התגובות לפוסט הזה פשוט הרתיחו אותי (נחשו איזה צד). לא שזה דבר נדיר. אני אדם די דעתן ונוח להתחמם כשזה נוגע לויכוחים אידיאולוגיים. אבל הפעם זו רתיחה מסוג שונה. הפעם זה אישי.
אם אבא שלי כבר הפסקתי להתווכח, זה איבד מטעמו, וגם הוא מצידו משתדל להתרחק מויכוחים בשנים האחרונות (כנראה שחמימות מזג היא עניין שדי עובר במשפחה). אבל אנשים המגדירים אותי כיהודי על אפי ועל חמתי, תוך היתממות והאשמת אחרים בגזענות, הם במקרה הרע טיפשים, ובמקרה הטוב, סתם חצופים וצבועים.
בכל פלפולי הלשון שעלו שם לא הצליח הצד המעצבן להביא ולו טיעון אחד על איך ראיה בדת משהו מולד שאינו יכול להילקח ממך, לדבריהם גם לא על ידי עצמך אינה טענה גזענית. הם קראו ליהדות תרבות משותפת, שותפות גורל הדהות עם הוריך וכו'. שזה הגדרה מאוד מעניינת למושג "עם".
היום ישבתי בתחנת אוטובוס ליד שתי נערות בנות 13-14, נערות טיפוסיות, לבושות כמו כל נערה חילונית אחרת שמסביבן ומתנהגות בצורה מאוד דומה. הבעייה היא שהן היו תאילנדיות. האם התרבות המשותפת ייהדה אותן?
לגבי שותפות גורל – אחר כך יש לאנשים את החוצפה להתרעם על השוואות לחוקי נירנברג. הם בעצמם חברים בעם שעל פי תפיסתם מוגדר על ידי היטלר (גודווין חל עליהם במקרה זה, הם התחילו 🙂 )
ובכן אני רוצה להכריז כאן, קבל עם וכמות בלתי ידועה של קוראים – אני לא יהודי. שני סוגי אנשים לא מוכנים לקבל זאת: נאצים ושאר אנטישמים שרוצים להרוג אותי. ו"יהודים טובים" שרוצים לחבקני בחיבוק הדב האוהב שלהם. בין הטרפה לנבלה אני מעדיף להתעלם משני הצדדים.
כנראה שעל פי היגיון מסוים זה הופך אותי ללוקה ב"שנאה עצמית".
הביעו דעה