Posts Tagged 'דימויים'

לא לתת למוח להפריע

הטעם הטלוויזיוני שלי מדהים אותי כל פעם מחדש. היכולת שלי לנתק בין מה שהמוח שלי אומר על סדרה מסוימת לבין רמת ההנאה שאני שואב מאותה סדרה היא יכולת נהדרת. זה נכון, כמובן, כשמדובר ביכולת להנות מטראש טהור (אם כי בזה אני פחות טוב), אבל לא רק.

זה התחיל עם 24, לטעמי סדרת מתח בנויה היטב עם גימיק שאמנם היה מעניין רק בהתחלה אבל גם לאחר שעברה תקופת העניין אינו מפריע לחווית הצפייה. הבעייה – הסדרה היא שמרנית, על גבול הפשיזם לעיתים, בצורה בוטה כמעט עד כדי קריקטוריסטיות. חוקה? חופש דיבור? חופש עיתונות? חוקים? זכויות אזרח? כל אלה הם רק מכשולים בפני הקיפר בדרכו להציל את העולם מהפצצה הגרעינית התורנית. זה אפילו יותר משעשע כשבדרך כלל על רקע המרדפים הנועזים של הקיפר אנחנו עדים למשחקי הכח והתככים בבית הלבן שבחלקם מוצגת התמונה ההפוכה – הרעים כאן הם אלה שוחצים להגבלת הזכויות וכו', מול האנשים הישרים המנסים לעמוד בדרכם. כלומר, ברמת השטח, תנו לקיפר לנהל, זכויות וכדומה זה טוב רק לרמת הממשל. על הדרך כמובן ייזרקו כמה רמיזות בסגנון התואם את ספרות המאה ה-19 האמריקאיתבדבר self made men וכדומה.

לאחרונה הוספתי דוגמא נוספת כזו. אני צופה ב-gossip girl סדרה אליה הגעתי בטעות לאחר שחשבתי שקריסטן בל (ורוניקה מארס) מופיעה בה (מסתבר שהיא רק מקריינת בפתיחת כל פרק) – סיבה מספקת לבדיקת סדרה מבחינתי. מסתבר שזו עוד סידרת בברלי הילס שגרתית רק שהפעם ההתמקדות היא בעשירי מנהטן. הסדרה מתמקדת בדן -שחי בכלל בברוקלין והוא לא עשיר אלא סתם אדם פשוט וחכם, וביחסיו ם סרינה ואן דר משהו שהיא נצר לאחת ממשפחות האריסטוקרטיה. כמובן שההפרדה היא ברורה. כל בני העשירים הם תככנים, רדודים (אם כי לרובם המוחלט יש נשמה איפשהו) בוד דן ומשפחתו הם משפחה חמימה נהדרת ומוסרית. דן בעצם מתחבר עם סרינה כי סרינה מנסה לחזור למוטב למרות נסיונותיהם השטניים של חבריה לקלקל לה. גם כאן המוסרנות בוטה וזועקת לשמיים.

שני מקרים כאלה כמו 24 והנערה הרכלנית הם יוצאי הדופן. ייצוגים פחות בוטים גרמו לי בעבר להעברת ערוץ/כיבוי הטלוויזיה/לחיצה על ה-X של חלון תכנת הוידיאו. אבל איכשהו כאן בזכות ביצוע טכני טוב המוח שלי מאפשר לעצמו להתעלם מזה.

מזל.

מודעות פרסומת

מחשבות חולפות (3)

על מחשבות שעולות בי בעקבות עבודתי הזמנית החדשה כסוקר טלפוני אולי אכתוב בהמשך. כרגע רק תהייה לשונית:

לא מוזר שפעולה רפטיטיבית מתוארת בעברית כפעולה חד גונית בעוד באנגלית היא מתוארת כמונוטונית. למה העיברית משתמשת בדימוי של חוש הראיה בעוד האנגלית בחרה בחוש השמע?


בקצרה