Archive Page 2

פרפטו מובילה (אבל כזה שנגמר אחרי יומיים)

ראשית, סיפור התרסקותו של אסף רמון מעבר להיותו סיפור עצוב הוא סיפור תקשורתי ראוי כשלעצמו – בן שנהרג בצורה הדומה לבה נהרג אביו הוא סיפור מעניין, גם אם מורידים את אלמנטי הפטישיזציה של דמות הטייס באתוס הישראלי (מה גם שאילן רמון היה טייס חלל , זקפה שמעל לעננים). אבל לא עבר הרבה זמן עד שהגיעה תחושת המיאוס הזכורה לרע מ-2003 והתרסקות הקולומביה.  .

רבים כבר כתבו וביקרו את הסיקור העיתונאי ההיסטרי של מותו של אסף רמון, סיקור שהתבטא החל מהפקעת הומפייג'ים שלמים באתרי חדשות וכלה בהפקעת עשרות עמודים מעיתוני היום שאחרי לסקירת כל פיפס וחצי פיפס הקשור בצורה כל שהיא לפרשה. כתבו על הצביעות, כתבו על הנזק שנגרם, כתבו על הנקרופיליה והפורנוגרפיה שבאה לידי ביטוי מהסיקור. אותי, כעובד במערכת חדשות מעניינת תופעה אחת.

אני מרשה לעצמי לדבר לרגע בשם חברי לדסק ולהניח שרובם ככולם מסכימים במידה זו או אחרת עם הביקורת על הסיקור. בשם עצמי אני יכול להגיד בוודאות שאני מסכים. אסתכן בניחוש פרוע – גם במערכות המקבילות לשלנו, העובדים המקבילים לנו מסכימים. כלומר כל "הדרג המבצע" של התקשורת חושב שהסיקור היוצא מתחת ידיו הוא סיקור מוגזם, צעקני, היסטרי ומזיק. ואתם יודעים מה, אני מניח שגם בקרב הדרגים שמעלינו עד רמה מסוימת זו התחושה..

עכשיו האבחנה שלי היא לא חדשה, הסיבות לסיקור הזה הן ברורות. התחרות בין המערכות גלויה ו"אם אני לא אפרסם את זה, מתחרה יפרסם – אז עדיף כבר שאפרסם את זה קודם", הוא הלך המחשבה הגורם לפרסום תמונות לא ראויות, לפרסום דברים שאלמנה נשאה בהלוויה למרות בקשה מפורשת להימנע מכך. האבחנה לא חדשה, והיא יותר חזרה על חוויה אישית.

בחודשים האחרונים אני נוהג להתאמן כמעט בקביעות באחד מענפי הקונג פו, לא בצורה רצינית מספיק ולא באינטנסיביות יתרה, אבל כן במידה שיש לה השפעה כלשהיא על חיי. חלק גדול מהאימונים מוקדש למה שמכונה עבודה פנימית – תרגולים שונים אשר עובדים לא על הפן הגופני אלא על דברים כגון ריכוז, תפיסה וכו'. אחד מהתרגילים היותר קלים לביצוע מבחינתי הוא תרגיל ההזרה – להסתכל על סיטואציה מסוימת, על מערכת מסוימת, כעל משהו שאינך שייך אליו. התרגיל הזה פשוט מבחינתי מכיוון שאני עושה אותו בדרך כלל באופן אוטומטי.

עכשיו, מנקודת מבט חיצונית, הסיקור התקשורתי וההתמודדות בישראל באופן כללי עם מותו של אסף רמון  (המקרה הזה הוא כמובן דוגמא פרטית לתופעה כללית) משולה לכדור מתגלגל שרוב המולקולות המרכיבות אותו דוחפות דווקא לכיוון ההפוך. הקפיטליזם מצד אחד, והלאומיות/לאומנות מצד שני חוברים כאן יחד וכל חלקי המערכת מתגלגלים לכיוון שהם מתווים. העיתונות מצהיבה ומצווחת מתוך מחשבה על הימנעות מפגיעה כלכלית. הצנזורה הצבאית, שבעיקר רוצה למנוע את הגעת השמועה למשפחה בטרם עת, מזינה, כתופעת לוואי, בעצם העיכוב את חרושת השמועות ואת העוצמה בה האירוע ייתפס. הפוליטיקאים למיניהם, ממהרים לקלוט את הרוח הנושבת מהקהל  – אותה רוח שהעיפו לכיוונם התקשורת והגורמים הצבאיים (שמצידם מקבלים רוח גבית מהקהל – וחוזר חלילה) – וממהרים לקריין נאומים, הנעים בין סכריניות על לעילגות לשמה. היחס הפוליטי הרחב כמובן מסוקר גם בתקשורת במעין פרפטו מובילה של אירוע המזין את עצמו

ובתוך זה יושב עובד בדסק חדשות מכין כתבת גלריה של צילומים מ"דרכו האחרונה של אסף", בעודו נזכר בגלריה שהין רק ערב קודם על "הטרגדיה של משפחת רמון", ותוהה האם קיים בכלל סיכוי להימנע מהמצב הזה. האם המולקולות בכדור יצליחו אי פעם להשפיע על מסלולו.

תחרות, לא נושאת פרסים

ושוב חוזרת לה השאיפה ליצור איזון מושלם. לא רק ההומופובים, יהיו הם דתיים או לא, למרות שלמה להיות צבוע ההסתה היא בעיקר דתית (אפשר להוסיף את רונצקי כדי להרחיב מגזרים גם לחרד"לות) מסיתים, על פי הבון טון גם להט"בים מסיתים כנגד חרדים, ראו התגובות כאן.(קראו גם את הפוסט, כדאי).

ועכשיו לאתגר. מצאו נא ולנקקו במידת האפשר למאמר/אמירה על ידי איש ציבור/משהו דומה של איש להט"ב/ליברל סמולן יפה נפש/ וכו' המסיתה כנגד חרדים.

כלל ראשון: מאמר ביקורת על הסתה אינו נחשב להסתה כשלעצמו

כלל שני: יימצא מאמר אחד או שניים אוכל חצי כובע וירטואלי. תוכח מגמה – אוכל כובע וירטוראלי

לצערי, אין פרסים.

זה כמובן מתקשר לזה.

הו האיזון הקדוש.

עושים כביסה

יוזמה ברוכה של נמרוד אבישר הולידה בלוג קבוצתי חדש באנגלית, israleft שמו. בין היתר גם אני כותב שם.

התחיל מעניין, כולם, חוץ מטרולים, מוזמנים.

ימין ושמאל – רק קצף וקצף

אחת מתוכניות הרדיו היחידות שנהנתי לשמוע בעבר היתה המילה האחרונה בגלי צה"ל. בעבר, כי כשתודעתי הפוליטית לא הייתה מפותחת התפתתי להאמין לשקר הגס של נציג שמאל ונציג ימין המתדיינים על ענייני השעה. אני לא יודע אם התכנית השתנתה או שאני השתנתי – אבל זה כבר מזמן לא כך.

השבוע דנו בתכנית על חוברת שוברים שתיקה. מקובי אריאלי, נציג הימין בתכנית, לא מפתיע לשמוע הסתה לאלימות נגד מי שמעז לנסות לחדור את חומת העיוורון המכוון של הישראלים. מעירית לינור דווקא הופתעתי. לא שהופתעתי לשמוע שהיא מסכימה עם אריאלי, גם בימיה היפים יותר היתה לינור שמאל דה לה שמאטע. הופתעיתי מרמת אימוץ הטרמינולוגיה, הכל כך נמוכת מצח עד שניתן לתהות עם המצח עדיין קיים, שהחלה במשפטים כמו "תבסס את עצמך יא זבל" והמשיכה במעין קריאת תגר ללוחמים והכרזה שהיא יכולה לנצח אותם בעצמה במכות, כי הם "חלושס".

כבר הזכרתי בבלוג tאת אבחנתו של חומסקי, על התרוקנות המערכת הפוליטית. התוכנית הזו היא ה-case study האולטימטיבי.
כמובן שלדון בעדויות הן לא הגיעו, זה לא חשוב, יותר חשוב להיתמם ולא להבין למה הם לא עומדים בשמם המלא מאחורי העדויות. זה לא שבפעם קודמת בזמן אמת, טורטרו דווקא המתלוננים למצ"ח על מנת שיוכל "לבדוק" את טענותיהם ולהוקיעם כשקרנים (תוך התעלמות סלקטיבית ביותר מעדויות)? זה לא שדקה לפני התהיות הם לא קראו ל"חזקי" המטאפורי שלהם לנפח למלשינים מעלילי עלילות הדם את העצמות.

והעצוב בתמונת אריאלי ולינור המייצגים את החברה בישראל העוצמת עיניים תוקעת ידיים באוזניים וצווחת "נה נה נה, אני לא שומע". הוא שהפעם אפילו אין כל חדש בעדויות עצמן. פשעי המלחמה של צה"ל היו גלויים גם בזמן אמת ומצולמים לעייני כל. העדויות רק מפרטות קצת יותר, מצטרפות לדו"חות הוועדות (לא הצלחתי למצוא הקישור), שמדינת ישראל החפה מכל פשע, כמובן, סירבה לסייע להן, לעדויות שאסף ארגון בצלם (עוכרי ישראל, טפו).

אז למרות שאין בהן כל חדש, אם הגעתם עד כאן ועדיין לא שלחתם את חזקי לסתום לי את הפה/לנפח לי את הצורה/לשבור לי את העצמות – הנה הקישור לעדויות. וכאן תמצאו עדויות של פלסטינים.

אה ולסיום – תגובת גל"צ, לקרוא בשביל להאמין.

ה-NRA גרסת ישראל

זיכויו של שי דרומי  מאשמת הריגה על ידי בית המשפט  המחוזי בבאר שבע והחוק הקרוי על שמו מוכיחים, או יותר נכון מאשרים מחדש, לפחות דבר אחד – מדינת ישראל ממשיכה את התדרדרותה המהירה לכיוונו של קפיטליזם קיצוני. שני נקודות שמעלה זיכוי זה עולות בקנה אחד עם עקרונות הניאו-ליברליזם החביבים כל כך על משרד האוצר – קידוש הקניין והתנערות המדינה ממחויבותה לאזרח.

ראשית, מה המסר שעולה  מזיכויו של אדם שירה, על פי העדויות, בגבו של פורץ שחדר לתחום קניינו? המסר ברור, גנב, דינו מוות. נכונה ככל הנראה  אמירתו של בית המשפט, שי דרומי אינו איש מדון, אלא אדם שביקש לחיות בשלווה. ההכרה בכך מגולמת בסעיף האישום. דרומי הואשם בהריגה, לא ברצח בכוונה תחילה. הכרה מסוג זה אמורה להתגלם בעונש, היא לא רלבנטית לשאלת הכרעת הדין.

אבל הנקודה היותר קריטית היא המסר שמעביר בית המשפט לגבי אחריות המדינה למלא את חלקה בהסכם החברתי בינה לבין האזרחים. הנגב הפך, כך אומרים, לשטח הפקר, שטח בו שולט הפשע והמשטרה אינה מסוגלת להשליט את החוק. הפיתרון הראוי לכך אינו התנערות מוחלטת של המדינה מהאזור, אלא בדיוק להיפך, הגברת מעורבותה וההשקעות באזור על מנת להשליט את חוקי המדינה על כל שטחה. במקום זאת, אותת בית המשפט, רשאים האזרחים להתחמש ולנהל את שטחי המדינה בעצמם. אפשר גם לחשוב שקידום מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה הבדואית בנגב תוכל לסייע בהפחתת הפשע בדרום (עוד תפיסה קפיטליסטית – ניתוק הקשר בין מצב חברתי לרמת הפשע) – אבל אלה באמת חלומות לא ריאליים.

התקופה בה לא היתה לחוק אחיזה בשטחי המדינה בארה"ב קראו "המערב הפרוע". ככל הנראה היא לא היתה סימפטית כפי שמצטייר מסרטי המערבונים. אם זה המצב בדרום, כדאי מאוד לתקן אותו. המדינה הפריטה כבר מזמן את שירותי הרווחה, היא פועלת במרץ להיפטר מהתשתיות, מהטיפול באסיריה, ממערכת החינוך ואף מחלק מתפקודי הצבא שלה. ניסיונה להיפטר מאחת מסמכויותיה החשובות ביותר – הסמכות על אחזקת האלימות, הולכת ומייתרת את ההסכם איתה.

שיגרת כיבוש ב’

זו כתבה שהעלתי אתמול בוואלה -"צה"ל מנע מפלסטינים להגיע לשדותיהם".

עכשיו, בבלוג שלי, שלחצי התקשורת הסמולנית לא עומדים מעלי אני יכול לספר את האמת כפי נראית בוידאו:

קבוצה של מתנחלים, אחרי סחבו את שקיות המצרכים של קשיות פלסטיניות החלו בתחרות רגוע של זריקת אבנים למרחק. קבוצת פרובוקטורים פלסטיניים וסמולניים (מידע לא מאומת: הם כולם צאצאים ישירים של היטלר) הגיעה וזרקה את עצמה במכוון במסלול האבנים.

תחילה, חיילי צה"ל, שלאחר שעזרו לקשישות ממקודם לסר את המצרכים הגיעו לצפות בתחרות המשעשעת, נראו חסרי אונים. אך לא חיילי צבאנו המהולל יירתעו מניסיון להשגת לום והבנה. לאחר שדיבורים לא עלו יפה מול מוחם הזדוני של פעילי השמאל והפלסטינים, אשר ניסו לבצע את הדבר הפרובוקטיבי ביותר האפשרי – ללכת הביתה, ניסו חיילינו האמיצים להדגים את רצונם הטוב באמצעות ריקוד מודרני.

למרבה הצער היו מוכנים שלוחי השטן לכל מקרה של מחוות מסוג זה. מייד הליכו עצמם למסלול הריקוד. אחד המפגינים, שרשעותו מתגלמת בשערו הארוך הטיל את צ מותיו אל בין ידי החייל והעמידד פנים כי הוא נגרר אחריו. מפגין אחר הציב את חלקי גופו המושחתים במסלולה של אלה שנופנפה אמור היה לסמל שלום ואחווה בין עמים.

לצה"ל לא הייתה ברירה. 3 מפעילי השמאל נלקחו למעצר, עקב הסיכון שגרמו פעולותיהם לבריאותם הנפשית של החיילים. רק עורך חדשות רשע כמוני יכול צטט את דברי צה"ל כ"תקיפת שוטר מג"ב".

מעניין לציין שאתרי חדשות אחרים, שלמרבה המזל סיננו יותרטוב את המועסקים אצליהם, ציטטו את צה"ל כאומר שהם נעצרו "עקב הפרת צו אלוף" ובוידיאו נאמר דווקא "על זריקת אבנים".

אה, כן, זה קורה כל הזמן, למרות פסיקות בג"ץ בנושא.

קוראים לזה כיבוש.

עושים את העבודה בשבילכם

קריאה נכונה של כתבות לא אמורה להיות משימה קלה. רצוי לקרוא כתבות חדשותיות בעין ביקורתית, לסנן את העובדות מהשפעות חיצוניות על מנת לנסות לקבל תמונת מציאות. אך עד כמה חתרנית צריכה להיות קריאת הכתבות על מנת לזהות את ההטייה המיינסטרימית? לפעמים לא כל כך חתרנית. לפעמים ההטייה עדינה כמו רימון גז בראש.

אתמול במהלך ההפגנה השבועית בניעלין ובילעין נפצעו 3 פלסטינים וחייל צה"ל. כדאי לציין את העובדה שאחד הפצועים הפלסטינים נפצע קשה מרימון גז שפגע בראשו. נשמע מוכר? כמה זמן עבר מאז "ריענון הנהלים" שערך צמ"ל (צבא המוסר לישראל) לאחר הרג באסם איברהים אבו רחמה?

הידיעה על כך נעלמה מהעמוד של YNET די במהירות, את מקומה תפסה הידיעה הזו המלווה חיילי שריון בהתמודדותם מול המפגינים. מסתבר שהם היו מעדיפים להיות בעזה שם יותר קל. לאורך כל הכתבה שזורות האמירות של "למרות שזה נראה כאילו אנחנו הם אלה שמפעילים פה את הכוח, במציאות זה לא ככה, משום שיש עלינו מגבלות קשות", ללמדנו עד כמה מפריע המוסר לחיילים האמיצים

שתי מטרות להשוואה הזו בין עזה לבילעין: הראשונה להראות עד כמה נוהגים החיילים והמפקדים בשיקול דעת מול הפגנות (שבפסקת הרקע הקצרה בכתבה, לא טורחים לדבר על סיבותיהן). המטרה השניה מובנת מהמשפט הזה: "כולם יאמרו פה אחד שהם מעדיפים את המלחמה האמיתית בתוך הטנקים מול המחבלים בעזה ולא מול האזרחים בבילעין ובנעלין". – כלומר, כאן יש אזרחים, שלמרות שיכולנו לטפל בהם במהירות וכו' אנחנו מחזיקים את עצמנו, בעזה – יש מחבלים. שם אין אזרחים, לכן שם לא צריך ל"החזיק אותנו".

ואגב, לגבי הפיסקה הזו:

לאור האירוע, שבמהלכו נהרג לפני כחודש איברהים אבו-רחמה,

מפגין פלסטיני באותה נקודה, שינה צה"ל את ההנחיות בכל הקשור לירי פצצות
עשן על מנת להימנע מפגיעה פיזית במפגינים, למרות שתחקיר האירוע העלה כי
הפצצה פגעה בכבל חשמל והוסטה לעבר האזרח הפלסטיני. על אף שהגדוד תופס את
הקו רק חודשיים, יודעים לספר שם כי המפגינים לא בוחלים בשום אמצעי, כך
למשל הם משליכים אבנים ומסתתרים מאחורי נכים על כסאות גלגלים על מנת למנוע
מכוחות הביטחון להשיב באמצעים לפיזור הפגנות. 

מעבר לעובדה שההנחיות על פי צה"ל עצמו אסרו כבר לפני כן על ירי בכינון ישיר ולא שונו לאחר מכן אלא רק חודדו או משהו בסגנון, זו הפעם הראשונה שנתקלתי בכבל החשמל – וזה נראה כמו דבר שהיה אמור להיות מובלט. מישהו שמע על זה לפני? לינק?


בקצרה