Posts Tagged 'אינטרנט'

קם והרשת

בנקודות החשובות בפרשת ענת קם כבר נגעו אחרים, ועשו זאת טוב ממני, לי נותר רק להתמקד בנקודה הכי פחות חשובה בסיפור – תפקוד הרשת, קרי הטוויטוספירה, הבלוגספירה וכל ספירה רלוונטית אחרת בפרשה.

אין ספק שהפרשה עוררה גלים ברשת, סטטוסים שונו, ציוצים צויצו ופוסטים פורסמו והורדו לסירוגין בשבועות האחרונים. יחד עם הטפיחות העצמיות על השכם, וההכרזה על איבוד הרלוונטיות של צווי איסור הפרסום, עלו גם הקולות שקראו להירגע ואף לעגו לעיסוק שנדמה ככמעט אובססיבי בנושא. הבעיה היא ששני הצדדים צודקים.

לא הרשת ייתרה את צווי איסור הפרסום, אלא התקשורת הממוסדת, בעיקר בארצות ניכר וטיפה טיפה כאן. קל לשכוח, כי נדמה שכולם מדברים על זה, אבל קהל הטוויטר והבלוגים מורכב ממעט אנשים. כשהקהל הזה וכמה חברים שלו, בנוסף לאנשים העובדים בתקשורת (שני קהלים שיש ביניהם, אני חושב, חפיפה לא קטנה) הם אלה המכירים את הסיפור – 99 אחוז מאוכלוסיית ישראל אינה יודעת את הסיפור. במובן זה צו איסור הפרסום עשה את שלו.

אבל, וזה אבל גדול שמספיק לדעתי על מנת לספק טפיחה על השכם לאנשי הרשת, אין לי ספק שהבאז האינטרנטי עשה את שלו בהוצאת הסיפור אל מחוץ לגבולות הדמוקרטיה היחידה ואל התקשורת העולמית. כלומר, הסיפור היה יוצא גם בלי זה אבל היה לוקח טיפה יותר זמן. מהרגע שהסיפור התפרסם במקומות כמו הוושינגטון פוסט, האינדיפנדנט והגארדיאן – החל כדור השלג שהביא בסופו של דבר לחשיפת הפרשה וביטל את העלמתה של קם – שלמרות טענות ששמעתי – היא הועלמה לכל דבר ועניין. יושבת עצורה במעצר בית, עצורה המואשמת בעבירות חמורות ואסור לאף אחד לדווח על זה. במקרה הזה לא ממש משנה שהיא אינה מוחזקת במרתפי השב"כ.

מודעות פרסומת

שואה שלנו

אני מניח שלא רבים פספסו את זה:

[gv data="198kIhOQV24&f"][/gv]

מסתבר שהסרטון הזה עושה קצת רעש בימים האחרונים. ארגונים של ניצולי שואה דורשים להוריד אותו. בתחילה חשבתי שנו, אז אין הבנה מינילית של הומור, וכבר מזמן באמת לא היה איזה קונצרט של ואגנר בסביבה למחות עליו, אבל אז נתקלתי בפוסט הזה של דוד מרחב.

זה לא מפתיע, במדינתנו שהאתוס שלה נשען רובו ככולו על השואה משמשת טרנסנדנטיליזציה של הנאצים כבר שנים ככלי ממסדי להשתקת ביקורות.  כך יכול מרחב לקחת את הסרטון הזה ולהתחיל להשתפך השתפכויות מופרכות על פוסטים למיניהם (פוסט היא כינוי הגנאי החביב על מרבית הקשת הפוליטית, כל מי שלא הולך בדיוק, אבל בדיוק, במרכזו של התלם – הוא פוסט. זה נוח, אפשר לגלגל את הס' כמו עם סמולנים). הפעם הפוסט שואתיים רק מחכים לצחוק על השואה ואז להכריז שהנאצים דווקא היו די בסדר, כנראה.

אז זהו, שדווקא ההסתכלות על הנאצים כאל משהו שאסור לגעת בו, חזרה על המשפט המשמים "השואה היא אירוע ייחודי היסטורי", על ווריאציותיו השונות, התרעמות על כך שעושים סרט בו היטלר מוצג ברגעים קשים בצורה העלולה ליצור היזדהות עימו (כאילו שהצופים לא יודעים מי הוא היטלר בבואם לצפות בסרט) – היא האמא של השימוש הציני והבזוי בשואה. הלקח היחיד שהסתכלות כזו מאפשרת להפיק מהשואה הוא הלקח הפרטיקולרי – היהודים הם קורבן של רצח עם, מה שמצדיק כל דבר מאז. כל מי שיוצא כנגד מה שיהודי עושה הוא במקרה הטוב מכחיש שואה. בהסתכלות הפשטנית להחריד הזו על המציאות כל מי שאינו ידיד אמת של העם היהודי הוא היטלר פוטנציאלי (וגם הידידים לפעמים רק מחכים להזדמנות המתאימה). את הלקח האוניברסליסטי – לאומנות, גזענות, כוחניות הם גורמים מזיקים שרצוי להימנע מהם, לא משנה מי אתה – ההסתכלות הזו דווקא דוחה בשאט נפש.

וארבע הערות לסיום:

1. ארט שפיגלמן, רוברטו בניני – שני שמות שבצדק או לא בצדק זכו לתשבוחות בעקבות טיפול לא שגרתי בנושאי השואה (הצדק כמובן נוגע לשפיגלמן) – האם בעיני מרחב ודומיו דינם תלייה?

2. אני האחרון שיגן על הומור כהצדקה בלעדית לדבר תועבה – אל תספרו לידי בדיחות שוביניסטיות או גזעניות בבקשה – זה בדרך כלל לא מצחיק אותי וסתם יעצבן אותי, אבל ההבדל הוא שכאן ההומור נועד להגן על שובינים וגזענות ואילו במקרה הנוכחי דווקא ההתקפה על ההומור היא שעושה את זה (כשהשוביניזם הופך להיות במובן המקורי של המילה)

3. נחשו מי עוד לא הבין את הבדיחה. היטלר!

[gv data="w9mjEF_lEDE"][/gv]

אבל אפילו הוא הבין בסוף:

[gv data="OL3L1wnpVb8"][/gv]

(לקשיי הבנה: אני לא באמת משווה כאן מישהו להיטלר – זה הומור)

4. ליוצרי הסרטים: מאז שהסתכלתי בסרטים האלה בפעם הראשונה נוספו בערך עוד מליון כאלה. כמו כל טרנד אינטרנטי זה מיצה את עצמו. די כבר.

עייפות החומר? באמת?

הגלוב נסגר, ליכטש מצטרף. התעייפו. על רקע זה מתבלטים הפוסטים של גל מור ו-עידן – שני פוסטים המדברים על עייפות החומר של שוכני האינטרנט. שניהם מדברים על הצפת המידע, על קוראי הרסס המנופחים ועל הקש המטביע את מעט המחטים של תוכן מעניין.

קשה לי להבין את זה.

כמו עידן גם הגוגל רידר שלי מוזן באינספור פידים מכל אתר רבע מעניין שנכנסתי אליו. אני אפילו עוקב אחר פיד של תגית "politics" בדלישס – אתם יכולים לנחש לבד כמה פריטים מגיעים דרך הפיד הזה – תוסיפו למה שניחשתם עוד קצת. אני לא קורא את הכל. אפילו לא קרוב לזה. על הרוב אני מרפרף במהירות ורק אם משהו מושך את העניין אני קורא עד הסוף (בדרך כלל גם נכנס לאתר). אני משתמש בטוויטר, אמנם לא באופן רציף ורחוק מכפייתיות, אבל נמצא שם, וגם עוקב אחרי מספר אנשים. איכשהו זה לא נראה לי זמן מבוזבז. גם אם על כל 1000 פריטים חסרי תועלת אני מוצא איזה מאמר מעניין לקרוא (או לדלשס לקריאה מאוחרת יותר), איזה משהו מגניב, או דיון מעניין אחד – דיינו.  סטורג'ון אמר פעם ש-90 אחוזים מהכל הם זבל – זה נכון לכל מדיום, גם האינטרנטי. אבל אם בין טוויטים על עליה במעלית ועל כאב ראש אני מוצא משהו כמו פרוייקט חלוקת הספרים של ליכטש, או הודעות השוות תגובה, אני מרגיש שזה שווה את זה. זו לא הייתה שנייה מבוזבזת, זאת הייתה השקעה לעתיד.

כל זה לא אומר שאינני חפץ בשירותי סינון תוכן יעילים יותר או בהעלאת אחוזי ה"חומר הטוב" בין כל התוכן שאני צורך, אבל פיד שיושב לי ומעלה אבק ברידר פשוט לא כל כך מפריע לי.

זה נכון גם מהצד השני. תדירות הכתיבה שלי בבלוג אינה קבועה, וגם לא גבוהה במיוחד. לפעמים שבוע אין לי מה לכתוב, לפעמים יותר. ולפעמים אני דופק פוסט יום אחרי יום. זו נראית לי אחת מנקודות החוזק של המדיום – גמישות מירבית למצב רוחו של הכותב. רוצה לומר אם ליכטש או יובל  יחזרו לכתוב, הפיד שלהם עדיין מעלה אבק ברידר שלי.


בקצרה