Posts Tagged 'אלימות'

ימין ושמאל – רק קצף וקצף

אחת מתוכניות הרדיו היחידות שנהנתי לשמוע בעבר היתה המילה האחרונה בגלי צה"ל. בעבר, כי כשתודעתי הפוליטית לא הייתה מפותחת התפתתי להאמין לשקר הגס של נציג שמאל ונציג ימין המתדיינים על ענייני השעה. אני לא יודע אם התכנית השתנתה או שאני השתנתי – אבל זה כבר מזמן לא כך.

השבוע דנו בתכנית על חוברת שוברים שתיקה. מקובי אריאלי, נציג הימין בתכנית, לא מפתיע לשמוע הסתה לאלימות נגד מי שמעז לנסות לחדור את חומת העיוורון המכוון של הישראלים. מעירית לינור דווקא הופתעתי. לא שהופתעתי לשמוע שהיא מסכימה עם אריאלי, גם בימיה היפים יותר היתה לינור שמאל דה לה שמאטע. הופתעיתי מרמת אימוץ הטרמינולוגיה, הכל כך נמוכת מצח עד שניתן לתהות עם המצח עדיין קיים, שהחלה במשפטים כמו "תבסס את עצמך יא זבל" והמשיכה במעין קריאת תגר ללוחמים והכרזה שהיא יכולה לנצח אותם בעצמה במכות, כי הם "חלושס".

כבר הזכרתי בבלוג tאת אבחנתו של חומסקי, על התרוקנות המערכת הפוליטית. התוכנית הזו היא ה-case study האולטימטיבי.
כמובן שלדון בעדויות הן לא הגיעו, זה לא חשוב, יותר חשוב להיתמם ולא להבין למה הם לא עומדים בשמם המלא מאחורי העדויות. זה לא שבפעם קודמת בזמן אמת, טורטרו דווקא המתלוננים למצ"ח על מנת שיוכל "לבדוק" את טענותיהם ולהוקיעם כשקרנים (תוך התעלמות סלקטיבית ביותר מעדויות)? זה לא שדקה לפני התהיות הם לא קראו ל"חזקי" המטאפורי שלהם לנפח למלשינים מעלילי עלילות הדם את העצמות.

והעצוב בתמונת אריאלי ולינור המייצגים את החברה בישראל העוצמת עיניים תוקעת ידיים באוזניים וצווחת "נה נה נה, אני לא שומע". הוא שהפעם אפילו אין כל חדש בעדויות עצמן. פשעי המלחמה של צה"ל היו גלויים גם בזמן אמת ומצולמים לעייני כל. העדויות רק מפרטות קצת יותר, מצטרפות לדו"חות הוועדות (לא הצלחתי למצוא הקישור), שמדינת ישראל החפה מכל פשע, כמובן, סירבה לסייע להן, לעדויות שאסף ארגון בצלם (עוכרי ישראל, טפו).

אז למרות שאין בהן כל חדש, אם הגעתם עד כאן ועדיין לא שלחתם את חזקי לסתום לי את הפה/לנפח לי את הצורה/לשבור לי את העצמות – הנה הקישור לעדויות. וכאן תמצאו עדויות של פלסטינים.

אה ולסיום – תגובת גל"צ, לקרוא בשביל להאמין.

ה-NRA גרסת ישראל

זיכויו של שי דרומי  מאשמת הריגה על ידי בית המשפט  המחוזי בבאר שבע והחוק הקרוי על שמו מוכיחים, או יותר נכון מאשרים מחדש, לפחות דבר אחד – מדינת ישראל ממשיכה את התדרדרותה המהירה לכיוונו של קפיטליזם קיצוני. שני נקודות שמעלה זיכוי זה עולות בקנה אחד עם עקרונות הניאו-ליברליזם החביבים כל כך על משרד האוצר – קידוש הקניין והתנערות המדינה ממחויבותה לאזרח.

ראשית, מה המסר שעולה  מזיכויו של אדם שירה, על פי העדויות, בגבו של פורץ שחדר לתחום קניינו? המסר ברור, גנב, דינו מוות. נכונה ככל הנראה  אמירתו של בית המשפט, שי דרומי אינו איש מדון, אלא אדם שביקש לחיות בשלווה. ההכרה בכך מגולמת בסעיף האישום. דרומי הואשם בהריגה, לא ברצח בכוונה תחילה. הכרה מסוג זה אמורה להתגלם בעונש, היא לא רלבנטית לשאלת הכרעת הדין.

אבל הנקודה היותר קריטית היא המסר שמעביר בית המשפט לגבי אחריות המדינה למלא את חלקה בהסכם החברתי בינה לבין האזרחים. הנגב הפך, כך אומרים, לשטח הפקר, שטח בו שולט הפשע והמשטרה אינה מסוגלת להשליט את החוק. הפיתרון הראוי לכך אינו התנערות מוחלטת של המדינה מהאזור, אלא בדיוק להיפך, הגברת מעורבותה וההשקעות באזור על מנת להשליט את חוקי המדינה על כל שטחה. במקום זאת, אותת בית המשפט, רשאים האזרחים להתחמש ולנהל את שטחי המדינה בעצמם. אפשר גם לחשוב שקידום מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה הבדואית בנגב תוכל לסייע בהפחתת הפשע בדרום (עוד תפיסה קפיטליסטית – ניתוק הקשר בין מצב חברתי לרמת הפשע) – אבל אלה באמת חלומות לא ריאליים.

התקופה בה לא היתה לחוק אחיזה בשטחי המדינה בארה"ב קראו "המערב הפרוע". ככל הנראה היא לא היתה סימפטית כפי שמצטייר מסרטי המערבונים. אם זה המצב בדרום, כדאי מאוד לתקן אותו. המדינה הפריטה כבר מזמן את שירותי הרווחה, היא פועלת במרץ להיפטר מהתשתיות, מהטיפול באסיריה, ממערכת החינוך ואף מחלק מתפקודי הצבא שלה. ניסיונה להיפטר מאחת מסמכויותיה החשובות ביותר – הסמכות על אחזקת האלימות, הולכת ומייתרת את ההסכם איתה.

שיגרת כיבוש ב’

זו כתבה שהעלתי אתמול בוואלה -"צה"ל מנע מפלסטינים להגיע לשדותיהם".

עכשיו, בבלוג שלי, שלחצי התקשורת הסמולנית לא עומדים מעלי אני יכול לספר את האמת כפי נראית בוידאו:

קבוצה של מתנחלים, אחרי סחבו את שקיות המצרכים של קשיות פלסטיניות החלו בתחרות רגוע של זריקת אבנים למרחק. קבוצת פרובוקטורים פלסטיניים וסמולניים (מידע לא מאומת: הם כולם צאצאים ישירים של היטלר) הגיעה וזרקה את עצמה במכוון במסלול האבנים.

תחילה, חיילי צה"ל, שלאחר שעזרו לקשישות ממקודם לסר את המצרכים הגיעו לצפות בתחרות המשעשעת, נראו חסרי אונים. אך לא חיילי צבאנו המהולל יירתעו מניסיון להשגת לום והבנה. לאחר שדיבורים לא עלו יפה מול מוחם הזדוני של פעילי השמאל והפלסטינים, אשר ניסו לבצע את הדבר הפרובוקטיבי ביותר האפשרי – ללכת הביתה, ניסו חיילינו האמיצים להדגים את רצונם הטוב באמצעות ריקוד מודרני.

למרבה הצער היו מוכנים שלוחי השטן לכל מקרה של מחוות מסוג זה. מייד הליכו עצמם למסלול הריקוד. אחד המפגינים, שרשעותו מתגלמת בשערו הארוך הטיל את צ מותיו אל בין ידי החייל והעמידד פנים כי הוא נגרר אחריו. מפגין אחר הציב את חלקי גופו המושחתים במסלולה של אלה שנופנפה אמור היה לסמל שלום ואחווה בין עמים.

לצה"ל לא הייתה ברירה. 3 מפעילי השמאל נלקחו למעצר, עקב הסיכון שגרמו פעולותיהם לבריאותם הנפשית של החיילים. רק עורך חדשות רשע כמוני יכול צטט את דברי צה"ל כ"תקיפת שוטר מג"ב".

מעניין לציין שאתרי חדשות אחרים, שלמרבה המזל סיננו יותרטוב את המועסקים אצליהם, ציטטו את צה"ל כאומר שהם נעצרו "עקב הפרת צו אלוף" ובוידיאו נאמר דווקא "על זריקת אבנים".

אה, כן, זה קורה כל הזמן, למרות פסיקות בג"ץ בנושא.

קוראים לזה כיבוש.

עושים את העבודה בשבילכם

קריאה נכונה של כתבות לא אמורה להיות משימה קלה. רצוי לקרוא כתבות חדשותיות בעין ביקורתית, לסנן את העובדות מהשפעות חיצוניות על מנת לנסות לקבל תמונת מציאות. אך עד כמה חתרנית צריכה להיות קריאת הכתבות על מנת לזהות את ההטייה המיינסטרימית? לפעמים לא כל כך חתרנית. לפעמים ההטייה עדינה כמו רימון גז בראש.

אתמול במהלך ההפגנה השבועית בניעלין ובילעין נפצעו 3 פלסטינים וחייל צה"ל. כדאי לציין את העובדה שאחד הפצועים הפלסטינים נפצע קשה מרימון גז שפגע בראשו. נשמע מוכר? כמה זמן עבר מאז "ריענון הנהלים" שערך צמ"ל (צבא המוסר לישראל) לאחר הרג באסם איברהים אבו רחמה?

הידיעה על כך נעלמה מהעמוד של YNET די במהירות, את מקומה תפסה הידיעה הזו המלווה חיילי שריון בהתמודדותם מול המפגינים. מסתבר שהם היו מעדיפים להיות בעזה שם יותר קל. לאורך כל הכתבה שזורות האמירות של "למרות שזה נראה כאילו אנחנו הם אלה שמפעילים פה את הכוח, במציאות זה לא ככה, משום שיש עלינו מגבלות קשות", ללמדנו עד כמה מפריע המוסר לחיילים האמיצים

שתי מטרות להשוואה הזו בין עזה לבילעין: הראשונה להראות עד כמה נוהגים החיילים והמפקדים בשיקול דעת מול הפגנות (שבפסקת הרקע הקצרה בכתבה, לא טורחים לדבר על סיבותיהן). המטרה השניה מובנת מהמשפט הזה: "כולם יאמרו פה אחד שהם מעדיפים את המלחמה האמיתית בתוך הטנקים מול המחבלים בעזה ולא מול האזרחים בבילעין ובנעלין". – כלומר, כאן יש אזרחים, שלמרות שיכולנו לטפל בהם במהירות וכו' אנחנו מחזיקים את עצמנו, בעזה – יש מחבלים. שם אין אזרחים, לכן שם לא צריך ל"החזיק אותנו".

ואגב, לגבי הפיסקה הזו:

לאור האירוע, שבמהלכו נהרג לפני כחודש איברהים אבו-רחמה,

מפגין פלסטיני באותה נקודה, שינה צה"ל את ההנחיות בכל הקשור לירי פצצות
עשן על מנת להימנע מפגיעה פיזית במפגינים, למרות שתחקיר האירוע העלה כי
הפצצה פגעה בכבל חשמל והוסטה לעבר האזרח הפלסטיני. על אף שהגדוד תופס את
הקו רק חודשיים, יודעים לספר שם כי המפגינים לא בוחלים בשום אמצעי, כך
למשל הם משליכים אבנים ומסתתרים מאחורי נכים על כסאות גלגלים על מנת למנוע
מכוחות הביטחון להשיב באמצעים לפיזור הפגנות. 

מעבר לעובדה שההנחיות על פי צה"ל עצמו אסרו כבר לפני כן על ירי בכינון ישיר ולא שונו לאחר מכן אלא רק חודדו או משהו בסגנון, זו הפעם הראשונה שנתקלתי בכבל החשמל – וזה נראה כמו דבר שהיה אמור להיות מובלט. מישהו שמע על זה לפני? לינק?

שיגרת כיבוש

[gv data="XlbzuZ_50mU"][/gv]

התגובות לרצח המתועד למעלה  למקרה שהסרטון הערוך בבירור כדי להסתיר את כל אלימות המפגינים ואת העובדה שאבו-רחמה ככל הנראה התאבד מתאר, לא איחרו להגיע. החל משמחת הטוקבקיסטים, הרי ערבי מת, וכלה בתגובות מזן "אבל ההפגנות האלה אלימות" – כידוע אם ההפגנה אלימה (שלא כמו במקרה זה אגב) מותר לירות רימוני גז בכינון ישיר על המפגין, בניגוד להוראות צה"ל עצמו, ולכן התגובות האלה כל כך רלוונטיות.

מסר ברור

שוב, לא מחדש כלום. שוב, הכל כבר נאמר. ושוב, אדגיש את הצורך לחזור ולהצביע על דברים מסוג זה שוב ושוב.

ושוב.

מתנחבל ירה ברועה פליסטיני, פצע אותו וגרם לשיתוק פלג גופו התחתון. העשה בוצע על פי בית המשפט ללא עילה כלשהיא של הגנה עצמית. העונש בעסקת הטיעון – 16 חודשי מאסר ותשלום פיצויים של 50 אלף שקל.

על פי השופטת, "נמצאים אנו בצורך שבהטלת עונש משמעותי, שיהיה עמו משום מסר ברור, כי מעשים כאלה החברה איננה סובלת". ואכן, המסר ברור, אם כי למרבה הצער זהו לא המסר אליו כוונה השופטת. השופטת הדגישה שלא הייתה בכוונת המתנחבל לגרום לפגיעה גופנית לרועה והשימוש באקדח הוא העבירה האמיתית. המסר שעולה מכך הוא ברור שלך קלעיך לכיוון האדם הנכון והמערכת תתעלם מכך שלקליעים יש נטייה לגרום לפגיעה באנשים שעומדים במקרה במסלולם, כך תוכל לקבל עונש על עבירה פחות חמורה כמו שימוש לא נכון באקדח כשבעצם ירית באדם וגרמת לנכות לכל ימי חייו. 

ובלי קשר. ההשפעה השלילית הראשונה של מעבר הבלוגרים לאורנג' – חזרנו לרעה החולה ששמה רסס מקוטע.

יש בוני מוזנאיים בקהל?

שתי תגובות בולטות מימין בעקבות הניסיון לרצוח את זאב שטרנהל. שתיהן לא חדשות, הן פשוט נהיות מגוחכות יותר מפעם לפעם.

הראשונה – תזת העשבים השוים. בית הורי היה וילה נחמדה בישוב חצי שכוח  אל בשם עשרת. הייתה לנו גינה, בדרך כלל מטופחת, אבל במשך השנים היו מספר תקופות שהגינה הוזנחה ועשבים שוטים – בעיקר יבלית אני מניח צמחובה. לכן, מניסיון, כשיש יותר מידי עשבם שוטים לא כל כך רואים את הגינה. תחליפו דימוי, למען השם (שלכם).

השניה, והאהובה עלי, גינוי הטרור תוך הצבעה על איזשהו סימטריה בין הסתה מימין להסתה משמאל. טיעון מעניין. בואו נכין ביחד לוח תוצאות:

טרור מימין:

ניסיון לרצח שטרנהל, יגאל עמיר, ברוך גולדשטין. בעצם, למה אני מתאמץ להיזכר, כבר עשו את זה בשבילי (מעודכן ל-2006).

טרור משמאל:

המממ.. רגע, בואו נראה… טוב, אפנה לקוראי? למישהו יש דוגמא?

אונס חברתי

אני בדרך כלל רחוק מלהיות אפולוגטי, בדרך כלל אני גם לא אוהב שאנשים מדברים מתוך גישה מתנצלת, אבל הנה יוצא הדופן.

יוצא דופן, מכיוון שאין לי דעה מגובשת בנושא. זה סתם הרהור לא מפותח במיוחד. אם אני אראה בעקבות הפוסט הזה כחזיר מיזוגני ושוביניסטי, אנא הגיבו ותסבירו לי למה. מרבית הסיכויים שאשתכנע בכך.

ואחרי ההתנצלות:

אונס הוא פשע מזעזע, אלים, פוגעני, ונתפס בצורה מעוותת על ידי רוב החברה כלגיטימי במקרים מסוימים או למצער לא חמור במיוחד.

הטענה הנפוצה היא שאונס גורם במרבית המקרים לטראומה נפשית חמורה אצל הקורבן – טראומה שעלולה להרוס את חייה.

אין לי ספק שזה נכון. השאלה היא האם חלק מהטראומה לא מתעצם מעצם העובדה שאונס מקודד חברתית כדבר נורא כזה? האם העובדה שמשננים לנערה מתבגרת במשך שנים כמה אונס הוא נורא ואיך כל חייה עלולים להיהרס בעקבות תקיפה אלימה זו, לא מפריע לה אם וכאשר תיהפך חס וחלילה לקורבן אונס, להתמודד עם המאורע בצורה נכונה יותר עבורה?

שוב, אין כאן שום כוונה להמעיט בערך השלילי של אונס, או לומר שהשפעתו של האונס אינה כל כך נוראה.

ובהקשר דומה, פוסט מצויין של אורית קמיר

היוטיוב הזה

פעם כשבני האדם צדו או קטפו איזה משהו לאכול במו ידיהם, היתה להם בעייה. החיות, בהיותן לא אנושיות ולא מתחשבות לא התאימו את גודל גופן לגודל פיו של האדם, שנאלץ לנגוס בהם חתיכה חתיכה, לחכות בתור עד שאחיו יסימו את ארוחתם. זה היה ממש לא נוח. גם חלק מהפירות נהגו ברשעות לצפות את עצמם בקליפה לא אכילה ולשמור את תוכנם העסיסי בלתי נגיש. ואז איש אחד מצא אבן שצידה האחד דק וחד וגילה שכאשר משפשפים אותה על בשר החיה או קליפת הפרי, נפרדת החיה לנתחים בגודל סביר וקליפת הפרי מתבקעת כך שמתאפשרת גישה נוחה אל העסיס הנכסף.

בהמשך, נקשר לאבן מקל אשר איפשר אחיזה נוחה יותר, התגלה שאפשר לחדד את האבן עוד יותר ושאפשר להחליף את האבן בחומרים אחרים טובים יותר. להמצאה הנהדרת נמצא אף שם: "סכין". נתגלה גם שהסכין טוב גם למטרות אחרות: יותר קל לעשות בגדים, לחתך חבלים ועוד הרבה שימושים אחרים.

אבל אז בא מישהו ומא לסכין שימוש נוסף, הוא נעץ אותה בחוזקה בבטן של חבר שלו לאחר שזה דרך עליו בטעות בתור לשירותים. מרביתם המוחלט של יתר האנשים די הזדעזעו מהעניין, הם גילו שסכין יכולה להיות גם מסוכנת.

אבל היו כמה אנשים אחרים (עד היום לא ידוע מה היה שיעורם המדויק באוכלוסיה). הם חשבו שזה דווקא עסק די מגניב לדקור אנשים אחרים. חלקם אף התחילו להתחרות אחד בשני מי ידקור יותר אנשים ומי יעשה זו בצורה מעניינת יותר.

חיפשו האנשים פתרון. ישבו, חשבו והעלו רעיונות: אולי ננסה ללמד אנשים למה רע להרוג אנשים אחרים. אולי נעניש את האנשים הסוררים. אולי אף נסתכל אחד על השני ונבדוק מה גורם למישהו לרצות לפגוע במישהו אחר. ואז קם מישהו עם הרעיון המבריק מכל: הסכין היא דבר מסוכן ורע, בואו נבטל אותו!

האנשים, ששכחו שיומים לפני מקרה הדקירה הלם מישהו אחר באגרופו בחבר שלו, כי ההוא צחק על חוסר כשרונו המופגן בציור מערות, שמחו מאוד. סופסוף מצאנו מי אשמה – הסכין. מאז נאסר השימוש בסכין לכן עד עצם היום הזה אני צריך לחכות בתור לפני שאני אוכל את החלק שלי בפרה המוגשת לשולחן (הגדול מאוד) המשפחתי.

[gv data="U1p0jO1EqGg&feature=related"][/gv]

הערות:

1. אין כוונה להמעיט מהמעשה הנורא המתואר, או לזלזל ברגשות ההורים הדוברים.

2. אפשר לחשוב על הקבלה גם לאקדחים ורובים – ההבדל המהותי לדעתי שקשה לחשוב על שימוש לאקדח שאינו כולל פגיעה במישהו אחר.

3. הפוסט מוקדש לתומכים לא ש"סניקים בחוקים המגבילים את האינטרנט.

הבו לי דם

צילומי התאומים הקורסים שודרו שוב ושוב במהלך הימים שלאחר הפיגוע. אין לי כיום טלוויזיה אבל אני מעריך שגם היום הן משודרות במסגרת סיקורי אירועי השנה ל-9.11.

באזני חברי כבר הבעתי מספר פעמים את דעתי, שאני עדיין מחזיק בה, שהפיגוע היה אחד מהמראות היותר אסתטיים שחזיתי בהם, ולו רק מפאת סדר הגודל. איתמר הצביע בזמנו על חוסר הרגישות שבאמירה זו, הברורה מאליה – אירוע בו נרצחו אלפי אנשים הוא לא הדבר הראוי ביותר לתיאור כאסתטי.

הוא צדק, כמובן, וגם טעה.

המראה, כשהוא מנותק מהקונטקסט שלו, הוא אכן מראה אסתטי, וניתן למצוא את האסתטיקה גם במאורעות קשים אף יותר ממנו. אבל בכל זאת לא הייתי נחפז לפרסם עבודה אקדמית על האסתטיקה של הפתרון הסופי. אני לא מוצא את הערך של זה. ערך אקדמי אולי אין בזה – אמנותי, לדעתי לפחות, יש.(ויסכימו איתי גם פינק פלויד).

מיטל כתבה על סוויני טוד, ותהתה למה הדם הוא דם של תיאטרון, למה רואים שזה צבע? אני חושב שזה בדיוק למען אותה הפרדה – לאלימות אין ערך אסתטי בעולם ה"אמיתי" אבל בעולם שיוצרת היצירה, זה שאינו אמיתי יש את החופש להציג את ההיבט האסתטי של האלימות. אני מתייחס לכל פעם שפני נעווים אל מול דם או אלימות בסרט כסוג של כשלון שלי כצופה (או אולי כישלון של יוצרי הסרט?) – לא הצלחתי לייצר את ההפרדה בין שני העולמות האלה, לכן הנאתי מהיצירה נפגמה.

למרות זאת, נדירים בעיני הסרטים הטובים אשר מסתמכים רק על האסתטיקה של האלימות. בדרך כלל האלימות בהופעתה הריאליסטית משמשת לצורכי ייצוג העולם, כמו "אוז" שמייצג באופן מוקצן מציאות אלימה (אני מקווה בשביל אסירי ארה"ב שזה מוקצן), או ייצוג אופי, כמו סצינת חתיכת האוזן בכלבי אשמורת. שני מקרים בהם האלימות אסתטית להחריד – אם הייתי חוזה בהם במציאות, הייתי כנראה מתעלף.

נחזור לטוד – יש המון דם בסרט, אבל המון. להבו של טוד משסף גרונות רבים במונוטוניות מבחילה ומבחינתי זה משרת את העלילה – מדגים את התדרדרות דמותו של טוד עד גרוטסקה. ודווקא כאן בחר ברטון ליצור אלימות לא ריאליסטית – מעיין דרך ביניים, גם אראה אלימות אסתטית וגם אחוס על הקהל ואעדן את הפנים הפחות אסתטיים שבה. אני אהבתי.

 

פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של… 


בקצרה