אנרכיה, לא עכשיו

באחד מביקורי האחרונים בבית ההורים הואשמתי על ידי אבי ב"אנרכיזם" (ללא שום התגרות מצידי, mind you!), האשמה שגרמה לי לחשוב על ההבדל בין עמדתי האמיתית לעמדותי הפרקטיות.

רוצה לומר, אין לי שאיפה אמיתית לאנרכיה. לצערי הדבר נובע מחוסר אמון מוחלט ביכולתם של מרבית האנשים לתפקד כחברה ללא שלטון מרכזי. תפיסתי את השלטון עם כך היא כפשרה, פשרה כואבת אך הכרחית, כזו שרצוי לצמצם את נזקיה ככל האפשר.

האשמתו של אבי לא הייתה מנותקת לחלוטין מהמציאות, הרבה מדעותי נוטות לכיוון האנרכיסטי. מה שאבי לא הבין ככל הנראה, היא העובדה שעמדות אלה גובשו תוך מודעות לכך שהסיכויים שהרצונות המובעים על ידי נקיטה בעמדה זו יתממשו, הם קלושים – וטוב שכך.

אני נוטה לדמות את המערכת הפוליטית למשיכת חבל כשכל עמדה מושכת לצד אחד והמציאות מתייצבת בערך באמצע – לעיתים נוטה לצד אחד ולעיתים נוטה לצד שני. בכוונתי למשוך במלוא העוצמה לצד שלי בהסתמך על כך שאני יודע שהחבל מספיק חזק כדי לעמוד בזה והמשיכה הנגדית מספיק חזקה כדי למנוע את קריסת המערכת. לכן יש הבדל בין עמדותי האמיתיות לעמדותי בפרקטיקה – אינני אנרכיסט באמת, אני אנרכיסט פרקטי.

משום מה חשבתי שזה היה אמור להיות הפוך. אבל אמור זה שם של נהר.