Archive for the 'פוליטיקה' Category



עושים כביסה

יוזמה ברוכה של נמרוד אבישר הולידה בלוג קבוצתי חדש באנגלית, israleft שמו. בין היתר גם אני כותב שם.

התחיל מעניין, כולם, חוץ מטרולים, מוזמנים.

מודעות פרסומת

ימין ושמאל – רק קצף וקצף

אחת מתוכניות הרדיו היחידות שנהנתי לשמוע בעבר היתה המילה האחרונה בגלי צה"ל. בעבר, כי כשתודעתי הפוליטית לא הייתה מפותחת התפתתי להאמין לשקר הגס של נציג שמאל ונציג ימין המתדיינים על ענייני השעה. אני לא יודע אם התכנית השתנתה או שאני השתנתי – אבל זה כבר מזמן לא כך.

השבוע דנו בתכנית על חוברת שוברים שתיקה. מקובי אריאלי, נציג הימין בתכנית, לא מפתיע לשמוע הסתה לאלימות נגד מי שמעז לנסות לחדור את חומת העיוורון המכוון של הישראלים. מעירית לינור דווקא הופתעתי. לא שהופתעתי לשמוע שהיא מסכימה עם אריאלי, גם בימיה היפים יותר היתה לינור שמאל דה לה שמאטע. הופתעיתי מרמת אימוץ הטרמינולוגיה, הכל כך נמוכת מצח עד שניתן לתהות עם המצח עדיין קיים, שהחלה במשפטים כמו "תבסס את עצמך יא זבל" והמשיכה במעין קריאת תגר ללוחמים והכרזה שהיא יכולה לנצח אותם בעצמה במכות, כי הם "חלושס".

כבר הזכרתי בבלוג tאת אבחנתו של חומסקי, על התרוקנות המערכת הפוליטית. התוכנית הזו היא ה-case study האולטימטיבי.
כמובן שלדון בעדויות הן לא הגיעו, זה לא חשוב, יותר חשוב להיתמם ולא להבין למה הם לא עומדים בשמם המלא מאחורי העדויות. זה לא שבפעם קודמת בזמן אמת, טורטרו דווקא המתלוננים למצ"ח על מנת שיוכל "לבדוק" את טענותיהם ולהוקיעם כשקרנים (תוך התעלמות סלקטיבית ביותר מעדויות)? זה לא שדקה לפני התהיות הם לא קראו ל"חזקי" המטאפורי שלהם לנפח למלשינים מעלילי עלילות הדם את העצמות.

והעצוב בתמונת אריאלי ולינור המייצגים את החברה בישראל העוצמת עיניים תוקעת ידיים באוזניים וצווחת "נה נה נה, אני לא שומע". הוא שהפעם אפילו אין כל חדש בעדויות עצמן. פשעי המלחמה של צה"ל היו גלויים גם בזמן אמת ומצולמים לעייני כל. העדויות רק מפרטות קצת יותר, מצטרפות לדו"חות הוועדות (לא הצלחתי למצוא הקישור), שמדינת ישראל החפה מכל פשע, כמובן, סירבה לסייע להן, לעדויות שאסף ארגון בצלם (עוכרי ישראל, טפו).

אז למרות שאין בהן כל חדש, אם הגעתם עד כאן ועדיין לא שלחתם את חזקי לסתום לי את הפה/לנפח לי את הצורה/לשבור לי את העצמות – הנה הקישור לעדויות. וכאן תמצאו עדויות של פלסטינים.

אה ולסיום – תגובת גל"צ, לקרוא בשביל להאמין.

שיגרת כיבוש ב’

זו כתבה שהעלתי אתמול בוואלה -"צה"ל מנע מפלסטינים להגיע לשדותיהם".

עכשיו, בבלוג שלי, שלחצי התקשורת הסמולנית לא עומדים מעלי אני יכול לספר את האמת כפי נראית בוידאו:

קבוצה של מתנחלים, אחרי סחבו את שקיות המצרכים של קשיות פלסטיניות החלו בתחרות רגוע של זריקת אבנים למרחק. קבוצת פרובוקטורים פלסטיניים וסמולניים (מידע לא מאומת: הם כולם צאצאים ישירים של היטלר) הגיעה וזרקה את עצמה במכוון במסלול האבנים.

תחילה, חיילי צה"ל, שלאחר שעזרו לקשישות ממקודם לסר את המצרכים הגיעו לצפות בתחרות המשעשעת, נראו חסרי אונים. אך לא חיילי צבאנו המהולל יירתעו מניסיון להשגת לום והבנה. לאחר שדיבורים לא עלו יפה מול מוחם הזדוני של פעילי השמאל והפלסטינים, אשר ניסו לבצע את הדבר הפרובוקטיבי ביותר האפשרי – ללכת הביתה, ניסו חיילינו האמיצים להדגים את רצונם הטוב באמצעות ריקוד מודרני.

למרבה הצער היו מוכנים שלוחי השטן לכל מקרה של מחוות מסוג זה. מייד הליכו עצמם למסלול הריקוד. אחד המפגינים, שרשעותו מתגלמת בשערו הארוך הטיל את צ מותיו אל בין ידי החייל והעמידד פנים כי הוא נגרר אחריו. מפגין אחר הציב את חלקי גופו המושחתים במסלולה של אלה שנופנפה אמור היה לסמל שלום ואחווה בין עמים.

לצה"ל לא הייתה ברירה. 3 מפעילי השמאל נלקחו למעצר, עקב הסיכון שגרמו פעולותיהם לבריאותם הנפשית של החיילים. רק עורך חדשות רשע כמוני יכול צטט את דברי צה"ל כ"תקיפת שוטר מג"ב".

מעניין לציין שאתרי חדשות אחרים, שלמרבה המזל סיננו יותרטוב את המועסקים אצליהם, ציטטו את צה"ל כאומר שהם נעצרו "עקב הפרת צו אלוף" ובוידיאו נאמר דווקא "על זריקת אבנים".

אה, כן, זה קורה כל הזמן, למרות פסיקות בג"ץ בנושא.

קוראים לזה כיבוש.

פאשיסטים: אם עליתם לשלטון, כאן ההוכחות נגדי

לאחרונה, כזכור, שאל גדי טאוב את זהבה גלאון אם היא שמחה ביום העצמאות בתכנית רדיו והופתע מכך שהאשימו אותו במקארתיזם. השאלה הזו מצטרפת לבון טון טוקבקיסטי ידוע, בון טון שניתן לראות גם בתגובות לדיונים בבלוגים שמאלנים למיניהם – האם השמאל המבקר את המדינה אוהב אותה?

לא אענה בשם השמאל ואף לא בשם חברי (או חברי הלהקה שלי כפי שאנשים מסוימים ינסו להגדיר) אלא בשם האדם היחיד שאני יכול לענות בשמו – אני.

ובכן, התשובה פשוטה, וחד משמעית – לא.ההסבר מתחלק לשניים, כללי ופרטני.

כללי – אהבה היא לא הרגש שאני נוטה לאפיין אותו כאפשרי כשזה נוגע ל"מדינה". ישראל או כל מדינת לאום אחרת היא הגלגול האופנתי הנוכחי של המנגנון הבירוקרטי המאפשר לאדם לנהל חיים חברתיים. לפני המדינה היו מנגנונים אחרים. אינני נביא, אבל אני מהמר שאת מדינת הלאום יחליף מנגנון אחר. ובכן מנגנונים בירוקרטיים יכולים לעורר אצלי רגשות – הערכה, סלידה ועוד. אבל רגש אחד הם לא מעוררים אצלי – אהבה. את רגש האהבה אני נוטה לשמור בדרך כלל ליצורים חיים – ברך כלל אנשים. לפעמים אני יכול להגדיר אהבה את מה שאני מרגיש כלפי דברים שגורמים לי לתגובה רגשית או חושנית טובה – אוכל טוב, יצירה תרבותית טובה. אבל אפילו עובדה זו היא הרחבת גבולות המושג. למרבה השימחה השתתפות במרחב החברתי הדמוקרטי לא אמורה לדרוש אהבה אלא קבלה מסוימת של כללי המשחק.

לכן תשובתי השלילית אינה תלויה במקרה הפרטי – הייתי עונה "לא" אם הייתי חי בארה"ב, בסומליה, בשוודיה, בטאג'יקיסטן, או בגרמניה הנאצית.

אבל בכל זאת אוסיף את הגורם הפרטני – מדינת ישראל איננה המקום הכי רע על פני אדמות, אם הייתי חושב שדירוג מידת ה"טוב" של מדינות חשוב, אולי הייתי בונה דירוג כזה ואולי בדירוג הזה ישראל אף הייתה מתמקמת בחצי הראשון של הטבלה. אבל אינני חושב שזה חשוב ולא אטרח להרכיב את הדירוג הזה. גם אם מדינת ישראל היא המינה ה"טובה" ביותר שאפשר למצוא על כדור הארץ, זה לא משנה את עובדת היותה מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, סמי-תיאוקרטית, המתקיימת כשמגפה מונח על צווארם של כמה מיליוני אנשים. על פי הגדרת ה"אהבה" של מגיבים כמו "אני גם" מהלינק למעלה – אינני אוהב את המדינה – כי אם שונא אותה שינאה תהומית.

אבל, גם אם אניח באופן היפותטי שאפשר לאהוב מדינה, מבקריה של מדינה, אוהבים אותה יותר מכל מצקצקי הלשון, מכל אנשי "יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם" למיניהם", מכל אותם אנשי "לפחות כאן אתה יכול לכתוב מה שכתבת".- ולו רק לאור העובדה שאני מסתכל למעלה ולא למטה. אני לא מסתכל על כמה "רעה" יכולה הייתה המדינה להיות, אלא לכמה "טובה" היא צריכה לשאוף להיות. זו הגדרת הפטריוטיות המועדפת עלי.

טריפה עדיף על נבלה?

בעצם צריך להגיד להם תודה.

ביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16 היה עלול להישאר מה שהוא באמת – ביקור רשמי משעמם של נציג דת שמרני וריאקציונר (אולי אפילו יותר מהרגיל) במדינת האפרטהייד של הדת הראקציונרית השנייה. לשמחתינו כל מיני פקידים ונבחרי ציבור מובילים את עדות יג"עייהם (יג"ע – יהודי גאה עילג, קרדיט: נמרוד אבישר) בשיתוף פעולה נדיר עם אחיהם המוסלמים על מנת להפוך את הביקור המשמים לקרקס משעשע. משעשע , במובן של כל כך עצוב שאין מה לעשות אלא לצחוק.

ראשונים, התייצבו למשימה הלייצנים הרגילים – שאם לא היו יודו נאצים אלימים היו יכולים להיות לורל והארדי של תחילת המאה ה-21 – איתמר בן גביר וברוך מרזל. השניים הגישו או התכוונו להגיש קובלנה פלילית נגד האפיפיור בתואנה שהוא מחזיק ברכוש גנוב – מנורת בית המקדש, לא פחות.

אחריהם החרו והחזיקו יו"ר הכנסת, ליצן לא קטן בפני עצמו, רובי ריבלין, וחבר הכנסת הטרי ניצן הורוביץ אשר החרימו את הביקור. ריבלין כמובן כי הוא יג"ע מוכרז, הורוביץ לפחות תירץ את זה בריאקציונריות של המבקר, ניחא.

ועכשיו הכריזה המנהיגות הרוחנית של ישראל, הנהלת יד ושם, זאת שפיטרה לא מזמן משהו שהעז להצביע על דיר יאסין, שהאפיפיור לא עומד בדרישותיה – נאומו היה מאכזב ולא כלל הצלפות עצמיות למוות, הוא רק חזר במילים אחרות על מנטרת יד ושם – יש לזכור ולעולם לא לשכוח ולא קרא לבצע שואה בעם הגרמני או משהו. אכן מאכזב. כאחרוני הטוקבקיסטים (מעמד הפועלים היג"עי) טען הרב לאו כי האפיפיור אמר נהרגו ולא נרצחו. הסמנטיקה חזקה כאשר מדובר באפיפיור ממוצא גרמני.

ואמרתי קודם שיתוף פעולה מצד אחיהם המוסלמים? ובכן, לא ממש. מסתבר שבדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כבר אסור להביע דעה. אם אתה ערבי, מן הסתם.
היה אפשר לחשוב שזה טוב שמישהו מחזיק את המראה מול עינינו, אם למרבה הזוועה מרבית היושבים בישראל לא היו אוהבים את מה שהם רואים.

מק’ארת’י מחייך מקברו

לאחרונה נערך במגרת התכנית "מועצת החכמים" עימות בין חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ודון קיחוטה של הציונות, ד"ר גדי טאוב. במהלך העימות שאל טאוב את גלאון אם במרצ שמחים ביום העצמאות. גלאון סירבה לענות וטענה שהשאלה אינה לגיטימית. התבונה הפוליטית שלי מתרעמת על גלאון, אבל הטהרן הקטן שבתוכי מריע לה – אכן, שאלתו של טאוב אינה אלא דמגוגיה – השמאל (ועוד נציגה של השמאל הציוני) לא צריך להוכיח את נאמנותו למדינה בטרם יפתח את פיו. הטלת הספק האוטומטי בנאמנות מי שמחזיק בדעות שלא עונות על תכתיבי הקונצנזוס הן ממאפייני המקארתיזם.

 

ארה"ב, שנות ה-50, המלחמה הקרה מתנהלת בשיא המרץ. סנאטור רפובליקני מוויסקונסין, ג'וסף מק'ארת'י מנציח את שמו לנצח כמייצג רדיפה פוליטית על ידי הטחת האשמות חסרות ביסוס בפוליטיקאים יריבים ובאנשי ציבור, בתחילה במהלך מסע תקשורתי ובהמשך במגרת כהונתו בראש תת ועדה של הסנאט לחקירות.

 

תגידו, אני מגזים, הרי טאוב אינו מחזיק בסמכויות כלשהן, השפעתו מינורית. ובכן, הוא מהווה דוגמה מייצגת של האווירה בישראל. אווירה שבתקופה האחרונה חורגת לא פעם אל הפרקטיקה. דוגמא לכך ניתן היה לראות כאשר כוחות המשטרה פשטו על בתי פעילים בתנועת "פרופיל חדש", החרימו מחשבים ועצרו את הפעילים לחקירה, ממנה שוחררו בערבות לאחר ש"הודו" במעשים המיוחסים להם.

 

"פרופיל חדש" הוא ארגון רשום כעמותה ללא כוונת רווח, ופועל בצורה גלויה על מנת לקדם את מטרותיו, שהן מאבק במיליטריזם השולט בחברה הישראלית. חלק מהמאבק מתמקד בניסיון ליצירת סטטוס חוקי לסרבנות מצפון. אפשר לא להסכים עם דעותיהם, מעצר, חקירות והחרמת רכוש הם כבר פחות לגיטימיים. אין פלא שהעצורים "הודו" במעשיהם, כפי שמסרה המשטרה, אני לא רואה את הבעייתיות בהודאה במעשים שאינם מהווים עבירה על חוק.

 

מקרה "פרופיל חדש" אינו חדש ואינו מקרה בודד, הוא מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בהם רודף הממסד אחר המחזיקים בדעות שאינן נטועות עמוק בקונצנזוס. פה נרצח מפגין פלסטיני לא חמוש בבילעין שם נעצרים 700 מפגינים כנגד המלחמה (מעניין להיכן נעלמו כל כתבי האישום?). פה מוחזקת טלי פחימה במעצר מנהלי ושם מוחזק איש התיאטרון סמיה ג'בארין במעצר דומה – אני יכול להמשיך.

 

בארצות הברית סיים מק'ארת'י את הקריירה שלו כשהוא מגונה על ידי הסנאט (וכנראה גם אלכוהוליסט). ראוי שגם בישראל אם חפצת חיים היא תגונה השקפת עולמו ודרכי פעולותיו.

כרגיל החותמת עובדת

בג"ץ אישר היום להרוס את "בית המחבל" מפיגוע הטרקטור בירושלים.

אותי זה מפתיע כיוון שלא ידעתי שבג"צ חושב שיש לכוחות הביטחון הישראליים גישה למשכנו של נהג הטרקטור בעולם הבא כלשהוא. זה נראה לי מתחום סמכותה של הרבנות הראשית.

הבית שעומד לההרס הוא בית משפחתו של המחבל. הדבר הכי קרוב לבית המחבל עלי אדמות הוא המצבה על קברו (בואו נרסק אותה!).

מעניין איך שיטת ענישה שאפילו צבאנו האהוב לא טוען שתרתיע מישהו,וזהו הנימוק היחיד שיכול להיות לגיטימי להענשת אנשים שכל פשעם הוא קרבת דם לאיש הלא נכון, זוכה לאישור משפטי כזה.


בקצרה

שגיאה: טוויטר לא הגיב. בבקשה המתן כמה דקות ורענן את הדף.

מודעות פרסומת