לא מאוכזב

אנשים התאכזבו מגיל סקוט הרון והעובדה שהוא ביטל את הופעתו. אני דווקא לא כל כך.

אתחיל בדיסקליימרים הנחוצים. ראשית אין לי עמדה ברורה בקשר לרעיון ה-BDS, החרם האקדמי, כלכלי, תרבותי על ישראל. ההסתייגות ממנו היא גם עקרונית – סוג של ענישה קולקטיבית, אך בעיקר פרקטית – אינני בטוח כלל שהחרם יעבוד. אך בכל מקרה הרעיון שווה בחינה ואינני פוסל אותו באופן כללי. במשטרים אחרים ש"אסור כמובן להשוות חס ושלום", היתה לו דווקא השפעה ככל הנראה.

שנית, לא התכוונתי ללכת להופעה, כך שאינני נפגע אישית מהביטול. אני כן מתעתד ללכת ובשאיפה ליהנות ממטאליקה ומהפיקסיז – שגם עליהם הופעל לחץ לבטל את הופעתן. צביעות? אולי. במידה שאני מסוגל לחיות איתה. אם תבוטלנה הופעות אלה, אתאכזב. אתאכזב אבל אבין.

מה מפריע לי בטיעונים נגד הרון? העובדה ששוב מואשמת "ההסברה". שוב כשלון ה"הסברה" מביא אומן להאזין כביכול רק לצד אחד בסכסוך ולהתעלם מצד שני. הטענה הזו מתנשאת במקצת. אני אישית נותן להרון ליהנות מהספק ומאמין שהוא חשב לפני ביטול ההופעה ושביטולה מהווה הצהרה פוליטית אותנטית.

מה עוד מפריע לי? ההאשמה בצביעות. איך הוא לא מוכן להופיע כאן אבל מופיע בארצות הברית שמבצעת גם היא פשעים? זו ורסיה על הטיעון השחוק המופנה תמיד נגד השמאל. ובכן, לא אענה בשמו של הרון, אבל נראה לי שלהופיע ולמחות בספירה בה יש לך השפעה תיאורטית על העוולות נגדם אתה מוחה, במקום בו העוולות נעשות בשמך, זה משהו שיכול, אולי, לשנות קצת. במקום בו אתה האורח, דרך המחאה היעילה יותר היא ההחרמה. בשני המקרים אגב, ההשפעה של מעשה אחד היא אפסית. האפקט עשוי להצטבר.

מה בעיקר מפריע לי? העובדה שאני נוטה להאמין שחלק גדול מהזועקים שהמוזיקה היא עולמית ושיש לנתק אותה מהפוליטיקה ושכדאי שהאומן יבוא הנה ויקשיב לשני הצדדים, לא יתנגדו באופן כללי לחרם. לא תהייה להם בעיה עם חרם על מוצרי ההתנחלויות לדוגמא. וכאן מתגלה המוסר הכפול, כאן מתגלית ההתנערות מאחריות. הכיבוש הוא של כולנו. מתנחלי יצהר אולי נמצאים בחוד החנית, אבל למרבה הצער אני מאפשר את זה, אתם מאפשרים את זה, כולנו מאפשרים את זה. חלקנו מאפשרים את הכיבוש נגד רצוננו, חלקנו מנסים ככל יכולתנו להתנגד לו, אבל מפעל הכיבוש הוא תוצר של החברה הישראלית כולה. כל ממשלות ישראל תמכו בו וחיזקו אותו, כל אזרחי ישראל נושאים באחריות אליו.

גיל סקוט הרון הוא אמן מחאה, the revolution will not be televised הפך אפילו למעין המנון. יש להניח שחלק כלשהוא ממעריציו, מזדהה גם אם מסרי שיריו. אבל כנראה שלחלק מהמעריצים מחאה זה סבבה לגמרי, כל עוד אתה לא נמצא בצד השני שלה. אותם אנשים שהיו מריעים לו באם היה מחרים את דרום אפריקה של האפרטהייד, זועמים עליו כאשר הוא מבטל את הופעתו במדינת האפרטהייד המודרנית.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון

סרט של מרכז עדאלה על השוויון וחוסרו בישראל.

יש גם חלק שני בקישורים בצד.

תחרות, לא נושאת פרסים

ושוב חוזרת לה השאיפה ליצור איזון מושלם. לא רק ההומופובים, יהיו הם דתיים או לא, למרות שלמה להיות צבוע ההסתה היא בעיקר דתית (אפשר להוסיף את רונצקי כדי להרחיב מגזרים גם לחרד"לות) מסיתים, על פי הבון טון גם להט"בים מסיתים כנגד חרדים, ראו התגובות כאן.(קראו גם את הפוסט, כדאי).

ועכשיו לאתגר. מצאו נא ולנקקו במידת האפשר למאמר/אמירה על ידי איש ציבור/משהו דומה של איש להט"ב/ליברל סמולן יפה נפש/ וכו' המסיתה כנגד חרדים.

כלל ראשון: מאמר ביקורת על הסתה אינו נחשב להסתה כשלעצמו

כלל שני: יימצא מאמר אחד או שניים אוכל חצי כובע וירטואלי. תוכח מגמה – אוכל כובע וירטוראלי

לצערי, אין פרסים.

זה כמובן מתקשר לזה.

הו האיזון הקדוש.

ימין ושמאל – רק קצף וקצף

אחת מתוכניות הרדיו היחידות שנהנתי לשמוע בעבר היתה המילה האחרונה בגלי צה"ל. בעבר, כי כשתודעתי הפוליטית לא הייתה מפותחת התפתתי להאמין לשקר הגס של נציג שמאל ונציג ימין המתדיינים על ענייני השעה. אני לא יודע אם התכנית השתנתה או שאני השתנתי – אבל זה כבר מזמן לא כך.

השבוע דנו בתכנית על חוברת שוברים שתיקה. מקובי אריאלי, נציג הימין בתכנית, לא מפתיע לשמוע הסתה לאלימות נגד מי שמעז לנסות לחדור את חומת העיוורון המכוון של הישראלים. מעירית לינור דווקא הופתעתי. לא שהופתעתי לשמוע שהיא מסכימה עם אריאלי, גם בימיה היפים יותר היתה לינור שמאל דה לה שמאטע. הופתעיתי מרמת אימוץ הטרמינולוגיה, הכל כך נמוכת מצח עד שניתן לתהות עם המצח עדיין קיים, שהחלה במשפטים כמו "תבסס את עצמך יא זבל" והמשיכה במעין קריאת תגר ללוחמים והכרזה שהיא יכולה לנצח אותם בעצמה במכות, כי הם "חלושס".

כבר הזכרתי בבלוג tאת אבחנתו של חומסקי, על התרוקנות המערכת הפוליטית. התוכנית הזו היא ה-case study האולטימטיבי.
כמובן שלדון בעדויות הן לא הגיעו, זה לא חשוב, יותר חשוב להיתמם ולא להבין למה הם לא עומדים בשמם המלא מאחורי העדויות. זה לא שבפעם קודמת בזמן אמת, טורטרו דווקא המתלוננים למצ"ח על מנת שיוכל "לבדוק" את טענותיהם ולהוקיעם כשקרנים (תוך התעלמות סלקטיבית ביותר מעדויות)? זה לא שדקה לפני התהיות הם לא קראו ל"חזקי" המטאפורי שלהם לנפח למלשינים מעלילי עלילות הדם את העצמות.

והעצוב בתמונת אריאלי ולינור המייצגים את החברה בישראל העוצמת עיניים תוקעת ידיים באוזניים וצווחת "נה נה נה, אני לא שומע". הוא שהפעם אפילו אין כל חדש בעדויות עצמן. פשעי המלחמה של צה"ל היו גלויים גם בזמן אמת ומצולמים לעייני כל. העדויות רק מפרטות קצת יותר, מצטרפות לדו"חות הוועדות (לא הצלחתי למצוא הקישור), שמדינת ישראל החפה מכל פשע, כמובן, סירבה לסייע להן, לעדויות שאסף ארגון בצלם (עוכרי ישראל, טפו).

אז למרות שאין בהן כל חדש, אם הגעתם עד כאן ועדיין לא שלחתם את חזקי לסתום לי את הפה/לנפח לי את הצורה/לשבור לי את העצמות – הנה הקישור לעדויות. וכאן תמצאו עדויות של פלסטינים.

אה ולסיום – תגובת גל"צ, לקרוא בשביל להאמין.

ה-NRA גרסת ישראל

זיכויו של שי דרומי  מאשמת הריגה על ידי בית המשפט  המחוזי בבאר שבע והחוק הקרוי על שמו מוכיחים, או יותר נכון מאשרים מחדש, לפחות דבר אחד – מדינת ישראל ממשיכה את התדרדרותה המהירה לכיוונו של קפיטליזם קיצוני. שני נקודות שמעלה זיכוי זה עולות בקנה אחד עם עקרונות הניאו-ליברליזם החביבים כל כך על משרד האוצר – קידוש הקניין והתנערות המדינה ממחויבותה לאזרח.

ראשית, מה המסר שעולה  מזיכויו של אדם שירה, על פי העדויות, בגבו של פורץ שחדר לתחום קניינו? המסר ברור, גנב, דינו מוות. נכונה ככל הנראה  אמירתו של בית המשפט, שי דרומי אינו איש מדון, אלא אדם שביקש לחיות בשלווה. ההכרה בכך מגולמת בסעיף האישום. דרומי הואשם בהריגה, לא ברצח בכוונה תחילה. הכרה מסוג זה אמורה להתגלם בעונש, היא לא רלבנטית לשאלת הכרעת הדין.

אבל הנקודה היותר קריטית היא המסר שמעביר בית המשפט לגבי אחריות המדינה למלא את חלקה בהסכם החברתי בינה לבין האזרחים. הנגב הפך, כך אומרים, לשטח הפקר, שטח בו שולט הפשע והמשטרה אינה מסוגלת להשליט את החוק. הפיתרון הראוי לכך אינו התנערות מוחלטת של המדינה מהאזור, אלא בדיוק להיפך, הגברת מעורבותה וההשקעות באזור על מנת להשליט את חוקי המדינה על כל שטחה. במקום זאת, אותת בית המשפט, רשאים האזרחים להתחמש ולנהל את שטחי המדינה בעצמם. אפשר גם לחשוב שקידום מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה הבדואית בנגב תוכל לסייע בהפחתת הפשע בדרום (עוד תפיסה קפיטליסטית – ניתוק הקשר בין מצב חברתי לרמת הפשע) – אבל אלה באמת חלומות לא ריאליים.

התקופה בה לא היתה לחוק אחיזה בשטחי המדינה בארה"ב קראו "המערב הפרוע". ככל הנראה היא לא היתה סימפטית כפי שמצטייר מסרטי המערבונים. אם זה המצב בדרום, כדאי מאוד לתקן אותו. המדינה הפריטה כבר מזמן את שירותי הרווחה, היא פועלת במרץ להיפטר מהתשתיות, מהטיפול באסיריה, ממערכת החינוך ואף מחלק מתפקודי הצבא שלה. ניסיונה להיפטר מאחת מסמכויותיה החשובות ביותר – הסמכות על אחזקת האלימות, הולכת ומייתרת את ההסכם איתה.

פאשיסטים: אם עליתם לשלטון, כאן ההוכחות נגדי

לאחרונה, כזכור, שאל גדי טאוב את זהבה גלאון אם היא שמחה ביום העצמאות בתכנית רדיו והופתע מכך שהאשימו אותו במקארתיזם. השאלה הזו מצטרפת לבון טון טוקבקיסטי ידוע, בון טון שניתן לראות גם בתגובות לדיונים בבלוגים שמאלנים למיניהם – האם השמאל המבקר את המדינה אוהב אותה?

לא אענה בשם השמאל ואף לא בשם חברי (או חברי הלהקה שלי כפי שאנשים מסוימים ינסו להגדיר) אלא בשם האדם היחיד שאני יכול לענות בשמו – אני.

ובכן, התשובה פשוטה, וחד משמעית – לא.ההסבר מתחלק לשניים, כללי ופרטני.

כללי – אהבה היא לא הרגש שאני נוטה לאפיין אותו כאפשרי כשזה נוגע ל"מדינה". ישראל או כל מדינת לאום אחרת היא הגלגול האופנתי הנוכחי של המנגנון הבירוקרטי המאפשר לאדם לנהל חיים חברתיים. לפני המדינה היו מנגנונים אחרים. אינני נביא, אבל אני מהמר שאת מדינת הלאום יחליף מנגנון אחר. ובכן מנגנונים בירוקרטיים יכולים לעורר אצלי רגשות – הערכה, סלידה ועוד. אבל רגש אחד הם לא מעוררים אצלי – אהבה. את רגש האהבה אני נוטה לשמור בדרך כלל ליצורים חיים – ברך כלל אנשים. לפעמים אני יכול להגדיר אהבה את מה שאני מרגיש כלפי דברים שגורמים לי לתגובה רגשית או חושנית טובה – אוכל טוב, יצירה תרבותית טובה. אבל אפילו עובדה זו היא הרחבת גבולות המושג. למרבה השימחה השתתפות במרחב החברתי הדמוקרטי לא אמורה לדרוש אהבה אלא קבלה מסוימת של כללי המשחק.

לכן תשובתי השלילית אינה תלויה במקרה הפרטי – הייתי עונה "לא" אם הייתי חי בארה"ב, בסומליה, בשוודיה, בטאג'יקיסטן, או בגרמניה הנאצית.

אבל בכל זאת אוסיף את הגורם הפרטני – מדינת ישראל איננה המקום הכי רע על פני אדמות, אם הייתי חושב שדירוג מידת ה"טוב" של מדינות חשוב, אולי הייתי בונה דירוג כזה ואולי בדירוג הזה ישראל אף הייתה מתמקמת בחצי הראשון של הטבלה. אבל אינני חושב שזה חשוב ולא אטרח להרכיב את הדירוג הזה. גם אם מדינת ישראל היא המינה ה"טובה" ביותר שאפשר למצוא על כדור הארץ, זה לא משנה את עובדת היותה מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, סמי-תיאוקרטית, המתקיימת כשמגפה מונח על צווארם של כמה מיליוני אנשים. על פי הגדרת ה"אהבה" של מגיבים כמו "אני גם" מהלינק למעלה – אינני אוהב את המדינה – כי אם שונא אותה שינאה תהומית.

אבל, גם אם אניח באופן היפותטי שאפשר לאהוב מדינה, מבקריה של מדינה, אוהבים אותה יותר מכל מצקצקי הלשון, מכל אנשי "יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם" למיניהם", מכל אותם אנשי "לפחות כאן אתה יכול לכתוב מה שכתבת".- ולו רק לאור העובדה שאני מסתכל למעלה ולא למטה. אני לא מסתכל על כמה "רעה" יכולה הייתה המדינה להיות, אלא לכמה "טובה" היא צריכה לשאוף להיות. זו הגדרת הפטריוטיות המועדפת עלי.

הקטנוניות היומית

בהמשך לפוסט הקודם, יש עוד משהו קטן שהפריע לי בסיקור התקשורתי של ביקור האפיפיור, אבל כיוון שזה קצת קטנוני הפרדתי.

בשבת ביקר האפיפיור בהר נבו בירדן. על פי הדיווח ברדיו הר נבו הוא המקום ממנו צפה משה רבנו על הארץ המובטחת. ככה, עובדה היסטורית, לא על פי הכתוב בתנך, על פי המסורת, גורישט.

וראו זה פלא היום בבוקר בסקירת הלו"ז היומי של הצורר דיווח קול ישראל על שורה של אתרים בירושלים בהם עתיד בנו האבוד של היטלר לבקר. בין האתרים כנסיה (או חדר, או מקום כלשהוא אחר) בה על פי המסורת הנוצרית התפלל ישו.

כלומר התקשורת מכירה בכך שכתבי דת אינם בהכרח ספר היסטוריה. רק התנ"ך כמובן.

טריפה עדיף על נבלה?

בעצם צריך להגיד להם תודה.

ביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16 היה עלול להישאר מה שהוא באמת – ביקור רשמי משעמם של נציג דת שמרני וריאקציונר (אולי אפילו יותר מהרגיל) במדינת האפרטהייד של הדת הראקציונרית השנייה. לשמחתינו כל מיני פקידים ונבחרי ציבור מובילים את עדות יג"עייהם (יג"ע – יהודי גאה עילג, קרדיט: נמרוד אבישר) בשיתוף פעולה נדיר עם אחיהם המוסלמים על מנת להפוך את הביקור המשמים לקרקס משעשע. משעשע , במובן של כל כך עצוב שאין מה לעשות אלא לצחוק.

ראשונים, התייצבו למשימה הלייצנים הרגילים – שאם לא היו יודו נאצים אלימים היו יכולים להיות לורל והארדי של תחילת המאה ה-21 – איתמר בן גביר וברוך מרזל. השניים הגישו או התכוונו להגיש קובלנה פלילית נגד האפיפיור בתואנה שהוא מחזיק ברכוש גנוב – מנורת בית המקדש, לא פחות.

אחריהם החרו והחזיקו יו"ר הכנסת, ליצן לא קטן בפני עצמו, רובי ריבלין, וחבר הכנסת הטרי ניצן הורוביץ אשר החרימו את הביקור. ריבלין כמובן כי הוא יג"ע מוכרז, הורוביץ לפחות תירץ את זה בריאקציונריות של המבקר, ניחא.

ועכשיו הכריזה המנהיגות הרוחנית של ישראל, הנהלת יד ושם, זאת שפיטרה לא מזמן משהו שהעז להצביע על דיר יאסין, שהאפיפיור לא עומד בדרישותיה – נאומו היה מאכזב ולא כלל הצלפות עצמיות למוות, הוא רק חזר במילים אחרות על מנטרת יד ושם – יש לזכור ולעולם לא לשכוח ולא קרא לבצע שואה בעם הגרמני או משהו. אכן מאכזב. כאחרוני הטוקבקיסטים (מעמד הפועלים היג"עי) טען הרב לאו כי האפיפיור אמר נהרגו ולא נרצחו. הסמנטיקה חזקה כאשר מדובר באפיפיור ממוצא גרמני.

ואמרתי קודם שיתוף פעולה מצד אחיהם המוסלמים? ובכן, לא ממש. מסתבר שבדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כבר אסור להביע דעה. אם אתה ערבי, מן הסתם.
היה אפשר לחשוב שזה טוב שמישהו מחזיק את המראה מול עינינו, אם למרבה הזוועה מרבית היושבים בישראל לא היו אוהבים את מה שהם רואים.

מק’ארת’י מחייך מקברו

לאחרונה נערך במגרת התכנית "מועצת החכמים" עימות בין חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ודון קיחוטה של הציונות, ד"ר גדי טאוב. במהלך העימות שאל טאוב את גלאון אם במרצ שמחים ביום העצמאות. גלאון סירבה לענות וטענה שהשאלה אינה לגיטימית. התבונה הפוליטית שלי מתרעמת על גלאון, אבל הטהרן הקטן שבתוכי מריע לה – אכן, שאלתו של טאוב אינה אלא דמגוגיה – השמאל (ועוד נציגה של השמאל הציוני) לא צריך להוכיח את נאמנותו למדינה בטרם יפתח את פיו. הטלת הספק האוטומטי בנאמנות מי שמחזיק בדעות שלא עונות על תכתיבי הקונצנזוס הן ממאפייני המקארתיזם.

 

ארה"ב, שנות ה-50, המלחמה הקרה מתנהלת בשיא המרץ. סנאטור רפובליקני מוויסקונסין, ג'וסף מק'ארת'י מנציח את שמו לנצח כמייצג רדיפה פוליטית על ידי הטחת האשמות חסרות ביסוס בפוליטיקאים יריבים ובאנשי ציבור, בתחילה במהלך מסע תקשורתי ובהמשך במגרת כהונתו בראש תת ועדה של הסנאט לחקירות.

 

תגידו, אני מגזים, הרי טאוב אינו מחזיק בסמכויות כלשהן, השפעתו מינורית. ובכן, הוא מהווה דוגמה מייצגת של האווירה בישראל. אווירה שבתקופה האחרונה חורגת לא פעם אל הפרקטיקה. דוגמא לכך ניתן היה לראות כאשר כוחות המשטרה פשטו על בתי פעילים בתנועת "פרופיל חדש", החרימו מחשבים ועצרו את הפעילים לחקירה, ממנה שוחררו בערבות לאחר ש"הודו" במעשים המיוחסים להם.

 

"פרופיל חדש" הוא ארגון רשום כעמותה ללא כוונת רווח, ופועל בצורה גלויה על מנת לקדם את מטרותיו, שהן מאבק במיליטריזם השולט בחברה הישראלית. חלק מהמאבק מתמקד בניסיון ליצירת סטטוס חוקי לסרבנות מצפון. אפשר לא להסכים עם דעותיהם, מעצר, חקירות והחרמת רכוש הם כבר פחות לגיטימיים. אין פלא שהעצורים "הודו" במעשיהם, כפי שמסרה המשטרה, אני לא רואה את הבעייתיות בהודאה במעשים שאינם מהווים עבירה על חוק.

 

מקרה "פרופיל חדש" אינו חדש ואינו מקרה בודד, הוא מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בהם רודף הממסד אחר המחזיקים בדעות שאינן נטועות עמוק בקונצנזוס. פה נרצח מפגין פלסטיני לא חמוש בבילעין שם נעצרים 700 מפגינים כנגד המלחמה (מעניין להיכן נעלמו כל כתבי האישום?). פה מוחזקת טלי פחימה במעצר מנהלי ושם מוחזק איש התיאטרון סמיה ג'בארין במעצר דומה – אני יכול להמשיך.

 

בארצות הברית סיים מק'ארת'י את הקריירה שלו כשהוא מגונה על ידי הסנאט (וכנראה גם אלכוהוליסט). ראוי שגם בישראל אם חפצת חיים היא תגונה השקפת עולמו ודרכי פעולותיו.

אל תספרו לי

טוקבקיסטים – אולי הנושא הנדוש ביותרבדיונים על תרבות הרשת, אבל בכל זאת שמתי לב לאחרונה למאפיין נוסף שלהם, אולי חדש ואולי סתם פתאום זה משך את תשומת ליבי.

פוריטניות, התחסדות וצביעות – משל היינו אומה וואספית טיפוסית.

זה התחיל בפרשת מפקד חייל הים וביקוריו במועדוני חשפנות. בקריאת התגובות אפשר היה לחשוב למאית שנייה שהמגיב הישראלי גילה את הפמיניזם והחל לדאוג למצב נשות תעשיית המין בארץ. עד ששמים לב שמה שמפריע לרוב המגיבים (גם לא למגיבי-טוקבק) זה לא מועדוני החשפנות אלא האור שמטילים ביקורי האלוף על צבאנו הקדוש. כאילו זה מה שמעיב על המוניטין של צבא הכיבוש ולא נגיד פשעי מלחמה מסוימים.

וזה חזר שוב היום בתגובה לידיעה הזו שכותרתה המקורית הייתה: זונה בת 69 נרצחה בתחנה הישנה. הטוקבקיסטים פתחו בקמפיין הקורא לשנות את כותרת הידיעה מפאת כבוד המת – הנרצחת לדידם אינה זונה כי אם אישה ואם לילדים (היא אכן אישה ואם לילדים, משום מה אני חושב שזה לא בהכרח נוגד). לא חלילה מדאיג אותם מצב הפשע באזורי אוכלוסיות מוחלשות. מדאיג אותם כבוד המתים (בעצם, בנקרפיליה-לנד זה אולי לא כל כך מפתיע) כאילו שהעובדה שהמילה זונה הפכה לקללה נפוצה הופכת את הקללה לשימוש היחיד האפשרי בה וכבר אי אפשר להשתמש בה בשביל נו, אתם יודעים, לתאר אישה המוכרת שירותי מין (או נאנסת למען סרסוריה בהרבה  מהמקרים).

תגובה אחת אפילו שאלה בהיתממות האם גם אם היא הייתה טלפנית הייתה וואלה מציינת את מקצועה. ובכן, לי נראה שאם מישהו היה נכנס למוקד טלפוני ורוצח את אחת הטלפניות, הכותרת הייתה מציינת זאת.

חלק מתגובות הנפוצות על ידיעות פשעי המלחמה של הצבא  הן – "למה אתם מפרסמים את זה", אני חושד שזה מה שבאמת מפריע למגיבים החסודים. דהיינו, כתבה המדברת על הנעשה בחצר האחורית שלהם. לא רחוק מהם יש אישה, אם לילדים, שסיפור הגעתה לזנות הוא עצוב (ביתה נעלמה, חשדו בבעלה ברצח) – והיא נרצחה. כנראה באורח שקשור בצורה מסויימת למקום עבודתה. ווואלה מספרת להם על זה! מה שמפריע זה המילה זונה? לי נראה שכאן טמון חוסר כבוד מסויים למת.

אז כן, טוקסקיסטים יקרים. זונה!!! נרצחה!!!

גילוי נאות: הסיבה שבכלל הגעתי לקרוא את הטוקבקים לידיעה הזו היא שוואלה! חדשות הוא מקום עבודתי.