Archive for the 'חברה' Category



יריעות ניילון

כהרגלי, מעלה נשכחות משבוע שעבר בעקבות עצלנות.

חבר הכנסת החדש מיכאל בן ארי לא מתעצל וכבר בתחילת כהונתו ממשיך לפק הוכחות לעובדת היותה של ישראל מדינה "יהודית-דמוקרטית" בדיחה עצובה בקוראו לפסול את השתתפותה של מירה עוואד בארוויזיון כנציגת ישראל.

הוכחה זו פשוט מצטרפת להוכחה הקודמת שהיא עצם השתתפותה של עוואד כנציגת ישראל באירוויזיון – פשוט מהצד השני. אם בן ארי פשוט מעלה את הבדיחה הזו אל פני השטח בגלוי לעיני כל הרי שליחתה של זמרת ערבייה כנציגת ישראל בתחרות בינלאומית היא פשוט כיסוי הבדיחה ביריעת ניילון.

חשוב לי להדגיש: אין בפוסט זה ביקורת על עוואד עצמה אלא רק הערה על כמה מסריח השימוש בעלי תאנה מצד ישראל.

אולי סימלי הדבר שההחלטה לשלוח את עוואד לאירווויזיון נפלה בזמן מבצע עופרת יצוקה. תקופה בה עסקה ישראל בביצוע פשעי מלחמה בצורה מסיבית, תוך דה-לגיטימציה חוצה גבולות של קולות מתנגדים ומעצרים של מאות מפגינים (בעיקר ערבים, כמובן). תקופה בעקבותיה התחזק הפאשיזם לכדי 15 מנדטים ויותר (תלוי אם האיחוד הלאומי/בית יהודי נופלים תחת הקטגוריה).

לזכות בן ארי ייאמר שהוא כן – לא הייתי מצפה למשהו אחר ממי שכהנא נר לרגליו.

שואה שלנו

אני מניח שלא רבים פספסו את זה:

[gv data="198kIhOQV24&f"][/gv]

מסתבר שהסרטון הזה עושה קצת רעש בימים האחרונים. ארגונים של ניצולי שואה דורשים להוריד אותו. בתחילה חשבתי שנו, אז אין הבנה מינילית של הומור, וכבר מזמן באמת לא היה איזה קונצרט של ואגנר בסביבה למחות עליו, אבל אז נתקלתי בפוסט הזה של דוד מרחב.

זה לא מפתיע, במדינתנו שהאתוס שלה נשען רובו ככולו על השואה משמשת טרנסנדנטיליזציה של הנאצים כבר שנים ככלי ממסדי להשתקת ביקורות.  כך יכול מרחב לקחת את הסרטון הזה ולהתחיל להשתפך השתפכויות מופרכות על פוסטים למיניהם (פוסט היא כינוי הגנאי החביב על מרבית הקשת הפוליטית, כל מי שלא הולך בדיוק, אבל בדיוק, במרכזו של התלם – הוא פוסט. זה נוח, אפשר לגלגל את הס' כמו עם סמולנים). הפעם הפוסט שואתיים רק מחכים לצחוק על השואה ואז להכריז שהנאצים דווקא היו די בסדר, כנראה.

אז זהו, שדווקא ההסתכלות על הנאצים כאל משהו שאסור לגעת בו, חזרה על המשפט המשמים "השואה היא אירוע ייחודי היסטורי", על ווריאציותיו השונות, התרעמות על כך שעושים סרט בו היטלר מוצג ברגעים קשים בצורה העלולה ליצור היזדהות עימו (כאילו שהצופים לא יודעים מי הוא היטלר בבואם לצפות בסרט) – היא האמא של השימוש הציני והבזוי בשואה. הלקח היחיד שהסתכלות כזו מאפשרת להפיק מהשואה הוא הלקח הפרטיקולרי – היהודים הם קורבן של רצח עם, מה שמצדיק כל דבר מאז. כל מי שיוצא כנגד מה שיהודי עושה הוא במקרה הטוב מכחיש שואה. בהסתכלות הפשטנית להחריד הזו על המציאות כל מי שאינו ידיד אמת של העם היהודי הוא היטלר פוטנציאלי (וגם הידידים לפעמים רק מחכים להזדמנות המתאימה). את הלקח האוניברסליסטי – לאומנות, גזענות, כוחניות הם גורמים מזיקים שרצוי להימנע מהם, לא משנה מי אתה – ההסתכלות הזו דווקא דוחה בשאט נפש.

וארבע הערות לסיום:

1. ארט שפיגלמן, רוברטו בניני – שני שמות שבצדק או לא בצדק זכו לתשבוחות בעקבות טיפול לא שגרתי בנושאי השואה (הצדק כמובן נוגע לשפיגלמן) – האם בעיני מרחב ודומיו דינם תלייה?

2. אני האחרון שיגן על הומור כהצדקה בלעדית לדבר תועבה – אל תספרו לידי בדיחות שוביניסטיות או גזעניות בבקשה – זה בדרך כלל לא מצחיק אותי וסתם יעצבן אותי, אבל ההבדל הוא שכאן ההומור נועד להגן על שובינים וגזענות ואילו במקרה הנוכחי דווקא ההתקפה על ההומור היא שעושה את זה (כשהשוביניזם הופך להיות במובן המקורי של המילה)

3. נחשו מי עוד לא הבין את הבדיחה. היטלר!

[gv data="w9mjEF_lEDE"][/gv]

אבל אפילו הוא הבין בסוף:

[gv data="OL3L1wnpVb8"][/gv]

(לקשיי הבנה: אני לא באמת משווה כאן מישהו להיטלר – זה הומור)

4. ליוצרי הסרטים: מאז שהסתכלתי בסרטים האלה בפעם הראשונה נוספו בערך עוד מליון כאלה. כמו כל טרנד אינטרנטי זה מיצה את עצמו. די כבר.

הישארו בבית

תחת כל עמוד אינטרנט רענן מודגש בימים האחרונים דבר אחד – לכו להצביע. לא חשוב למה, לא חשוב עם הקדשתם באמת מחשבה, או אם יש לכם דעה, העיקר שתלכו למלא את "חובתכם האזרחית".

אני רוצה לצאת בקריאה ההפוכה – אם אין לכם דעה בשיט, לא טרחתם לחשוב ולו שנייה אחת ואתם חושבים ללכת להצביע לעלה ירוק 1/עלה ירוק 2/מפלגת הישראלים/מפלגת ברית עולם/מפלגת מגדלי הקקטוסים הסגולים (לא בדקתי אבל אני מניח שיש כזו)/או במקרה המוכר לי – קדימה, כי נו שיהיה – בבקשה, אל תטרחו זה בזבוז זמן, סעו לצימר בצפון במקום.

ההדגשה את חשיבות ההצבעה בלבד ולא את חשיבות ההצבעה המושכלת היא עשיית צחוק מההליך הדמוקרטי, לא פחות.

התקשורת בשירות הציבור

נסיעה לא מתוכננת באוטובוס גרמה לי לעלות עליו ללא ליווי ספר או מוסיקה. העובדה שהאוטובוס היה מלא מנעה ממני לשבת בנוחות ולהעביר את הזמן במשחק סתמי בפלאפון. בהיעדר אנשים מעניינים להסתכל עליהם הפנתי בצר לי את תשומת ליבי לרדיו אשר היה מכוון אם אינני טועה על גלי צה"ל. כך זכיתי בסקירה של 20 דקות לערך על פשעי מלחמה המבוצעים באפריקה – בעיקר סומליה ודארפור.כיוון שמעולם לא שמעתי ברדיו סקירה מקיפה על הנושא, ובהיותי ציניקן בלתי נילאה חשבתי אם לא היה ניתן לתהות על תזמון שידור הסקירה. אפשר היה לחשוב שיש כאן חזרה לטיעון הדי לעוס – "יש פושעים יותר גדולים מאיתנו". ובכן לא, אי אפשר היה לחשוב ככה, למען האמת לא היה צורך בחשיבה, זה נאמר במפורש על ידי הקריינית (שלא זיהיתי).

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, הטיעון הזה אינו שגוי בבסיסו – אכן פשעי המלחמה המבוצעים בדרפור חמורים יותר מהמתרחש בעזה. בדארפור מבוצע רצח עם מכוון, בעזה רק "טועים" ו"טועים" שוב ושוב המרכאות הן בגלל שלמיטב הבנתי אלה לא טעויות, אך גם לא רצח מכוון בדרך כלל – אלא מצב באמצע בו חיי אזרחים פשוט לא נספרים.  <סרקאזם> חשבת שיורים עליך מבית ספר של אונר"א (אה, לא, אופס, זה היה ממקום אחר) – מה לעשות, אין ברירה, חייבים להפציץ בארטילריה, אז יש שם עשרות אנשים, חבל, באמת אין ברירה</סרקאזם>. כמו כן הסכסוך הערבי פלסטיני אכן זוכה לסיקור ויחס לא פרופורציונאלי לעומת מקרים כמו דארפור.

הטיעון לא שגוי בבסיסו, הוא סתם צבוע (לישראל הרי נורא איכפת מדארפור, לכן שומעים דברים כאלה ברדיו כל הזמן, לא רק כשצריך לעשות "הסברה" ולכן היחס לפליטים שמגיעים משם הוא כל כך נהדר) ולא מחזיק מים. כן, הם פושעים יותר גדולים, יופי, למה זה בדיוק מצדיק את הפושע הקצת יותר קטן?

אם הייתי מביט מהצד, אולי הייתי מתרעם על חוסר הפרופורציה. כאזרח המדינה שבשמו מבוצעים פשעים אלה, אני חצי מברך על כך.

ואחרי זה אגב, התקשורת בארץ מואשמת בחוסר פטריוטיות ובבוגדניות. הלוואי שהייתה באמת קצת פחות פטריוטית (על פי הגדרת הקונצנזוס לפטריוטיזם).

עוד מסמר

 אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

מזהים את המקור?
בל"ד ורע"ם-תע"ל שתי מפלגות שעל פי מה שידוע לי הן די מתועבות, נפסלו היום מלרוץ לכנסת הבאה. לא מפתיע במיוחד. ובכל זאת חשבתי שכדאי לציין את זה ברשימת השלבים של התדרדרותה של ישראל לאבדון. אם היותן של מפלגות מתועבות הייתה עילה לפסילתן, לא היינו נשארים עם הרה מפלגות בכנסת.

פליטת מקלדת פרוידיאנית

מאיזה מדינה באו הסטודנטים הערבים?

כמו כלב השומע את צלצול הפעמון אתמוך בחמאס….not

בשתי האשמות חמורות הואשמו מתנגדי המלחמה בשבוע האחרון.

 

החמורה יותר, שלא היתה ראויה כלל לתגובה, אלמלא לא הועלתה גם בידי אנשים רציונליים בדרך כלל, היא ההאשמה שניתן היה לצפות מאנשים כמו ביבי, בועז טופרובסקי, וקהל הבבונים – האשמת המפגינים בתמיכה באויב והצדקת החמאס.

 

ובכן, לא, אינני מצדיק את החמאס, אפילו לא קרוב לזה. בין התנגדות לפעולה המלחמתית להצהרת תמיכה בארגון דתי חשוך יש תהום, והיא רחבה. ולא, לא כל מה שנראה לאנשים מסוימים כאפולוג'טיקה מסמן אותי מייד כתומך במשטרים דיקטטוריים חשוכים. זו לא אפולוג'טיקה זה ניסיון להכיר במורכבותה של המציאות. חמאס הוא ארגון ימין דתי שכוחו מתגבר – יש כר פורה המאפשר את התגברות הכוח הזו. אני בוחר לא להתעלם מהתנאים המדשנים את הכר הזה.

 

החמורה פחות, אם כי, חמורה מספיק, לטעמי, היא האשמה בתגובה אוטומטית. כנראה שלאנשים מסוימים קשה לקבל את העובדה שמנתונים מסוימים בנקודת זמן מסוימת יכולים אנשים לפתח דעות השונות משלהם. במקום להתמקד בויכוח עצמו הם מאשימים את הצד השני בחוסר מחשבה, באוטומטיות ופאבלוביות.אחת מסכנות ההתעלמות המוחלטת מהפוסט מודרניזם המאיים – ההתבצרות בתפיסתך עד שאתה הופך למחזיק שרביט האמת הבלתי מעורערת, כלומר מפסיק להטיל ספק בצדקתך (דבר שאמור להיות דווקא מאבות היסוד של תפיסות לא בדיוק פוסט-מודרניות)

 

הגדיל לעשות מנחם רבוי הפוסל את טיעוני יריביו א-פריורית כי נראה לו שהם הוכנו מראש (צורה אחרת ל: הוא לא מסכים איתם) – ואם אין לצד השני טיעונים כנראה שהוא פועל אוטומטית. הגיוני לא?

 

הויכוח על צדקתה של המלחמה והחוכמה שבפעולה הצבאית, הוא ויכוח לגיטימי. לא כל מי שחושב אחרת ממני בנושא הופך בעיני מייד לפאשיסט מחרחר מלחמה ותת-אדם. האשמות מאין אלו, לעומת זאת, הנזרקות לחלל בחופשיות רבה, דורשות, לדעתי, קצת יותר ביסוס ממה שסופק עד כה.

חצי הכוס המלאה

הנה שלא יגידו שלא יוצא משהו חיובי מהמצב – עקב הרחבת טווח הירי של רקטות הקסאם והגראד נכנסה משפחתי סוף סוף לטווח המאוים. לא עוד יאשימוני בהיותי תל אביב בועתי, לא עוד יציעו לי לעבור לשדרות.

* סרקאזם , למתקשים בזיהוי.

לדפוק את הראש בקיר

הבלוג הזה הוא בדרך כלל לא יומן אישי, אבל אני מרגיש צורך להעלות את התנהלותי מול המערכת הצבאית על הכתב. אז יסלחו הקוראים.

לאחר טעות שיפוט חמורה התגייסתי בשנת 1998 לחיל התותחנים. 300 שנה אחרי, בשנת 2001 (כל לוחות השנה וסביבתי הקרובה טוענים בתוקף שאלה היו 3 שנים בלבד. זו קונספירציה) סיימתי את שירותי הסדיר. כלומר כמעט סיימתי אותו לפני אך השתפנות מצידי גרמה למערכת להשאיר אותי בקרבה. ואז באה טעות השיפוט השניה – הלכתי למילואים.

לאחר שירות המילואים בן 3 השבועות – שעבר עלי כאילו היה השירות הסדיר במלואו. מה גם שלקח לי עוד חודש להתאושש ממנו – ואם זה לא היה חודש עמוס בחידושים של תחילת שנה א' בלימודי התואר הראשון אז הוא היה כנראה יותר, הגעתי למסקנה שאינני יכול לעמוד יותר בחוויה הזו. לכן תגובתי לצו הקריאה הבא – קניית כרטיים זריזה וטיול של שבועיים ליוון. כמובן שכשחזרתי חיכה לי צו חדש. בשלב זה עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות מלכתחילה – ביקשתי להיפגש עם הקב"ן.

3 שנים אחרי הבקשה גם זכיתי לראותו.

בניגוד לצפוי 3 השנים הללו לא היו נטולות כל קשר מהצבא – צווי גיוס המשיכו להגיע ובדרך כלל להתבטל מהר כשהתקשרתי להזכיר למשרד הקישור שעומדת בפניהם עדיין בקשת הקב"ן אשר אינה זוכה לטיפול. בדרך כלל – כי מספר פעמים מצאה היחידה את הצורך לטלטלי ברחבי הארץ בטרם תואיל בטובה לשלוח אותי לביתי בהבטחה שהקב"ן הנעלם יימצא במהרה. זכורה לי במיוחד הפעם בה נסעתי לבסיס בלכיש שם נאמר לי להגיע יומיים אחרי לבסיס רפואה בחיפה שם אראה סוף סוף את הקב"ן. אחרי יומיים ושלוש שעות המתנה בתור לקב"ן יצאה הקצינה מחדרה ואמרה לי שלא תוכל לראותי כיוון שהיחידה לא טרחה לקבוע תור על מנת שאוכל להתראות איתה. נשלחתי הביתה עד לפעם הבאה.

כעבור 3 שנים ארע הנס אורגנה הפגישה והתייצבתי אליה מגובה במכתבי הפסיכולוגית והפסיכיאטר שלי וחוות הדעת שלהם. הקב"ן בחן את המסמכים והחליט לתת לי דחייה של חצי שנה על מנת לראות מה המצב אחרי זמן זה. הוא אף ציין במפורש במכתב ההמלצה שלו שאין לזמני לשירות מילואים בטרם נפגשתי שוב עם גורמי הרפואה הרלוונטיים. העברתי את המלצותיו למשרד הקישור וכיוון שלא נאמר לי דבר אחר שיערתי בנפשי ששמי רשום במערכת ואין לי אלא להמשיך בטיפול באזרחות ולהמתין לזימון נוסף.

8 חודשים מאוחר יותר נתבקשתי להעביר לידי ועדה רפואית את המסמכים הרלוונטיים – העברתי.

לפני כחודש קיבלתי צו מילואים המיועד למחר.

התקשרתי למשרד הקישור, שם בתשובה לשאלתי הפשוטה: מה נסגר? הרי אתם יודעים שאני מחכה לתשובת הור"פ, נאמר לי בתגובה על ידי קצינת הקישור: "זה לא התפקיד שלי לטפל בזה, אתה זה שצריך לנדנד לור"פ שיזרזו את הטיפול – ככה זה עובד בחיים, מי שלא מנדנד שוםדבר לא זז." (ציטוט כמעט מדוייק)

לבסוף נאמר לי לשלוח את המסמכים הרפואיים הרלוונטיים (שוב) כדי שרופא היחידה יבחן אותם וישחרר אותי מהמילואים הקרובים. שלחתי.

בשיחה הבאה נאמר לי שהמסמכים ישנים מידי. תמהתי – הרי אתם לא מצפים שאגש מידי חודש לפסיכיאטר ואבקש ממנו עוד מכתב המלצה? נאמר לי להגיע ליום המילואים הראשון שם אפגש עם הרופא והוא יחליט.

המצב הוא שמחר אני אמור לסוע לצאלים, שם יסתכל עלי רופא היחידה שאינו פסיכולוג או פסיכיאטר, ואלא אם יש ברשותו מכונת פלא המודדת רמת סרטונין במח הוא כנראה יסתכל עלי ויגיד לי לסוע הבייתה. התקשרתי היום לקצינת הקישור לשאול אם אוכל לדבר עם הרופא כדי לחסוך לו קצת זמן ביום הגיוס ולי קצת יותר זמן. תשובתה המיידית הייתה כמובן – לא זה לא אפשרי. לאחר נסיונות שכנוע נוספים מצידי והצבעה על העובדה שבעייתי נפשית ולא פיזית ולכן אין משמעות לבדיקת הרופא במקום הבטיחה הקצינה לדבר עם הרופא לברר אם אפשר לדבר איתו ולחזור אלי בכל מקרה. למרבה ההפתעה היא לא חזרה אלי ולא ענתה יותר לטלפון.

כוונתי היא להתקשר מחר בבוקר ובמידה ולא אצליח לתפוס את משרד הקישור או שהרופא ייענה בשלילה על בקשתי הנועזת לדבר איתו בטלפון מתחילה ההתלבטות: האם אבזב יום מחיי – יום אותו עלי להשקיע בתרגום מאמר לצורך קבלת כסף שיאפשר לי לממן את חיי? או שמא אחסוך מזמני וכספי ואדפוק נפקדות – דבר שניסיתי להמנע ממנו?

תשובה אדע מחר. בינתיים אעביר הלילה בחרדות.

* לתוהים – יש לי סיבה נפשית לגיטימית, למרות שאני יודע שבארץ אין דבר כזה.

על העיוורון

יש לי מושא הערצה חדש. למרבה ההפתעה המושא המדובר הוא לא אחר מנציג הקונצנזוס התמידי, הליברל הדגול, יאיר לפיד.

בעקבות קריאת טורו האחרון הגעתי למסקנה של רמה כזו של ניכוס האידיאולוגיה היריבה לשלך לצורך הוכחת נכונות האידיאולוגיה בה אתה מחזיק היא דבר שאכן ראוי להערצה. כיצד יכול אדם אחד, בעל כישורים אינטלקטואליים גבוהים ככל שיהיו להתמיד בעיוורון נהדר כזה לאורך זמן? ללפיד הפתרונים.

 בטורו סוקר לפיד את מצב החינוך בישראל ומדגים כיצד בעזרת תוכניות חינוך פשוטות ולא יקרות ניתן לשפר את הישיגי התלמידים, להוריד את רמת האלימות בבתי הספר ובכלל ליצור מערכת חינוך לא רעה בכלל (על פי הנתונים שהוא מביא).

לפיד מראה את התוכניות והצעדים שבוצעו בערים כמו נתניה ובת ים – לא ערים שמתקשרות אסוציאטיבית לאוכלוסיה במעמד סוציו-אקונומי גבוה במיוחד ואת ההישגים שהושגו שם בעקבות צעדים אלה. ואז משתחל שם המשפט: "כי כל התירוצים לא עובדים. זה לא קשור לשאלה איפה הילדים גדלו, מה הם מקבלים בבית או מה מצבם הסוציו אקונומי. כל אחד יכול. ועכשיו ילדים, כולם יחד, בקול רם, כל אחד יכול!"

ועכשיו מה יש לנו כאן: מקומות כמו בת ים, בהם אוחדו מחלקות הרווחה והחינוך על מנת לאפשר למערכת לטפל ב"בעיות הת"ש" של הילדים על מנת לנטרל את השפעת בעיות אלה על הישגי הילד במערכת החינוך, משמשים משום מה את לפיד כהוכחה שבעיות סוציו אקונומיות אינן מהוות מכשול בפני הישגים חינוכיים. הוכחה נהדרת – אם יש בעייה שכאשר מטפלים בה היא נפתרת, זו אינה בעייה כלל! מול גאונות כזו, נותר רק לקוד קידה עמוקה.

 אז נכון לפיד, אתה צודק, ניתן לשפר את מערכת החינוך על ידי שינויים ותוכניות לא יקרים במיוחד, על ידי שינוי סדר העדיפויות של התקציב ועל שינוי הדגשים ביחס למורה ולמערכת החינוך בכללותה. אכן, כל אחד יכול – אם רק מטפלים בבעיות שאליהן אתה מתכחש בכזו אלגנטיות.


בקצרה

  • @JustNimel הם משתמשים בכלים אחד על השני? 47 minutes ago
  • אגב איזה טרול ברוחו היסטרי אתמול הגיב בדיבור על נושא אחר לחלוטין והגדיר את הנרצח שבטח לא שמע את שמעו עד השבוע כהיטל… twitter.com/i/web/status/1… 48 minutes ago
  • זה שאין ולו קול מיינסטרימי או מתקרב לכך אחד שמסתייג מהרג אזרח במדינה אחרת בידי המדינה וכולם עסוקים בזיקפה שזה גורם… twitter.com/i/web/status/1… 54 minutes ago
  • @roee_r טוויסט בעלילה: היא מתכננת לצעוק על כולם שמסכות לוקחות את החופש שלהם 13 hours ago
  • @DanielleBN העובדה שהיא בלי מסכה ורואים את זה לא מייתרת את השלט? 13 hours ago