הפעם זה אישי

התגובות לפוסט הזה פשוט הרתיחו אותי (נחשו איזה צד). לא שזה דבר נדיר. אני אדם די דעתן ונוח להתחמם כשזה נוגע לויכוחים אידיאולוגיים. אבל הפעם זו רתיחה מסוג שונה. הפעם זה אישי.

אם אבא שלי כבר הפסקתי להתווכח, זה איבד מטעמו, וגם הוא מצידו משתדל להתרחק מויכוחים בשנים האחרונות (כנראה שחמימות מזג היא עניין שדי עובר במשפחה). אבל אנשים המגדירים אותי כיהודי על אפי ועל חמתי, תוך היתממות והאשמת אחרים בגזענות, הם במקרה הרע טיפשים, ובמקרה הטוב, סתם חצופים וצבועים.

בכל פלפולי הלשון שעלו שם לא הצליח הצד המעצבן להביא ולו טיעון אחד על איך ראיה בדת משהו מולד שאינו יכול להילקח ממך, לדבריהם גם לא על ידי עצמך אינה טענה גזענית. הם קראו ליהדות תרבות משותפת, שותפות גורל הדהות עם הוריך וכו'.  שזה הגדרה מאוד מעניינת למושג "עם".

היום ישבתי בתחנת אוטובוס ליד שתי נערות בנות 13-14, נערות טיפוסיות, לבושות כמו כל נערה חילונית אחרת שמסביבן ומתנהגות בצורה מאוד דומה. הבעייה היא שהן היו תאילנדיות. האם התרבות המשותפת ייהדה אותן?
לגבי שותפות גורל – אחר כך יש לאנשים את החוצפה להתרעם על השוואות לחוקי נירנברג. הם בעצמם חברים בעם שעל פי תפיסתם מוגדר על ידי היטלר (גודווין חל עליהם במקרה זה, הם התחילו 🙂 )

ובכן אני רוצה להכריז כאן, קבל עם וכמות בלתי ידועה של קוראים – אני לא יהודי. שני סוגי אנשים לא מוכנים לקבל זאת: נאצים ושאר אנטישמים שרוצים להרוג אותי. ו"יהודים טובים" שרוצים לחבקני בחיבוק הדב האוהב שלהם. בין הטרפה לנבלה אני מעדיף להתעלם משני הצדדים.

כנראה שעל פי היגיון מסוים זה הופך אותי ללוקה ב"שנאה עצמית".

מודעות פרסומת

גבולות החוצפה מתרחבים

ראשית, הבהרה – פוסט זה כנראה לא יחדש דבר, הוא משמש אותי כערוץ להוצאת עצבים.

ועל שום מה העצבים? על שום מקרים נוספים בהם הכנסת מרשה לעצמה להידחף לחיי אזרחיה ולהגביל את החופש שלהם מעבר למה, לפחות על פי טעמי, שראוי להיכלל תכת סמכותה. המקרים הטריים עליהם אני מדבר הם הצעת החוק האוסרת על שימוש בסמלים נאציים – יהונתן קלינגר כתב על זה ועל השלכות החוק על חופש הביטוי, והצעת החוק החדשה האוסרת על עישון בבסיסי צה"ל.

כאמור, יהונתן הרחיב יפה על הצעת החוק הראשונה והתגובות אף הרחיבו בשאלה המעניינת, מה יעלה בגורל פרק הסופ-נאצי של סיינפלד. אותי בעיקר תפסה הנקודה, שהחוק אוסר גם לבצע פארודיה על החוק עצמו. עולה בי השאלה האם החוק עצמו עומד בכללים שאותו הוא קובע – הוא הרי מדבר על נאצים1 כמובן שהשאלה מגוחכת, אבל היא תוצר ישיר של גיחוכו של החוק הנ"ל.

החוק השני מקומם אותי אף יותר, כי גם אם נניח לצורך הדיון שבמקרה של החוק הראשון מרבית ה"נפגעים" ממנו הם חלאות ניאו נאציות, הרי חוק זה בהצטרפותו לאחיו הגדול האוסר על עישון בבארים ומסעדות, חודר לתחום הפרט של אנשים נורמטיביים מכל קצוותיה ושכבותיה של החברה. גם אם נצא מנקודת הנחה שלמדינה זכות להילחם בתופעת העישון עקב נזקים כלכליים שנגרמים עקב טיפול בנזקיה, הרי שכאן המדינה בוחרת להילחם דווקא במעשנים ולא בתופעה. אם במקרה של החוק הקודם עוד עמד לצד המחוקק הטיעון המוסרני של נפגעי העישון הפאסיבי (אהם), הרי כאן, אלא אם מדמיין יגאל חסון את בסיסי צהל כתא קטן וסגור, מתגלה האמת – שלא הוסתרה כהלכה גם קודם לכן. אנשי האויר הנקי אינם מעניינים את חסון/ארדן ודומיהם, כוונתם היא להצר צעדיהם של מעשנים ללא קשר לסביבתם – אין שום סיבה כל עוד לא הוצא הישון אל מחוץ לחוק גם באזרחות לקשר בין שירות צבאי לבין עישון. למרר את חייהם של עובדי הכפייה של המדינה עוד יותר? מי שמך?

מתגלה האמת, יש את קוד התנהגות הרצוי על ידי חסרדן ולדעתם צריכים כולום לעמוד בו. איזה כיף להם שהם בכנסת והם יכולים לבזבז זמן ומשאבי ציבור על מנת להבטיח זאת.

ואף מילה על 892.

עדכון: רק לחצתי על כפתור ה"פרסם" וכבר נתקלתי בפועלו הטרי הנווסף של החסרדן – איך אפשר בלי קצת מציד המכשפות החביב. ארג……