Archive for the 'כל השאר' Category

מחשבות חולפות (3)

על מחשבות שעולות בי בעקבות עבודתי הזמנית החדשה כסוקר טלפוני אולי אכתוב בהמשך. כרגע רק תהייה לשונית:

לא מוזר שפעולה רפטיטיבית מתוארת בעברית כפעולה חד גונית בעוד באנגלית היא מתוארת כמונוטונית. למה העיברית משתמשת בדימוי של חוש הראיה בעוד האנגלית בחרה בחוש השמע?

מודעות פרסומת

יום שאחרי יום הבלוג

אני מרמה ונותן כאן עוד שני קישורים, פשוט כי אלה שניים מהבלוגים היותר טובים ברידר שלי שנשארו בחוץ:

עונג שבת – לא נראה לי שיש עוד הרבה אנשים שלא מכירים את בלוג המוזיקה תרבות הרשת  ותרבות בכלל של גאיחה. אבל אם במקרה אתם מאלה – כל עוד אתם נשארים כאלה, ההפסד שלכם.

עוד בלוג תל אביבי – לרמן, בלוג אורבני מהמשובחים שבהם.

יום הבלוג

חמישה בלוגים שאני אוהב, לא על פי סדר, וכמעט ללא קשר למידת פופולריות:

תודעה כוזבת – שחר אבן דר מנדל, מגוון נושאים תמיד מעניין.

הערות שוליים לאפלטון – של ברמן, נקודות מבט מקוריות, גם תמיד מעניין.

בלוגיקה – נמרוד אבישר, פוליטיקה ולוגיקה – חבל ששני המילים האלה לא באות יותר ביחד

החיים בהיר – דרור פוייר.

בלוג זה לחלשים – ארז רונן, מוסיקה, חוויות וכתיבה טובה.

עוד 1400 ומשהו ימים לפעם הבאה

עכשיו אחרי שנגמר, כמה הערות אולימפיות:

  • פעם בארבע שנים אני מכניס לאחסון את הציניות, את הריאליזם ואת עובדת היותי בטטת כורסא ומתמכר לצפיה באנשים מיוזעים המזיזים את הגוף שלהם בכל מיני זוויות ולכל מיני מטרות. למרות שהפעם זה היה קשה במיוחד (בכל זאת, האולימפיאדה הייתה בסין) הצלחתי גם הפעם להתעלם מכל הנקודות המעצבנות בהן משפיע העולם החיצון (פרסום, פוליטיקה, "סמים" למיניהם) על מה שכונה "ההרגשה האולימפית". ולהינות מהרומנטיקן שבתוכי הנוהג להתרגש משבירת שיאי עולם למיניהם, מדרמות אנושיות וכמעט מגאוות לאומיות (כשזה מגיע לשם האשליה נשברת בדרך כלל).
  • דווקא בגלל שאירוח האולימפיאדה בסין היה איך לומר זאת מסריח במקצת – כמו אירוח בישראל, רק כזה שעובד, לא יכולתי שלא לעקם את האף סביב ירידות על הסינים המארחים. האם באמת חסרות זוועות סיניות אמיתיות, שצריך ללעוג לזיופים בטקס הפתיחה (מה? הילדה שרה עם פלייבק? לא יכול להיות). לא מצאו יותר הפרת זכויות אדם בסין על מנת שכל סיני שמנצח ייעלה תהיות בדבר סימום אפשרי, וכל סיני שמפסיד יעלה הנהוני רחמים נוסח: "חבל, עכשיו ישלחו אותו למחנה ריכוז. לעקם את אפי, כי זה מריח מסתם התנשאות מערבית מצד המערב הלא מסומם ולא מזייף בטקסים (ברצלונה – לא הצלחתי למצוא את הסרט האחר, זה שמראה שהחץ בעצם עף אל מחוץ לאיצטדון).
  • כאמור, מה ששובר בשבילי את האשליה היא הגאווה הלאומית, או במקרה של ישראל, החיפוש המשווע אחרי פירורים שלה. את יחסה של המדינה לספורטאים מדגים כנראה הכי טוב יושב ראש הועד האולימפי הישראלי שהתראיין אמש בדבר האכזבה מהישגיה של המשלחת הישראלית. ההיגיון שלו עובד באופן מוזר לטעמי, אופן שאולי משקף את יחסו של הקפיטליזם למוסדות ואנשים אשר אינם מניבים תועלת כספית ישירה לבעל ההון התורן. לטענתו הספורטאים הישראלים היו שבעים מידי, היה להם כל כך טוב והשקיעו בהם כל כך הרבה כסף עד שהם איבדו את הדחף להילחם כאילו הם נלחמים על חייהם. הפיתרון: לקצץ! טוב, זה עובד מעולה בחינוך (הבנתי שמנסים לייבא עכשיו את no child left behind האמריקאית…), אז למה לא כאן.. אולי צריך ללמוד מהסינים, אומרים שיש שם מחנות ריכוז למפסידים 🙂
  • ואם כבר ספורטיביות, הנה מישהו שצריך ללמוד להפסיד בכבוד.

אז הוא התאבד, אז מה?

שבתי מגלות אינטרנטית בת שבועיים.

תהייה. אך קודם הנחת יסוד ברורה מאליה – פעולות התקפיו כנגד אזרחי אויב הן פשע ואין להן הצדקה מוסרית כלשהיא.

מדוע מיוחסת לפעולת המחבל המתאבד זוועתיות מוסרית רבה יותר מסתם פצצה שמישהו הניח. האם בגלל שהפעולה יותר יעילה? כלומר, מפצצה "חכמה" ויכולה לבחור את המועד והמיקום המדוייקים שלהפיצוץ?

קשה לי לקבל את הסברה שכיוון שהפעולה מראה שימת משקל פחותה מידי על חיי אדם, סטייל: "הערבים האלה, לא אכפת להם אפילו מהחיים שלהם", הפעולה עצמה היא נוראית יותר. במיוחד שהיא באה מאנשים שלפחות האתוס שלהם מקדש את ההקרבה העצמית. כל ילד מתחנך על ברכי מיתוס ה"טוב למות בעד ארצנו" וכל חייל קרבי שומע מור"קים על זה ששכב על גדר תייל כדי לאפשר לחיילים אחרים לעבור על גבו או על חייל הנשכב על רימון כדי להציל את חבריו

דבר חדש ביום

פתחתי בלוג חדש –  "דבר חדש ביום".אמירה ידועה היא שכל יום לומדים דבר חדש.אעמיד את זה במבחן. יהיה שם פוסט יומי ובו הדבר החדש שלמדתי ביום זה, יהא זה פרט טריוויה שטותי או לא, תובנה חדשה משמעותית או פחות משמעותית ומי יודע, אולי גם סודות היקום (סיכויים מועטים, אל תגידו שלא הזהרתי).

עייפות החומר? באמת?

הגלוב נסגר, ליכטש מצטרף. התעייפו. על רקע זה מתבלטים הפוסטים של גל מור ו-עידן – שני פוסטים המדברים על עייפות החומר של שוכני האינטרנט. שניהם מדברים על הצפת המידע, על קוראי הרסס המנופחים ועל הקש המטביע את מעט המחטים של תוכן מעניין.

קשה לי להבין את זה.

כמו עידן גם הגוגל רידר שלי מוזן באינספור פידים מכל אתר רבע מעניין שנכנסתי אליו. אני אפילו עוקב אחר פיד של תגית "politics" בדלישס – אתם יכולים לנחש לבד כמה פריטים מגיעים דרך הפיד הזה – תוסיפו למה שניחשתם עוד קצת. אני לא קורא את הכל. אפילו לא קרוב לזה. על הרוב אני מרפרף במהירות ורק אם משהו מושך את העניין אני קורא עד הסוף (בדרך כלל גם נכנס לאתר). אני משתמש בטוויטר, אמנם לא באופן רציף ורחוק מכפייתיות, אבל נמצא שם, וגם עוקב אחרי מספר אנשים. איכשהו זה לא נראה לי זמן מבוזבז. גם אם על כל 1000 פריטים חסרי תועלת אני מוצא איזה מאמר מעניין לקרוא (או לדלשס לקריאה מאוחרת יותר), איזה משהו מגניב, או דיון מעניין אחד – דיינו.  סטורג'ון אמר פעם ש-90 אחוזים מהכל הם זבל – זה נכון לכל מדיום, גם האינטרנטי. אבל אם בין טוויטים על עליה במעלית ועל כאב ראש אני מוצא משהו כמו פרוייקט חלוקת הספרים של ליכטש, או הודעות השוות תגובה, אני מרגיש שזה שווה את זה. זו לא הייתה שנייה מבוזבזת, זאת הייתה השקעה לעתיד.

כל זה לא אומר שאינני חפץ בשירותי סינון תוכן יעילים יותר או בהעלאת אחוזי ה"חומר הטוב" בין כל התוכן שאני צורך, אבל פיד שיושב לי ומעלה אבק ברידר פשוט לא כל כך מפריע לי.

זה נכון גם מהצד השני. תדירות הכתיבה שלי בבלוג אינה קבועה, וגם לא גבוהה במיוחד. לפעמים שבוע אין לי מה לכתוב, לפעמים יותר. ולפעמים אני דופק פוסט יום אחרי יום. זו נראית לי אחת מנקודות החוזק של המדיום – גמישות מירבית למצב רוחו של הכותב. רוצה לומר אם ליכטש או יובל  יחזרו לכתוב, הפיד שלהם עדיין מעלה אבק ברידר שלי.


בקצרה

מודעות פרסומת