עוד שבוע למנאייק

כפי שבטח שמתם לב בצד שמאל של המוד מתנוסס הבאנר של חד"ש. הגיע הזמן להסבר קצר – למה?

ובכן, אלימינציה: ראשית אני אתאיסט ולכן לא אתן את קולי למפלגות דתיות. שנית אני איש שמאל ולכן העבודה וימינה ממנה (ימן ערבי או ימין יהודי) נופלות גם הן – ביבי, לבני או ביבי 2 – הם יהיו שם אבל לא על מצפוני.

נותרנו עם מרצ, התנועה הירוקה -מימ, חד"ש ודע"מ.

דע"מ – לא תעבור כנראה אחוז החסימה ולכן לא בחנתי אותה (לא שיקול רציונאלי, אני יודע)

מרצ – יש גבול לכמה מפלגה יכולה לגמגם, בכל המישורים אבל בעיקר בנושא המדיני. התנהלותה בזמן המלחמה/מבצע/דיכוי המרד האחרון הייתה מבחילה במיוחד.

תנועה ירוקה-מימד – אנשים שעושים רושם מוצלח, מצע שנראה מבטיח, בעיקרון ממש לא אצטער אם ייכנסו לכנסת. אבל, כבר כתבתי כאן בהקשר של עיר לכולנו על כך שההפרדה בין החברתי הסביבתי והמדיני היא מלאכותית, וזה לא השתנה. וזו בדיוק הבעייה שלי עם הקריאה "לסדר יום אזרחי" – נכון גם בעיני המצב החברתי חשוב, גם בעיני המצב הסביבתי חשוב. אבל כל עוד אני חי במדינה המנהלת משטר פושע – אמנע מהשוואות מיותרות למשטרי אופל מהעבר, השוואות לא רלוונטיות הגוררות ויכוחים מעגליים ומתישים – אני חושב שהקריאה הזו לא אחראית.

הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא בהחלט חזות הרוב, ואני שמח שיש מפלגה שלא מפסיקה לעסוק במחאה כנגדו, תוך עשייה חברתית וסביבתית.

חד"ש, אם כן.

אשמים עד שלא הוכחה חפותם

ככל הידוע לי הסדר המקובל שבו אמורים להתנהל הדברים הוא: האשמה, הבאת הוכחות מספקות להאשמה שהצגת ורק אז שכנוע אנשים בנכונות ההאשמה. מוזר בעיני שבמסגרת הדיון בזהותה של מפלגת חד"ש נראה כי התהפך סדר הדברים. כאן מדברים על האשמה (דיבתית משהו), אנשים המשתכנעים או משתכנעים למחצה, ציפיה מחד"ש להוכיח את חפותה.

במצב הנוצר הוכחת החפות או האשמה כבר הופכת ללא רלוונטית. ברגע שחד"ש אשמה א-פריורית, זה מה שנצרב בתודעת הנכנסים לדיון , החשד דבק ולך תוכיח שאין לך אחות. כך גם לא יעזרו אמירות מפורשות, עדיין יטענו אנשים שחד"ש מתחמקת.

תמיד צריכים את הדיסקליימר.