לא לתת למוח להפריע

הטעם הטלוויזיוני שלי מדהים אותי כל פעם מחדש. היכולת שלי לנתק בין מה שהמוח שלי אומר על סדרה מסוימת לבין רמת ההנאה שאני שואב מאותה סדרה היא יכולת נהדרת. זה נכון, כמובן, כשמדובר ביכולת להנות מטראש טהור (אם כי בזה אני פחות טוב), אבל לא רק.

זה התחיל עם 24, לטעמי סדרת מתח בנויה היטב עם גימיק שאמנם היה מעניין רק בהתחלה אבל גם לאחר שעברה תקופת העניין אינו מפריע לחווית הצפייה. הבעייה – הסדרה היא שמרנית, על גבול הפשיזם לעיתים, בצורה בוטה כמעט עד כדי קריקטוריסטיות. חוקה? חופש דיבור? חופש עיתונות? חוקים? זכויות אזרח? כל אלה הם רק מכשולים בפני הקיפר בדרכו להציל את העולם מהפצצה הגרעינית התורנית. זה אפילו יותר משעשע כשבדרך כלל על רקע המרדפים הנועזים של הקיפר אנחנו עדים למשחקי הכח והתככים בבית הלבן שבחלקם מוצגת התמונה ההפוכה – הרעים כאן הם אלה שוחצים להגבלת הזכויות וכו', מול האנשים הישרים המנסים לעמוד בדרכם. כלומר, ברמת השטח, תנו לקיפר לנהל, זכויות וכדומה זה טוב רק לרמת הממשל. על הדרך כמובן ייזרקו כמה רמיזות בסגנון התואם את ספרות המאה ה-19 האמריקאיתבדבר self made men וכדומה.

לאחרונה הוספתי דוגמא נוספת כזו. אני צופה ב-gossip girl סדרה אליה הגעתי בטעות לאחר שחשבתי שקריסטן בל (ורוניקה מארס) מופיעה בה (מסתבר שהיא רק מקריינת בפתיחת כל פרק) – סיבה מספקת לבדיקת סדרה מבחינתי. מסתבר שזו עוד סידרת בברלי הילס שגרתית רק שהפעם ההתמקדות היא בעשירי מנהטן. הסדרה מתמקדת בדן -שחי בכלל בברוקלין והוא לא עשיר אלא סתם אדם פשוט וחכם, וביחסיו ם סרינה ואן דר משהו שהיא נצר לאחת ממשפחות האריסטוקרטיה. כמובן שההפרדה היא ברורה. כל בני העשירים הם תככנים, רדודים (אם כי לרובם המוחלט יש נשמה איפשהו) בוד דן ומשפחתו הם משפחה חמימה נהדרת ומוסרית. דן בעצם מתחבר עם סרינה כי סרינה מנסה לחזור למוטב למרות נסיונותיהם השטניים של חבריה לקלקל לה. גם כאן המוסרנות בוטה וזועקת לשמיים.

שני מקרים כאלה כמו 24 והנערה הרכלנית הם יוצאי הדופן. ייצוגים פחות בוטים גרמו לי בעבר להעברת ערוץ/כיבוי הטלוויזיה/לחיצה על ה-X של חלון תכנת הוידיאו. אבל איכשהו כאן בזכות ביצוע טכני טוב המוח שלי מאפשר לעצמו להתעלם מזה.

מזל.

מחשבות מבולבלות עלהשמאל

אחת הבעיות היחידות שהיו לי עם "עיר לכולנו" כאשר נתקלתי בה לראשונה הייתה המיתוג של כסיעה על-מפלגתית (או אל -מפלגתית), בדרך כלל זה קונספטבעל נטייה להיות קצר מועד, ואני שמח שהפעם נראה שהמצב שונה. אבל לא כל מה שעובד ברמה המוניציפלית יעבוד גם ברמות הגבוהות יותר.

בזמן האחרון אני נתקל יותר ויותר במעין חלוקה של השמאל לשני מחנות – האחד המתמקד במאבק בכיבוש ובבעיית הסכסוך (שלום עכשיו, לדוגמא) והשני מתמקד במצב החברתי ובשאיפה לסוציאל-דמוקרטיה. ההפרדה הזו היא מלאכותית.

לפני הכל, אני לא נאיבי, אני מודע לעובדה שאנשים פועלים לעיתים קרובות תוך סתירות פנימיות -יהיו אידיאולוגיות או פרגמטיות. אבל את הראשונים אני מתקשה להבין, את השניים אני מתקשה לקבל.

לא ברור לי איך אדם הרואה בעצמו הומניסט ומחזיק בדיעות סוציאל-דמוקרטיות יכול להיות עיוור לעוולות אותן יוצר הכיבוש. איך הוא נלחם למען שיוויון בקרב "האוכלוסיה שלו" ומתעלם מחוסר השוויון בינה לבין האוכלוסיה השכנה – חוסר שוויון לא מקרי אלא מכוון ומושג בכח הזרוע.

לעומת זאת ברור לי איך אדם סוציאל דמוקרט מוכן לבלוע כמה צפרדעים בדרך למה שהוא רואה כהשגת מטרותיו. מה שאני לא מבין זה אוכלי צפרדעים המוכנים לבלוע עוד צפרדע ועוד צפרדע ואפילו לנסות לשכנע את עצמם ואת הסביבה שמה שהם בולעים זה בכלל לא צפרדע (אני מתכוון כאן לשלי יחימוביץ' שהפכה את חולדאי לראש עיר חברתי. אפשר הגיד על חולדאי דברים טובים – חברתי הוא לא) – זאת כאשר ההישגים שבליעת צפרדעים זו מקרבים הופכים ונהיים לפחות ופחות נראים לעיין.

הסיבה שההפרדה הזו נראית לי מלאכותית היא שבבסיס לשני הפלגים אמורים להיות ערכים דומים – הומניזם, שאיפה לשוויון כלשהו, הכרה בהיותה של החברה יותר מאוסף פרטים ובאחריות של החברה כלפי הפרטים המרכיבים אותה. לכן לא ברורה לי הגישה המפרידה, לא ברור לי איך פעיל חברתי כמו מדאל יכול לתמוך בליכוד ובערכיו, לא ברור לי איך יחימוביץ' ממלאת פיה מיים בזמן שמפלגתה תומכת במלחמת ברירה נוספת בצפון, לא ברורה לי מר"צ בגרסת השנים האחרונות לפחות שהונהגה על ידי ליברל כלכלי מוצהר.

מחשבות חולפות (3)

על מחשבות שעולות בי בעקבות עבודתי הזמנית החדשה כסוקר טלפוני אולי אכתוב בהמשך. כרגע רק תהייה לשונית:

לא מוזר שפעולה רפטיטיבית מתוארת בעברית כפעולה חד גונית בעוד באנגלית היא מתוארת כמונוטונית. למה העיברית משתמשת בדימוי של חוש הראיה בעוד האנגלית בחרה בחוש השמע?

אז הוא התאבד, אז מה?

שבתי מגלות אינטרנטית בת שבועיים.

תהייה. אך קודם הנחת יסוד ברורה מאליה – פעולות התקפיו כנגד אזרחי אויב הן פשע ואין להן הצדקה מוסרית כלשהיא.

מדוע מיוחסת לפעולת המחבל המתאבד זוועתיות מוסרית רבה יותר מסתם פצצה שמישהו הניח. האם בגלל שהפעולה יותר יעילה? כלומר, מפצצה "חכמה" ויכולה לבחור את המועד והמיקום המדוייקים שלהפיצוץ?

קשה לי לקבל את הסברה שכיוון שהפעולה מראה שימת משקל פחותה מידי על חיי אדם, סטייל: "הערבים האלה, לא אכפת להם אפילו מהחיים שלהם", הפעולה עצמה היא נוראית יותר. במיוחד שהיא באה מאנשים שלפחות האתוס שלהם מקדש את ההקרבה העצמית. כל ילד מתחנך על ברכי מיתוס ה"טוב למות בעד ארצנו" וכל חייל קרבי שומע מור"קים על זה ששכב על גדר תייל כדי לאפשר לחיילים אחרים לעבור על גבו או על חייל הנשכב על רימון כדי להציל את חבריו

עייפות החומר? באמת?

הגלוב נסגר, ליכטש מצטרף. התעייפו. על רקע זה מתבלטים הפוסטים של גל מור ו-עידן – שני פוסטים המדברים על עייפות החומר של שוכני האינטרנט. שניהם מדברים על הצפת המידע, על קוראי הרסס המנופחים ועל הקש המטביע את מעט המחטים של תוכן מעניין.

קשה לי להבין את זה.

כמו עידן גם הגוגל רידר שלי מוזן באינספור פידים מכל אתר רבע מעניין שנכנסתי אליו. אני אפילו עוקב אחר פיד של תגית "politics" בדלישס – אתם יכולים לנחש לבד כמה פריטים מגיעים דרך הפיד הזה – תוסיפו למה שניחשתם עוד קצת. אני לא קורא את הכל. אפילו לא קרוב לזה. על הרוב אני מרפרף במהירות ורק אם משהו מושך את העניין אני קורא עד הסוף (בדרך כלל גם נכנס לאתר). אני משתמש בטוויטר, אמנם לא באופן רציף ורחוק מכפייתיות, אבל נמצא שם, וגם עוקב אחרי מספר אנשים. איכשהו זה לא נראה לי זמן מבוזבז. גם אם על כל 1000 פריטים חסרי תועלת אני מוצא איזה מאמר מעניין לקרוא (או לדלשס לקריאה מאוחרת יותר), איזה משהו מגניב, או דיון מעניין אחד – דיינו.  סטורג'ון אמר פעם ש-90 אחוזים מהכל הם זבל – זה נכון לכל מדיום, גם האינטרנטי. אבל אם בין טוויטים על עליה במעלית ועל כאב ראש אני מוצא משהו כמו פרוייקט חלוקת הספרים של ליכטש, או הודעות השוות תגובה, אני מרגיש שזה שווה את זה. זו לא הייתה שנייה מבוזבזת, זאת הייתה השקעה לעתיד.

כל זה לא אומר שאינני חפץ בשירותי סינון תוכן יעילים יותר או בהעלאת אחוזי ה"חומר הטוב" בין כל התוכן שאני צורך, אבל פיד שיושב לי ומעלה אבק ברידר פשוט לא כל כך מפריע לי.

זה נכון גם מהצד השני. תדירות הכתיבה שלי בבלוג אינה קבועה, וגם לא גבוהה במיוחד. לפעמים שבוע אין לי מה לכתוב, לפעמים יותר. ולפעמים אני דופק פוסט יום אחרי יום. זו נראית לי אחת מנקודות החוזק של המדיום – גמישות מירבית למצב רוחו של הכותב. רוצה לומר אם ליכטש או יובל  יחזרו לכתוב, הפיד שלהם עדיין מעלה אבק ברידר שלי.

מוות לרוצחים?

ערן מ"לטאת האמבט" פרסם פוסט על "אפקט עובר האורח" – האפקט הפסיכולוגי הגורם לאנשים להסיר מעצמם אחריות כאשר הם נתקלים במפגע בהיותם מוקפים באנשים אחרים. בקצרה, אם מישהו ינסה לדקור אותי אני מעדיף שיהיה לזה עד אחד ולא רחוב שלם, סיכויי ההישרדות לי יעלו.

ערן מביא את המקרה של קיטי ג'נובזה, שרוצחה ווינסטון מוזלי רצח ואנס נשים נוספות, השתתף במהומות בכלא אתיקה ובאופן כללי הוא חרא של בן אדם, והעלה מחשבה בדבר נחיצותו של עונש מוות (מוזלי הורשע,נגזר עלליו עונש מוות אך העונש הומר למאסר עולם).

בנושא זה טיעון הנגד שלי אינו עקרוני כי אם פרגמטי. לא קדושת חיי האדם עומדת כנגד עיני, חיי אדם אינם קדושים בעיני בכל מקרה. סיבת ההתנגדות לעונש מוות כלשהו נעוצה, בעיני, בבעייתיות המובנת לתוך המערכת המשפטית. האם רוצח ואנס ראוי למוות? כן. האם המערכת המשפטית מסוגלת לקבוע בוודאות שאדם מסויים אכן אנס או רצח? לא תמיד. המקרה של מוזלי היה כנראה חד משמעי, על פי הודעתו והראיות כנגדו, מעשיו אינם מוטלים בספק. השאלה היא מה הדין במקרים פחות בטוחים, שעל פי חשדי הבלתי מבוסס הם הסוג היותר נפוץ. האם החברה יכולה לקחת על עצמה את הסיכון בהוצאה להורג של אדם חף מפשע?

כאשר העונש הוא מאסר והטעות מתגלה – כפי שקרה מספר פעמים בעבר, יכולה החברה לפצות את הנאשם, לפחות חלקית על העוול שנגרם לו. סופיותו של עונש המוות, היא זו שבעיני מוציאה אותו אל מחוץ לגדר הסביר.

אונס חברתי

אני בדרך כלל רחוק מלהיות אפולוגטי, בדרך כלל אני גם לא אוהב שאנשים מדברים מתוך גישה מתנצלת, אבל הנה יוצא הדופן.

יוצא דופן, מכיוון שאין לי דעה מגובשת בנושא. זה סתם הרהור לא מפותח במיוחד. אם אני אראה בעקבות הפוסט הזה כחזיר מיזוגני ושוביניסטי, אנא הגיבו ותסבירו לי למה. מרבית הסיכויים שאשתכנע בכך.

ואחרי ההתנצלות:

אונס הוא פשע מזעזע, אלים, פוגעני, ונתפס בצורה מעוותת על ידי רוב החברה כלגיטימי במקרים מסוימים או למצער לא חמור במיוחד.

הטענה הנפוצה היא שאונס גורם במרבית המקרים לטראומה נפשית חמורה אצל הקורבן – טראומה שעלולה להרוס את חייה.

אין לי ספק שזה נכון. השאלה היא האם חלק מהטראומה לא מתעצם מעצם העובדה שאונס מקודד חברתית כדבר נורא כזה? האם העובדה שמשננים לנערה מתבגרת במשך שנים כמה אונס הוא נורא ואיך כל חייה עלולים להיהרס בעקבות תקיפה אלימה זו, לא מפריע לה אם וכאשר תיהפך חס וחלילה לקורבן אונס, להתמודד עם המאורע בצורה נכונה יותר עבורה?

שוב, אין כאן שום כוונה להמעיט בערך השלילי של אונס, או לומר שהשפעתו של האונס אינה כל כך נוראה.

ובהקשר דומה, פוסט מצויין של אורית קמיר

מחשבות חולפות (2)

תופעה ששמתי לב אליה לאחרונה – אנשים נוטים להאשים אחרים במגרעות אותן הן חושפים בעצמם.

גזענים הטוענים שיהדות היא דבר מולד, מאשימים אותך בגיזענות. צדקנים שכל כך דואגים לכבוד חללי המדינה עד שאינם רוצים לשמוע על פרשיית השחיתות הטרייה של ראש ממשלתנו הצדיק, מאשימים את המנסים לחשוף בצדקנות.

מחשבות חולפות (1)

האם יהרוג את ידיעות אחרונות לחשוב על כותרת אחרת לתמונת ילד פצוע ולא "קרטר, תסתכל לו בעיניים".

געגועים לימים בהם הפרבדאיות הייתה יחסית מוסתרת.

אנרכיה, לא עכשיו

באחד מביקורי האחרונים בבית ההורים הואשמתי על ידי אבי ב"אנרכיזם" (ללא שום התגרות מצידי, mind you!), האשמה שגרמה לי לחשוב על ההבדל בין עמדתי האמיתית לעמדותי הפרקטיות.

רוצה לומר, אין לי שאיפה אמיתית לאנרכיה. לצערי הדבר נובע מחוסר אמון מוחלט ביכולתם של מרבית האנשים לתפקד כחברה ללא שלטון מרכזי. תפיסתי את השלטון עם כך היא כפשרה, פשרה כואבת אך הכרחית, כזו שרצוי לצמצם את נזקיה ככל האפשר.

האשמתו של אבי לא הייתה מנותקת לחלוטין מהמציאות, הרבה מדעותי נוטות לכיוון האנרכיסטי. מה שאבי לא הבין ככל הנראה, היא העובדה שעמדות אלה גובשו תוך מודעות לכך שהסיכויים שהרצונות המובעים על ידי נקיטה בעמדה זו יתממשו, הם קלושים – וטוב שכך.

אני נוטה לדמות את המערכת הפוליטית למשיכת חבל כשכל עמדה מושכת לצד אחד והמציאות מתייצבת בערך באמצע – לעיתים נוטה לצד אחד ולעיתים נוטה לצד שני. בכוונתי למשוך במלוא העוצמה לצד שלי בהסתמך על כך שאני יודע שהחבל מספיק חזק כדי לעמוד בזה והמשיכה הנגדית מספיק חזקה כדי למנוע את קריסת המערכת. לכן יש הבדל בין עמדותי האמיתיות לעמדותי בפרקטיקה – אינני אנרכיסט באמת, אני אנרכיסט פרקטי.

משום מה חשבתי שזה היה אמור להיות הפוך. אבל אמור זה שם של נהר.