Posts Tagged 'הפגנות'

מי כאן זורק נעליים?

נפל דבר בישראל. אחד, פיני כהן, החליט למלא מנהג עירקי עתיק יומין וזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בניגוד למקור, כהן הפגין יכולת צליפת נעל טובה הרבה יותר, פגע בשופטת ןשבר את משקפיה בטרם נעצר. לשופטת שלום.

התגובה לא איחרה לבוא. נשיא המדינה, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהרו לקחת פסק זמן ממסע היח"צ לכבוד יום האירן הבינלאומי. סליחה, יום השואה, להתקשר הביתה ולהביע את זעזועם כי רב מהפגיעה החמורה באחת מאושיות השלטון הדמוקרטי הישראלי.

במאמר מוסגר: אולי זה טוב שהם יקחו הפסקה אחרי שביבי בחר בדימוי העמלק כדי לתאר את אירן – להזכירכם, העם אותו צווה עמישראל להשמיד כליל ומלכו נענש לאחר שהעז לקחת שלל במקום להרוג את הצאן ואילו פרס תיאר כיצד ראה שחזה ברכבת בה נלקח סבו על ידי הנאצים ממרחק כמה אלפי קילומטרים לאחר שהיגר לארץ ישראל חמש שנים לפני כן.

אבל כיוון שלמדתי בצבא שדוגמא אישית היא ערך חשוב חשבתי שכדאי להזכירשגם רשויות המדינה לא ששות במיוחד לכבד את אושיית הדמוקרטיה המשפטית.

בילעין – קיראו את הידיעה הזו – הרבה אופטימיות הייתה אז ב-2007. לאחר מאבק ממושך פסק בג"צ כי על צה"ל לפרק את הגדר ליד הכפר בלעין ולהזיז אותה למתווה חדש, כזה שלא יגזול אדמות לטובת ההתנחלות השכנה. שמחו הפעילים מאוד. עכשיו 2010. אחד הפעילים המדברים בכתבה כבר נרצח. אחר נעצר רק היום בגין "הסתה". הגדר עודנה שם, ככל הידוע לי לא זזה ולו מטר.

היום, נזפה האושייה הדמוקרטית הפגועה, במשטרה על התנהלותה בנוגע להפגנות נגד יהודה של שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. תזכורת: בשבועות האחרונים עצרה המשטרה עשרות מפגינים במקום. בטענה להתקהלות לא חוקית. בית המשפט כבר קבע שהמעצרים בוצעו ללא כל עילה חוקית. מה שכמובן לא הפריע למשטרה שכבוד בית המשפט הוא נר לרגליה לשוב ולעצור מפגינים גם שבוע לאחר מכן. נראה מה ילד המחר…

ועוד היום, פרקליט המדינה משה לדור קרא לראש עיריית ירושלים ניר ברקת (אין קשר, השם מבוטא אחרת) החילוני למהדרין, להואיל בטובו ולהראות קצת כבוד לאושייה הפגועה ולמלא אחר צו בית משפט בנוגע לפינוי בית יהונתן שנבנה לו בשכונה היהודית סילוואן. כנראה צריך להזכיר מידי פעם לראש עיר הבירה בישראל כי מערכת המשפט ראוייה לכבוד. כנראה הנעליים הפריעו לו לראות.

זריקת הנעל היתה מעשה מכוער, שלא נבע כנראה ממניע אידיאולוגי אגב. זה סימפטום, לא הבעייה. המסר המשודר לאזרחים על ידי נבחריהם והגופים האמונים על שמירת החוק הוא – בית משפט זה חשוב, לעשות מה שבא לנו – קצת יותר.

מודעות פרסומת

נוצות לא לה

ישראל נוטה להתהדר מידי פעם, בדרך כלל בהיותה נתונהבהתקף הגנה פרנואידי, בתואר הקלישאתי משהו – "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אעזוב לשנייה את הגיחוך המובנה לתוך ההנחה הזו – יש באזור מדינות נוספות בהןם מתקיים משטר דמוקרטי, אולי אף יותר מבישראל,והגדרתן העצמית של מדינות אלה מאפשרת להן להיות יותר דמוקרטיות מהגדרתה האוקסימורונית של ישראל את עצמה "יהודית דמוקרטית".

לא חסרות דוגמאות ישנות יותר להתנהלות אנטי דמוקרטית בעליל של ישראל כלפי יחידים או קבוצות אשר אינם פועים בחזרה את מה שהממסד החם מנסה לפזם לאזנם. אבל הנה 3 דוגמאות טריות יחסית.

1. קיראו את הפוסט הזה של ליהי – ההפגנה המדוברת היא מלפני שבועיים שלושה. כיוון שהעצורים נעצרו גם בהפגנות האחרונות אני מתיר לעצמי להניח שהיחס למפגינים נשאר כשהיה. אכן יחס ברוטלי והחרמת ציוד הן דרך דמוקרטית להתייחס להפגנה. אני, אישית, גם נוטה להאמין לדיוווח כי המשטרה הואילה בטובה למנוע דקירה שלמישהי ממשתתפי ההפגנה על ידי יג"ע מצוי ששלף סכין (כמובן, למה לעצור אותו, ממתי איומי אלימות הם עבירה?)

2. ונחזור להפגנות מפורסמות יותר – אלה שמלפני שנה. בעוד צבא ישראל עוסק בלהגן על ילדי שדרות על ידי הפרת התהדייה והרג של כמה מאות מילדי עזה (פרטים באדיבות עידן לנדו) – עסקו חלק מאזרחי ישראל במימוש זכותם הדמוקרטית למחות נגד פעלויות משטרו. אבל מסתבר שלהרים שלט זה סיכון בטחוני עצום למדינה. אחרת קשה להבין את כתב האישום הזה. שלא לדבר על המעצרים ההמוניים שקיומם כמעט והושתק בתקשורת של אזרחי המשנה של המדינה היהודית דמוקרטית (כלומר של ערבים).

3.והדוגמא הטרייה מהיום – מהאנשים שביאו לכם את מעצרה המנהלי (כלי דמוקרטי לעילא ולעילא) של
טלי פחימה – קבלו את החזקתו של אזרח שריצה את עונשו במלואו בתנאים מגבילים על סמך חוקי שעת חירום. תנאי חירום אשר מונעים מאזרח בישראל, לא סימפטי מספיק בעיני השלטונות (הוא אפילו המיר את דתו, החוצפן) לדבר עם מרבית אוכלוסיית העולם. שמעתם, מרדכי ואנונו דיבר עם נורבגית!!! – השליכוהו אל הבור.

אגב, מעניין, באמת אינני יודע, אם אחרי שתביעת הדיבה של ואנונו נגד רון בן ישי נדחתה, בנימוק המעניין שהמקור של בן ישי היה ראש השב"כ דאז עמי איילון – טרחו לברר את הנימוק עד הסוף ולדבר עם איילון. תזכורת: תביעת הדיבה הוגשה על ידי ואנונו לאחר שבן ישי טען שואנונו העביר לידי חמאס מהכלא פתקים עליהם נכתבו הוראות לייצור חומרי נפץ (רק לי נשמע מופרך משהו?)

עדיין לא אירן, לא צועדים בכיוון הנכון

עושים את העבודה בשבילכם

קריאה נכונה של כתבות לא אמורה להיות משימה קלה. רצוי לקרוא כתבות חדשותיות בעין ביקורתית, לסנן את העובדות מהשפעות חיצוניות על מנת לנסות לקבל תמונת מציאות. אך עד כמה חתרנית צריכה להיות קריאת הכתבות על מנת לזהות את ההטייה המיינסטרימית? לפעמים לא כל כך חתרנית. לפעמים ההטייה עדינה כמו רימון גז בראש.

אתמול במהלך ההפגנה השבועית בניעלין ובילעין נפצעו 3 פלסטינים וחייל צה"ל. כדאי לציין את העובדה שאחד הפצועים הפלסטינים נפצע קשה מרימון גז שפגע בראשו. נשמע מוכר? כמה זמן עבר מאז "ריענון הנהלים" שערך צמ"ל (צבא המוסר לישראל) לאחר הרג באסם איברהים אבו רחמה?

הידיעה על כך נעלמה מהעמוד של YNET די במהירות, את מקומה תפסה הידיעה הזו המלווה חיילי שריון בהתמודדותם מול המפגינים. מסתבר שהם היו מעדיפים להיות בעזה שם יותר קל. לאורך כל הכתבה שזורות האמירות של "למרות שזה נראה כאילו אנחנו הם אלה שמפעילים פה את הכוח, במציאות זה לא ככה, משום שיש עלינו מגבלות קשות", ללמדנו עד כמה מפריע המוסר לחיילים האמיצים

שתי מטרות להשוואה הזו בין עזה לבילעין: הראשונה להראות עד כמה נוהגים החיילים והמפקדים בשיקול דעת מול הפגנות (שבפסקת הרקע הקצרה בכתבה, לא טורחים לדבר על סיבותיהן). המטרה השניה מובנת מהמשפט הזה: "כולם יאמרו פה אחד שהם מעדיפים את המלחמה האמיתית בתוך הטנקים מול המחבלים בעזה ולא מול האזרחים בבילעין ובנעלין". – כלומר, כאן יש אזרחים, שלמרות שיכולנו לטפל בהם במהירות וכו' אנחנו מחזיקים את עצמנו, בעזה – יש מחבלים. שם אין אזרחים, לכן שם לא צריך ל"החזיק אותנו".

ואגב, לגבי הפיסקה הזו:

לאור האירוע, שבמהלכו נהרג לפני כחודש איברהים אבו-רחמה,

מפגין פלסטיני באותה נקודה, שינה צה"ל את ההנחיות בכל הקשור לירי פצצות
עשן על מנת להימנע מפגיעה פיזית במפגינים, למרות שתחקיר האירוע העלה כי
הפצצה פגעה בכבל חשמל והוסטה לעבר האזרח הפלסטיני. על אף שהגדוד תופס את
הקו רק חודשיים, יודעים לספר שם כי המפגינים לא בוחלים בשום אמצעי, כך
למשל הם משליכים אבנים ומסתתרים מאחורי נכים על כסאות גלגלים על מנת למנוע
מכוחות הביטחון להשיב באמצעים לפיזור הפגנות. 

מעבר לעובדה שההנחיות על פי צה"ל עצמו אסרו כבר לפני כן על ירי בכינון ישיר ולא שונו לאחר מכן אלא רק חודדו או משהו בסגנון, זו הפעם הראשונה שנתקלתי בכבל החשמל – וזה נראה כמו דבר שהיה אמור להיות מובלט. מישהו שמע על זה לפני? לינק?

שיגרת כיבוש

[gv data="XlbzuZ_50mU"][/gv]

התגובות לרצח המתועד למעלה  למקרה שהסרטון הערוך בבירור כדי להסתיר את כל אלימות המפגינים ואת העובדה שאבו-רחמה ככל הנראה התאבד מתאר, לא איחרו להגיע. החל משמחת הטוקבקיסטים, הרי ערבי מת, וכלה בתגובות מזן "אבל ההפגנות האלה אלימות" – כידוע אם ההפגנה אלימה (שלא כמו במקרה זה אגב) מותר לירות רימוני גז בכינון ישיר על המפגין, בניגוד להוראות צה"ל עצמו, ולכן התגובות האלה כל כך רלוונטיות.

vicious circle

ושוב, 41 שנה לכיבוש, שורה של דברים מעצבנים, שיעמום מסוים הנובע מאבטלה ארוכה מידי והמאבק הפנימי חוזר להכות

if ignorance is bliss

אני רוצה להיות אדיש, אני רוצה לחיות בבועה. אני חי במדינה גזענית וקטנה, קפיטליסטית חזירית, בזה להשכלה, הופכת ליותר ויותר פונדמנטליסטית-דתית? אז אוריד את הראש. אני במילא שייך לקבוצת האוכלוסיה הלבנה-גברית-יהודית, מעבר לעצבנות ייקח קצת זמן עד שדברים יפגעו בי אישית בצורה הנראית לעין. אז מידי פעם תשמע על שריפת ספרים, על היחס לפליטים, על הריסת בתים, ירי על מפגינים. תשמע על חבריך בתארים המתקדמים, הנאבקים לשלב לימודיהם עם עבודות, קריירה אקדמית בארץ הרי כבר לא נחשבת כדבר לגיטימי. אעזוב, מה אעשה? אלך להפגנה? זה ישנה משהו? עדיף לסנן, לחיות את חיי, להגר מתישהו, לקוות שהקטסטרופה תחכה כמה שנים.

then knock the smile of my face

אבל אי אפשר. אז אני הולך להפגנות, מנסה להרים את הראש מידי פעם, אולי אפילו מתחיל לחשוב על הצטרפות לתנועת שמאל.

ואז היאוש חוזר.

וחוזר חלילה.

התלהבות, ייאוש ומה שבינהם

פוליטיקה. אני לא פעיל. יותר נכון אני לא פעיל מספיק. הכי נכון אני הולך מידי פעם להפגנות.

אני אוהב הפגנות, משהו בתחושה של העשייה שנמהלת לתוך ההליכה, הצעקות ונפנופי הידיים, התחושה שהנה, אני עושה משהו ולא רק מתלונן גורם לי להנאה. לבושתי למדתי לזהות שההנאה נובעת מהתחושה שהנה עשיתי כל שביכולתי, בעוד שאני יודע שאין זה כך. יש עוד הרבה דברים שאני יכול לעשות. הסיבה שמונעת ממני לעשות יותר היא כפולה, החלק הראשון הוא, כמובן, עצלנות, על החלק השני ארחיב בהמשך.

יש לי אפילו סוג הפגנות אהוב. אני לא מתרגש מהפגנות קטנות של עשרות בודדות של אנשים, אני זקוק להתלהבות להידבק בה. אינני אוהב גם את הפגנות הענק, אלה שתמיד נזרקים לגביהם מספרי עתק של מאות אלפים, למרות שאני יודע שלא הייתי באמצע הנגב, אלא בכיכר רבין, שלא מכילה כל כך הרבה אנשים. איכשהו מסרים המצליחים להוציא מביתם כל כך הרבה אנשים הם כמעט תמיד מסרים של קונצנזוס רדוד האומר מעט מידי מאוחר מידי, ולעיתים גם מהסיבות הלא נכונות. אני אוהב את ההפגנות הבינוניות אלה של הכמה מאות עד אלפים בודדים דוגמת ההפגנות בזמן מלחמת לבנון השניה או הפגנות הסטודנטים הגדולות. מעבר לתחושת העשייה, התחושה שאתה מוחה בזמן הנכון, ההפגנות האלה גורמות לך להרגיש שאתה לא לבד. בדרך כלל אינני מהאנשים המחפשים להשתייך לקבוצה. או יותר נכון תמיד יש בי דואליות מסוימת בהקשר זה, קרב בין השאיפה להשתייך לאאוטסיידריות תמידית, אבל הפגנות מצליחות להטות את הקרב ולו זמנית לטובת הצד הראשון – אתה לא לבד, יש אנשים אחרים החושבים כמוך. וחוץ מזה תמיד יש שם גם סוסים.

העצלנות היא דבר מוזר, היא, כאמור, אחד מהגורמים המונעים ממני פעילות פוליטית, אך קל להתגבר עליה. כבר קרה שנתפסתי על נושא מסוים והייתי מוכן ללכת איתו רחוק, יחסית אלי. אפילו רחוק מאוד. כך קרה שמצאתי את עצמי ישן באוהל על כר הדשא של גילמן (כי הקמפוס הוא הבית!) או מפגין בהפגנת ענק של ארבעה אנשים מול בניין בו התכנס חבר הנאמנים של האוניברסיטה (שיצאו להצטלם איתנו אחר כך).

ועכשיו היגענו לגורם השני לחוסר הפעילות – היאוש. הפגנת, האמנת במה שאתה עושה, נסחפת בהתלהבות. במקביל הורדת את חומות ההגנה הציניות שבנית סביבך, והתחלת אפילו להאמין ביכולתך לשנות. נעשית , אבוי, אופטימיסט. אבל כפי שנאמר בספר הילדים האהוב עלי – זה סופו של כל בלון. להתפוצץ גם ההפגנה המוצלחת ביותר, נגיד, זאת, נגמרת. והחיים ממשיכים, אתה צריך לחזור למציאות. להיווכח שהעולם לא השתנה. הצלחת לדחות קצת את הקץ, לעזור במשהו קטן, וגם זה בספק, אבל המגמות הן אותן מגמות, העתיד הוא אותו עתיד, וכגודל ההתלהבות כך עומק הדכדוך.

תאמרו שאני פסימיסט? צודקים. תאמרו שעם פסימיות באמת לא ישתנה דבר? גם צודקים. אני עובד על זה. בינתיים, טוב שיש אופטימיים ממני.

ולכבוד הגיגים מיאשים עצמית אלה הכנתי מיקסטייפ שירי הפגנות. חלקם קשורים ישירות, חלקם קשורים אצלי אינטואיטיבית להפגנות (אולי אצלי בלבד, אבל מי יודע)., וגם כאן הסוף הוא סוף.
1. tracy chapman – talkin' bout a revolution

להורדה

2. beatles – revolution – מתווה את הגבולות

להורדה

3. pulp – misshapes

להורדה

4. marilyn manson – 1996

להורדה

5. nine inch nails – capital G – יש שיטענו שהשיר הזה לא שייך. הם כנראה יטעו (אלא אם יהיו משכנעים)

להורדה

6. rage against the machine – wake up

להורדה

7. the prodigy – their law

להורדה

8. nine inch nails – my violent heart

להורדה

9. rage against the machine – renegades of funk

להורדה

10. R.E.M – it's the end of the world as we know it – התוודעתי לשיר הזה דרך סרט פרסומת של גרינפיס. זה התקבע.
להורדה

11. jarvis cocker – cunts are still running the world

להורדה

הפגנה

אולי זה קצת מוקדם בחייו של הבלוג הזה, אבל לעזאזל –

הפגנה –
הועד המנהל איבד את המנדט
הקהילה האקדמית באוניברסיטת ת"א דורשת מהועד המנהל להתפטר

היום, יום חמישי, 17.1 בשעה 18:00 מול בניין המנהלה – בואו בהמוניכם!

הועדים המנהלים באוניברסיטאות השונות כבר חודשים מהלכים אימים על הסטודנטים והמרצים ומנסים להפריד בין המאבקים של שניהם – בשביתת הסטודנטים הם איימו בביטול הסמסטר, בשביתה הנוכחית הם איימו באופן כוחני ואלים בצווי מניעה, אולם עכשיו הם שלפו את התרגיל המלוכלך מכל בניסיון לגרום לסטודנטים לצאת כנגד המרצים – השבתת מגן של ההנהלה (המעסיק) את הקמפוסים, כלומר סגירת האוניברסיטה. השבתה זו כבר יכלה להיות לפני חודשים והסיבה היחידה לעיתויה, תחילת תקופת המבחנים של קורסים שכן התקיימו, הוא כדי להלחיץ את הסטודנטים ע"מ שאלו יצאו כנגד שביתת המרצים ויגרמו להם לחתום על הסכם כניעה.

גם כאשר נשיא אוניברסיטת ת"א התנגד להוצאת צווי המניעה וביטל אותם, וגם עכשיו כאשר הנשיא, הרקטור והמנכ"ל מתנגדים לסגירת הקמפוס – הועד המנהל בראשות התעשיין המהולל דב לאוטמן עיקבי ועיקש לפעול באופן חד-צדדי וכוחני. הקהילה האקדמית כולה עומדת יחדיו כנגד הקיצוצים, השחיקה בשכר, ההפרטה, העסקה פוגענית של מאות מרצים תחת הכותרת "מרצים מן החוץ" ושל עובדי שמירה וניקיון תחת הכותרת "עובדי קבלן", הפגיעה הקשה בשגרת הלימודים האקדמים מצד הסטודנטים ושכר הלימוד הגבוהה – והועד המנהל בשלו ביד אחת ובקריצת עין עם האוצר.

תחת מחטף השינוי המבני שהוחל באוניברסיטאות (ע"ע דוח מלץ) בשנים האחרונות הופקעה סמכות קבלת ההחלטות באוניברסיטה לידי גורמים זרים – נדבנים מהארץ ומחו"ל, פקידי אוצר בעבר ובהווה ותעשיינים ובעלי ממון.

האוניברסיטה הזו היא שלנו!
מי שצריך לנהל את המוסד האקדמי הם חברי הקהילה האקדמית – סטודנטים, מרצים ("זוטרים" ו"בכירים"), עובדי מנהלה וכו', אלו שמרכיבים את הקהילה הזו ומקיימים אותה, לא כאלה שעבורם האוניברסיטה היא כעוד מפעל או חברה.

ועד מנהל של אוניברסיטה מאבד את הלגיטימיות כשהוא מחליט לסגור את המוסד עליו הוא אחראי

אנו קוראים לועד המנהל להתפטר לאלתר ולהחזיר את כל הסמכויות הניהוליות והאקדמיות לסטודנטים ולמרצים

הפיצו, בואו, צעקו


בקצרה