Posts Tagged 'ביקורות סרטים'

מסע אחר

 אחרי הפסקה ארוכה – הביקורת שלי על סטארטרק:

אם להודות על האמת, לא הגעתי להקרנת "סטארטרק" החדש נלהב במיוחד. אמנם תמיד חיבבתי את הסדרה, אך בעיקר את סדרות ההמשך שלה – "הדור הבא" או "חלל עמוק 9". גם סדרת הסרטים המקורית לא ריגשה אותי יותר מדי.

למרות זאת, נטילת שרביט הבימוי על ידי הבמאי ג'י. ג'י. אברהמס רמזה שאולי הפעם יצליח הסרט להיות יותר מסרט שאפשר לראות ישר במכשיר ה-DVD הביתי.

ואכן, ניכר שלצד שמירה על קשר הדוק עם היצירה המקורית, אברהמס התאמץ ליצור לסרטו מראה והרגשה שונים לחלוטין משל המקור. עלילת הסרט במקרה זה פחות חשובה – מדובר בפריקוול לסדרה המקורית המתארת את תחילת הקריירה של הצוות המוכר – קירק, ספוק, בונס, סולו, אוהרה וסקוטי – ואת מאבקם כנגד קפטן רומולני סורר, ששואף מן הסתם להשמיד את כדור הארץ.



  סטאר טרק החדש. מאבק בלתי פוסק עם הרצון להתנתק מסדרת המקור סטאר טרק החדש. מאבק בלתי פוסק עם הרצון להתנתק מסדרת המקור

מפגינים רגשות באנטרפרייז

נקודת החוזק של הסרט, כמו גם נקודת החולשה, נעוץ במאבק הבלתי פוסק בין הרצון להתנתק מסדרת המקור ובאותו זמן גם לשמור על הקשר איתה.

אברהמס עיצב את עולמה של האנטרפרייז בצורה ריאליסטית הרבה יותר מאשר בסדרה המקורית. לא עוד תרגישו כאילו אתם נמצאים בתוך קופסת פלסטיק מעופפת, המאוכלסת על ידי אנשי פלסטיק – שרק לאחד מהם, ספוק, יש תירוץ טוב לחוסר הפגנת הרגשות שלו (בכל זאת , הוא חצי וולקני).

הסרט הנוכחי מצטרף למאה 21 במראהו ובקצב שלו. השחקנים זונחים את הצדקנות המלווה את פרקי הסדרה המקורית, ומשתדלים להתנהג, למרבה הפלא, כבני אדם – שלצד ערכיהם פועלים גם מתוך הדבר הזה שנקרא רגשות.

אך כאמור, הצד השני של המטבע הוא הרצון להזכיר בכל רגע נתון, שלמרות כל השינויים אנחנו עדיין צופים במסע בין כוכבים. צפו לשמוע את כל המשפטים המוכרים של הדמויות, לעיתים בצורה מעודנת ולפעמים… פחות. עקבו גם אחרי אנשים עם חולצה אדומה. היכולים אתם לנחש מה יעלה בגורלם? אך חריקות מעין אלה לא יפריעו לרוב הצופים – אלה המכירים את הסדרה ולצעירים יותר הנחשפים לעולמה של הפדרציה בפעם הראשונה ליהנות מסרט אקשן כיפי וקצבי כמו שאברהמס יודע לספק.

רענון הסדרה עשה לה רק טוב, אולי בפעם הבאה נזכה גם לא לראות את ליאורנרד נימוי – השמעון פרס של המותג.

סטאר טרק, ארה"ב 2009, 126 דקות. בימוי: ג'יי.ג'יי אברמס, משחק: וינונה ריידר, כריס פיין, ג'ון צ'ו, בן קרוס

מודעות פרסומת

אנימה מצולמת

הביקורת שלי על החדש של האחים ורשובסקי:
 

יש שני דברים שאתם צריכים לדעת לפני שתחליטו ללכת לראות את "ספידרייסר" סרטם החדש של האחים ורשובסקי (המטריקס).

 

הראשון, הסרט אמנם עושה שימוש במצלמה ובשחקנים, אבל זהו בעיקרו של דבר סרט מצויר, על כל המשתמע מכך. הסרט מעוצב ברובו בעזרת אנימציית מחשב במראה "פלסטיקי" צבעוני. מהר מאוד תשכחו שאתם צופים בסרט ולא בסדרת האנימה המצוירת עליה מבוסס הסרט. לעיתים שוכח גם הסרט עובדה זו והציור חודר בגלוי לסרט ליצירת אפקטים המזוהים עם האנימה ( המסך הקופא, היוצרת תחושה של תנועה למשל). כמו כן השימוש בטכניקה זו גורם לסרט להיות מצויר גם ברוחו – כלומר לפעולות המתבצעות בו להתעלם לחלוטין מחוקי הטבע, ולדמויות כמו אחיו הקטן של רייסר והשימפנזה שלו להתקיים ללא ניסיון  ההתנקשות המתבקש.

 

השני, זה אינו סרט זהו מניפסט של הכמיהה לאותנטיות אל מול פס היצור הקפיטליסטי, שכמו בכל סרט מצויר, מוקצן, לעיתים עד כדי גרוטסקה, ונזרק בפרצופכם – הצופים.

 

ספיד רייסר (אמיל הירש), הא נהג מרוצים, כל חייו עוברים עליו על המסלול. כילד הוא חשב רק על מרוצים, כמבוגר, זה מה שהוא יודע לעשות. גם המשפחה שלו, שותפה לתשוקתו. כנצר למשפחת יצרני מכוניות הוא נוהג בשביל חברת המכוניות של אביו (ג'ון גודמן). כאשר מנהל תאגיד ענק פונה אל ספיד בהצעה מפתה, הוא נדחה על ידי ספיד. בתמורה נותן לו המנהל שיעור בעולם הספורט האמיתי – מסתבר שכל המרוצים מכורים מראש. הכל נסגר בעסקאות מאחורי הקלעים, ואפילו גיבורי ילדותו של ספיד לא התחרו באמת. ספיד ומשפחתו בעזרת חברתו של ספיד, טריקסי (כריסטינה ריצ'י) ונהג מסתורי בשם רייסר אקס (מתיו פוקס) יוצאים לנצח את השיטה מבפנים, להשיג במרוץ את חבורות הנהגים של התאגיד, המצוידות בנשקים שונים ובחוסר כבוד לחוקי משחק הוגנים.

 

הסרט אינו מוגדר בינתיים כהצלחה בארה"ב, עיצובו הייחודי ואורכו הרב (רב מידי) עמדו בעוכריו, אבל לאוהבי אנימה או סרטי פעלולים קצביים, ואפילו לאוהבי משחקי מכוניות, יספק הסרט הזה, הנאה צרופה, בתוספת מסר אנטי תאגידי חזק, אף אם נאיבי (היה נחמד אם לא היו מדביקים אליו את המשפחתיות האמריקאית).

 

"ספידרייסר", ארה"ב, 2008, 135 דק', בימוי ותסריט: האחים ורשובסקי. משחק: אמיל הירש, כריסטינה ריצ'י, ג'ון גודמן, סוזן סרנדון, מתיו פוקס 

זכרונות מלחמה

ככל שעובר הזמן וככל שעולה מספר הסרטים אליהם אנו נחשפים, כך נדירים יותר אלה המצליחים לחדור את מעטה הספקנות העבה ולהשפיע בצורה ישירה על מצבנו הנפשי והמנטאלי. כמו שקורה עם חומרים נרקוטיים כאלו ואחרים, הגוף והנפש מפתחים רמת עמידות מסוימת להשפעת היצירה ולכן רמת הגירוי הנדרשת עולה בהתמדה. את "ואלס עם באשיר" ניתן, אם כך, להשוות למנת סם מוגברת, על קצה גבול הצריכה המומלץ.

ההקבלה לסמים אינה לצרכי התפייטות בלבד. יוצר הסרט, ארי פולמן, משתמש ביכולת המדיום הנבחר – סרט האנימציה – כדי ליצור סרט הנע בין העלילתי לדוקומנטרי. סרט הלוקח את הצופה בו כמלווה למסע אל נבכי תודעתו של פולמן בניסיונו להתחקות אחר עברו שלו עצמו. ליתר דיוק אחר שלושה ימים בשנת 1982.

הסרט מתאר תהליך שינוי תודעה מכוון העובר על פולמן בעקבות פנייה מחבר מתקופת שירותו הצבאי. פולמן נוכח לדעת שאירועי מלחמת לבנון הראשונה הם מבחינתו חור שחור. הוא זוכר את התקופה, אך לא את האירועים עצמם, את היציאות הביתה, אך לא את הנעשה בשדה הקרב. כך יוצא פולמן לחקור ולנסות למלא את החור השחור הזה.

תהליך מילוי הזיכרון ההדרגתי מתחוור לנגד עיננו כתהליך מעבר מהסוריאליזם המוחלט, עולם החלומות, אל המציאות הסוריאליסטית של שהות ממושכת בשטחי האויב והחוויות ההזויות שנוצרות במהלכה – החל בשחייה לילית כפויה ומתישה וכלה במגורים בבקתות עץ מאולתרות על חוף הים התיכן בין קרב אחד למשנהו. המעבר מושלם כאשר המציאות הופכת לכל דבר חוץ מסוריאליסטית – קרבות, יריות, פחד, עצב והאירוע המרכזי – הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה, תוך ידיעה והעלמת עין של הפיקוד הישראלי.



  ואלס עם באשיר. ממסע של גילוי אישי לסרט דוקומנטרי לכל דבר

כאשר הולכת התמונה ומתבהרת הופך הסרט אט-אט מסרט מסע של גילוי אישי לסרט דוקומנטרי לכל דבר, שבעזרת ראיונות ו"הופעות אורח" של דמויות מפתח מתקופת המלחמה כגון מנחם בגין, אריאל שרון ורון בן ישי פורש בפני הצופה את האירועים כפי שהתרחשו, בלי ליפות, בלי להסתיר, בלי אמירה ישירה, ביקורתית או מצדיקה. פשוט את סיפור המאורע.

ואם נחזור לאנלוגית הסמים – הסרט הוא טריפ אשר כביכול השפעותיו תלויות במשתמש. חבטת המציאות שבסיומו הצליחה לערער, לפחות אותי, ולגרום לי לצאת מהאולם עם תחושת דיכאון מסוימת. הלוואי עלי עוד הרבה דיכאונות כאלה.

"ואלס עם באשיר", ישראל-צרפת-גרמניה-ארה"ב, 2008, 87 דק', בימוי: ארי פולמן, עיצוב וניהול אמנותי: דוד פולונסקי, במאי אנימציה: יוני גודמן

אינדיאנה ג’ונס וקללת הגיקים האיומה

בדרך כלל אני מחכה עד שהביקורות יתפרסמו ב- ifeel לפני שאני מעלה אותן לכאן, אבל הם מתמהמהים. אז הנה הטייק שלי על אינדיאנה ג'ונס החדש:

על גיקים רבים ושאר חובבי תרבות פופלארית על סוגיה השונים רובצת קללה. כאשר מתפרסמת יצירת המשך, גרסה חדשה, הומאז', או יצירה הקשורה בדרך כלשהיא ליצירה הנחשבת לאבן דרך בתרבות הפופלארית (שמעתם, בסרט הזה יש את אותו נער המים של "שר הטבעות"!), מחויבים הגיקים, כמעט בעל כרחם ללכת לראות אותה. כך, דור שלם שגדל על ברכי טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" המקורית מצא את עצמו צובא בהמוניו על קופות הקולנוע, וחוזה בקריסתה המפוארת של האגדה לכדי שלושה סרטים חסרי נשמה, ובחלק מהמקים גם חסרי עלילה של ממש, עמוסים באפקטים אשר הפכו לחזות הכל ובמשחק גרוע מהרגיל – בז'אנר שמשחק טוב אינו מהווה את עמוד התווך מלכתחילה (מעניין הוא שהחלק השני של נקמת הסית', השלישי בסדרה, המוקדש לחיבור העלילה לעלילת הטרילוגיה המקורית – הוא החלק הטוב בטרילוגיה החדשה כולה). רוב הגיקים מכירים את הקללה היטב, אך היכרות זו אינה מונעת כלל וכלל את נזקיה של הקללה. הקללה גם מוכרת על ידי הצד השני -ספקי יצירות התרבות, שמנצלים אותה הייטב ליצירת מחלבת מזומנים אימתנית. ללא ייראת הקודש האופפת את רגשות הגיקים, מוכנים מנהלי האולפנים לאשר הכל, ובלבד שכיסי הגיקים יתרוקנו – וחשבונות הבנק שלהם יתמלאו.

בהתחשב בקללה זו, שמוטלת בין היתר גם עלי, נכנסתי לאולם בבואי לצפות בסרט הרביעי בסדרת אינדיאנה ג'ונס – ממלכת גולגולת הבדולח בחשש כבד. האם אזכה לראות המשך ראוי לעלילות האיש שגרם לי בילדותי לחלום על קריירה ארכיאולוגית? היהפוך אינדי עורו וישתמש בשוטו לצד כוחות הרשע של תאגידי הוליווד?

הבשורה המשמחת – אינדי אולי זקן יותר, אבל הדבר מתבטא בעיקר בשערו המאפיר. השוט, הכובע, החיוך העקום, המלכודות, המרדפים, הנחשים, הרמשים וההומור – עדיין שם.

כפי שניתן לצפות, הסרט משחזר במדויק את התבנית שלתוכה נבנו גם שלושת הסרטים הקודמים. אינדי נמצא במרדף להשגת חפץ בעל כוחות על, כאשר מולו מתייצבים כוחות הרשע התורנים של העולם (הנאצים במקור, הסובייטים בסרט הנוכחי), החושקים בחפץ לצורך תכניותיהם הזדוניות. כמו בסרטים הקודמים מצטרפים אל אינדי במסעותיו האישה התורנית ודמויות משנה נוספות חלקן חוזרות גם הן. כמו בסרטים הקודמים, גם כאן מביא על עצמו הנבל הראשי את חורבנו במו ידיו.

גם הבחירה למקם את עלילת הסרט בתקופה מאוחרת יותר, כלומר, להתחשב בזמן שעבר ולא ליצור סדרת סרטים אל-זמנית כגון ג'יימס בונד, תורמת לקסמו של הסרט, ולאמינותו (עד כמה שמקומה של האמינות בסרטים מסוג זה מוטל בספק).

למרות פוטנציאל ההרס העצום, עומד הסרט במשימה. למרות ההפניות והאיזכורים הרבים, לעיתים מאולצים (בעיקר קטעי השימוש בשוט) לשלושת הסרטים הקודמים, למרות מופרכות העלילה, אפילו יחסית לסדרת סרטים הבנויה על עלילות מופרכות, אנחנו מקבלים סרט הרפתקאות מהנה וקצבי. סרט המשך לסדרה קלאסית העשוי רע עלול להכתים את כל שאר הסדרה, אך כאן מתייצב הסרט אמנם הרחק מאחורי שודדי התיבה האבודה ומסע הצלב האחרון אבל עדיין מהווה יצירת המשך יאה לקלאסיקת ההרפתקן עם הכובע.

פרולוג לבאטמן

בדרך כלל אני מעדיף את מארוול על פני DC , אבל איש עשיר שמשתמש בכספו כדי ליצור חליפה וגאדג'טים מגניבים ולהילחם ברשע? באטמן לוקח.

קצת באיחור אבל הנה הביקורת שלי על איירון-מן

 

סרטי קומיקס אמריקאים הם בדרך כלל סרטים שבלוניים, פשטניים, שוביניסטיים ולוקים בפטריוטיות מוגזמת. אה, כן, הם גם כיפיים בטירוף – בהנחה שאתה מכבה את בלוטת הציניות בכניסה לאולם יחד עם הפלאפון (לאדם בשורה שמלפני, שלא טרח לעשות זאת, ואף החליט להתכתב בהודעות ס.מ.ס, שנאתי נתונה לך). 

"איירון מן" עוקב אחר דמותו של טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור), מנכ"ל חברת נשק גדולה, גאון ופלייבוי הולל ונוצץ במיוחד. לאחר אחת מההדגמות לנשק הרסני חדיש במיוחד נופל סטארק בשבי בידי ארגון טרור, שדורש ממנו להכין עבורו את נשק זה. סטארק, שנחרד לגלות שקבוצת הטרוריסטים חמושה בנשקים שיוצרו על ידי החברה שלו, מצליח להערים על שוביו ולבנות תחת אפם חליפת שריון משוכללת אשר עוזרת לו לברוח ולחזור לארצות הברית. לאחר חזרתו מכריז סטארק שהחברה בראשה הוא עומד תפסיק לייצר נשק, ומשקיע את מרצו בבניית חליפה משוכללת אף יותר, איתה הוא מתכוון לתקן את הנזקים שיצרה החברה שלו. החלטתו זו מעוררת כמובן התנגדות בקרב מנהלי החברה ובראשם אובדיה סטיין (ג'ף ברידג'ס) והם מנסים לסכל את תכניותיו. 

לטוב ולרע, הסרט ממלא אחר כל קונבנציות הז'אנר. לטוב: סרט פעולה קצבי, מלא פעלולים – הנאה צרופה. לרע: כאמור בפתיחה הוא פשטני, שוביניסטי – הדמות הנשית הראשית, העוזרת של סטארק, פפר פוטס (גווינית' פלאטרו) מתוארת כאישה המושלמת; מלבד היותה יפה היא גם עושה כל מה שסטארק אומר לה ומכריזה שהוא כל חייה (סטארק מנסה להדגיש שגם היא כל חייו, הוא כנראה שכח שיש לו גם חליפה מאגניבה ואת הסיפוק של להרביץ לרעים ולהציל את העולם) ופטריוטי להחליא (אם כי לא במידה מוגזמת, זה לא ספיידרמן 3 עם דגל ארה"ב הענק שצץ משום מקום להסתיר את השמיים). כמו כן לוקה הסרט בבעיה מוכרת – הוא הראשון בסדרה וככזה הוא תקוע עם הצורך לספר את סיפור ההיווצרות של הגיבור, דבר המכניס אותו לתוך שבלונת המהפך הידוע במהלכה מתגבר הגיבור על חסרונותיו ומתעלה מעליהם, כדי ליצור גיבור-על, כמובן בעל צד לא מושלם. אם לספיידרמן קשה להכיר באחריות שכוחותיו מטילים עליו ובאטמן הוא בעל צד אפל בולט, הרי שאיירון מן לא נפטר כליל ממניירות הסלבריטאי שלו וממשיך לפעול כאילו העולם שייך לו.. 

אל תטעו, למרות שהרע תופס כאן שטח יותר נכבד, עדיין הטוב עולה עליו פי כמה. הסרט ממלא את תפקידו העיקרי – הנאה. 

להנאה הרבה תרם גם אולם הקולנוע בו הוא מוקרן. "איירון מן" הוא הסרט הראשון המוקרן בארץ בשיטת ה"קולנוע הדיגיטלי". מקרן ההיי דפינישן של אולם 1 בגלובוס עזריאלי, הקרין את הסרט באיכות מדהימה, חדה כתער, ובצבעים מרשימים. ו"איירון מן" הוא אכן מסוג הסרטים שמתאימים להדגמת הטכנולוגיה הזו – הפעלולים והגאדג'טים שבו מעולם לא נראו טוב יותר. הטכנולוגיה המקרינה את הסרט ברזולוציה גבוהה במיוחד (8.8 מליון פיקסלים) מאפשרת, בנוסף לאיכות הגבוהה, גם להקרין אירועים בשידור חי. נציג החברה הבטיח להגביר בעתיד את השימוש בטכנולוגיה ו ולפרוץ את גבולות עולם הקולנוע לאירועים נוספים. יש למה לחכות. 

"איירון מן", ארה"ב, 2008, 126 דקות. בימוי: ג'ון פאברו. שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, טרנס הווארד, ג'ף ברידג'ס, גווינית' פלאטרו.

זוועה נהדרת

 

באיחור ניכר – הביקורת שלי על "סוויני טוד":

מהו הגבול אותו אין לעבור בבואנו לתקן עוול, בין אם מדובר בעוול אישי או חברתי? האם מפלצתיות הצד האחד מצדיקה את מפלצתיות הצד השני?

עלילת הסרט פשוטה ומאוד מקאברית. הסרט סובב סביב מסע הנקמה אליו יוצא בנג'מין בארקר (ג'וני דפ, 'צ'רלי וממלכת השוקולד', 'שודדי הקאריביים' ) תחת השם החדש שבחר לעצמו, סוויני טוד, כנגד השופט טארפין. השופט החביב חשק באשתו ובעזרת עושה דברו, שמש בית המשפט באמפורד, כלא אותו על לא עוול בכפו. הוא פותח מספרה בחדר שמעל למסעדת הפשטידות של גברת לובט (הלנה בונהם-קארטר המצוינת – 'סיפורי דגים', 'מועדון קרב'), ובשר קורבנותיו משמש כמילוי לפשטידות שמחיה את עסקי המסעדנות המדשדשים של הגברת.

נא לא להתבלבל – פשטות העלילה אינה פוגעת כהוא זה בחוזקו של הסרט. סוויני טוד, המבוסס על מחזמר מצליח, העתיק את פורמט המחזמר למדיום הקולנועי, והוסיף אליו את העיצוב הייחודי של ברטון (בניצוחו של מעצב ההפקה דנטה פרטי), עיצוב שלרגעים נראה כי הוא מתנדנד בין הצילום לציור. שילוב זה מבשיל לכדי יצירת סרט מתח קומי ואפל.

האווירה הגותית שכה תואמת את לונדון של המאה ה-19 לא עוזבת את הסרט לכל אורכו ומשקפת את הלך רוחו של טוד – את תחושת הזעם והאובססיביות שלו במסע הנקמה. רק פעם אחת העולם מתבהר, בדמיונה של גברת לובט שרואה את העתיד בו יחיו היא וטוד כזוג אוהבים על שפת הים, חלום שיתנפץ במהרה מול שאיפותיו של טוד המתרכזות רק בדבר אחד – נקמה.



בנג'מין בארקר (ג'וני דפ) פותח מספרה בחדר שמעל למסעדת הפשטידות של גברת לובט (הלנה בונהם-קארטר) ובשר קורבנותיו משמש כמילוי לפשטידות

כפי שנרמז בפתיח, העוול האישי בו עוסק הסרט משמש ככסות לעוול החברתי. פעולותיו של השופט טרפין ממחישות בצורה גרוטסקית את השרירותיות בה מאפשרת חברה היררכית כגון זו של אנגליה במאה ה-19 לאנשי העילית החברתית לרמוס את זכויותיהם של אנשי המעמדות הנמוכים. פעולות הנקם של טוד מוצגות אף הן כתגובת נגד לחוסר צדק זה, או כפי שאומר טוד עצמו – "הפעם החלשים יאכלו את החזקים".

אך הסרט אינו עומד מאחורי טוד. למרות הזדהותו של הקהל עם טוד ומניעיו, פעולותיו של טוד גם הן מוצגות בצורה מוקצנת ואדומה מליטרים של דם (וזו אינה מטאפורה, זה אינו הסרט המתאים לסולדים מנוזלי הגוף הפנימיים). טוד הוא מפלצת. סיומו של הסרט משאיר את הסוגיה פתוחה לשיפוטו של הצופה.

קלישאה ידועה היא שהרכב מנצח לא מחליפים. הוכחה לאמיתותה של קלישאה זו מספק לנו שוב ושוב טים ברטון בעזרת הליהוק הקבוע של ג'וני דפ והלנה בונהם-קארטר. אל השניים מצטרפים שחקני חיזוק בדמות הנבל התמידי אלן ריקמן ('מת לחיות', 'רובין הוד נסיך הגנבים', 'הארי פוטר' ) וסשה ברון כהן ('בוראט'), ליצירת אחד מהסרטים המהנים והמרשימים ביותר שיצאו מתחת ידיו של ברטון.

"סוויני טוד " (Sweeny tod) בריטניה 2007, 100 דקות. במאי: טים ברטון שחקנים: ג'וני דפ, הלנה בונהם-קארטר, אלן ריקמן, סשה ברון-כהן

כנגד כל הסיכויים

הביקורת שלי על "הפרפר ופעמון הצלילה"

בפני הבמאי ג'וליאן שנאבל והתסריטאי רונלד האוורד – יוצרי הסרט "הפרפר ופעמון הצלילה" – עמדה בעיה. משימתם היתה ליצור סרט קולנוע באורח מלא המבוסס על סיפור אמיתי, כזה שככל שהוא מעניין ולעיתים אף נוגע ללב, אינו גדוש בהתפתחויות דרמטיות מהסוג שיכול להתאים לסרטי הקולנוע. כשעובדה זו עומדת לנגד עיני הצופה, ההישג המגולם בתוצר הסופי מרשים ביותר.

"הפרפר ופעמון הצלילה" מספר את סיפורו של ז'אן פול באובי, עורכו של מגזין האופנה ELLE הצרפתי. באובי הוא אדם אוהב חיים, קרי אוכל טוב, בילויים ונשים יפות, אשר לוקה בשבץ מוחי והופך למשותק בכל גופו. בעזרת נחישותו ועזרה מצד מטפלותיו הנחושות לא פחות ואשתו לשעבר, מצליח באובי להתמודד עם השיתוק וללמוד לתקשר עם סביבתו בעזרת שימוש באבר היחיד אותו הוא מסוגל להניע – עפעף עינו הימנית.

בהעדר התפתחויות דרמטיות בחרו יוצרי הסרט להתמקד בעיקר בפן הרגשי של הסיפור ולספר את כולו מנקודת מבטו של באובי עצמו, כך שהצופה בעצם חווה את הסיפור כמו היה בתוך ראשו של באובי.

במשך כל הסרט, מלבד בסצנות בודדות (כדוגמת סיום הסרט, שבעצם מהווה את הפרולוג לסרט כולו – השבץ עצמו) חווה הצופה את העולם דרך חושיו של באובי – רואה מה שהוא רואה, שומע מה שהוא שומע, חושב מה שהוא חושב. הצופה נזרק אל תוך הסרט בדמות המראה המטושטש הנגלה לעיני באובי כאשר עיניו נפקחות לראשונה בבית החולים והוא בעצם חווה את השיתוק.

גם הצופה וגם באובי אינם יכולים לשלוט במצבם ובסביבתם; באובי עקב שיתוקו ואילו הצופה אינו יכול עקב היותו צופה. על ידי יצירת הזדהות בין הצופה לבאובי, חווה הצופה את מחשבותיו של באובי (הקריינות) ואת תחושותיו. אפקט זה נוצר בין היתר בעזרת הצילום (עליו זכה הצלם יאנוש קמינסקי בפרס בפסטיבל קאן), שלא חוסך מן הצופה גם את המראות הפחות נעימים ואף המציקים שנגלים לעיניו של באובי.

חיבור הצופה לבאובי מורגש ביתר עוצמה עקב כך שמלבד כמה תמונות בודדות הצופה יוצא מתוך ראשו של באובי אך ורק כאשר באובי עצמו "יוצא" מתוך ראשו, אם בהעלותו בזיכרונו את חייו כאדם בריא, אם בדמיינו את חייו העתידיים לולא השבץ ואם בצורה בה הוא מדמיין את מצבו – כפרפר הכלוא בתוך פעמון צלילה או כקרחון מתפרק.

השימוש בדימויים מספק בעצם את המסר של הסרט כולו, את העובדה שלמרות מצבו העגום והמשבר העובר עליו, מצליח באובי להפוך את הגלגל – הפרפר אינו כלוא יותר בתוך הפעמון, וכותרות הסיום עוברות על פני קרחון ההולך ונעשה שלם יותר.

"הפרפר ופעמון הצלילה", צרפת 2007, 112 דק'. בימוי: ג'וליאן שנאבל. שחקנים: מתייה אמלריק, עמנואל סיינה, מארי ג'וזה קרוז, מקס פון סידוב, לני קרביץ

פורסם גם ב-ifeel


בקצרה

  • @avishay_sela די הרבה הרוגים בשני מבצעים בעזה לא כל כך יסכימו נראה לי. 9 hours ago
  • הסצינה בעמדה שפראן מספרת לחבר שלה שהיא בהריון היא ממש ממש מחורבנת. 16 hours ago
  • @itamars רק אומר שאפשר להיות אתאיסט ואפילו רציני באתסטיותך בלי להיות מגוחך כמו רוגל אלפר 18 hours ago
  • כלומר רק אחרי שניתן להם הזדמנות להתנהג יפה כמובן. כי הוא שמאלני 1 day ago
  • עמירם לוין הוא אחת מהתקוות הלבנות הגדולות של השמאלמרכז לא? על פי הנכותרת שראיתי בבוקר הוא בדיוק קרא לטרנספר 1 day ago