, לא זוכר מי, כתב על הסרט שהוא סרט היוטיוב הקולנועי הראשון. תיאור די הולם בעיני. אני חושב שהפורמט המתאים לו הוא בהחלט צפייה על מסך מחשב.


בקצרה

שגיאה: טוויטר לא הגיב. בבקשה המתן כמה דקות ורענן את הדף.

מודעות פרסומת