מי כאן זורק נעליים?

נפל דבר בישראל. אחד, פיני כהן, החליט למלא מנהג עירקי עתיק יומין וזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בניגוד למקור, כהן הפגין יכולת צליפת נעל טובה הרבה יותר, פגע בשופטת ןשבר את משקפיה בטרם נעצר. לשופטת שלום.

התגובה לא איחרה לבוא. נשיא המדינה, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהרו לקחת פסק זמן ממסע היח"צ לכבוד יום האירן הבינלאומי. סליחה, יום השואה, להתקשר הביתה ולהביע את זעזועם כי רב מהפגיעה החמורה באחת מאושיות השלטון הדמוקרטי הישראלי.

במאמר מוסגר: אולי זה טוב שהם יקחו הפסקה אחרי שביבי בחר בדימוי העמלק כדי לתאר את אירן – להזכירכם, העם אותו צווה עמישראל להשמיד כליל ומלכו נענש לאחר שהעז לקחת שלל במקום להרוג את הצאן ואילו פרס תיאר כיצד ראה שחזה ברכבת בה נלקח סבו על ידי הנאצים ממרחק כמה אלפי קילומטרים לאחר שהיגר לארץ ישראל חמש שנים לפני כן.

אבל כיוון שלמדתי בצבא שדוגמא אישית היא ערך חשוב חשבתי שכדאי להזכירשגם רשויות המדינה לא ששות במיוחד לכבד את אושיית הדמוקרטיה המשפטית.

בילעין – קיראו את הידיעה הזו – הרבה אופטימיות הייתה אז ב-2007. לאחר מאבק ממושך פסק בג"צ כי על צה"ל לפרק את הגדר ליד הכפר בלעין ולהזיז אותה למתווה חדש, כזה שלא יגזול אדמות לטובת ההתנחלות השכנה. שמחו הפעילים מאוד. עכשיו 2010. אחד הפעילים המדברים בכתבה כבר נרצח. אחר נעצר רק היום בגין "הסתה". הגדר עודנה שם, ככל הידוע לי לא זזה ולו מטר.

היום, נזפה האושייה הדמוקרטית הפגועה, במשטרה על התנהלותה בנוגע להפגנות נגד יהודה של שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. תזכורת: בשבועות האחרונים עצרה המשטרה עשרות מפגינים במקום. בטענה להתקהלות לא חוקית. בית המשפט כבר קבע שהמעצרים בוצעו ללא כל עילה חוקית. מה שכמובן לא הפריע למשטרה שכבוד בית המשפט הוא נר לרגליה לשוב ולעצור מפגינים גם שבוע לאחר מכן. נראה מה ילד המחר…

ועוד היום, פרקליט המדינה משה לדור קרא לראש עיריית ירושלים ניר ברקת (אין קשר, השם מבוטא אחרת) החילוני למהדרין, להואיל בטובו ולהראות קצת כבוד לאושייה הפגועה ולמלא אחר צו בית משפט בנוגע לפינוי בית יהונתן שנבנה לו בשכונה היהודית סילוואן. כנראה צריך להזכיר מידי פעם לראש עיר הבירה בישראל כי מערכת המשפט ראוייה לכבוד. כנראה הנעליים הפריעו לו לראות.

זריקת הנעל היתה מעשה מכוער, שלא נבע כנראה ממניע אידיאולוגי אגב. זה סימפטום, לא הבעייה. המסר המשודר לאזרחים על ידי נבחריהם והגופים האמונים על שמירת החוק הוא – בית משפט זה חשוב, לעשות מה שבא לנו – קצת יותר.

מוות לרוצחים?

ערן מ"לטאת האמבט" פרסם פוסט על "אפקט עובר האורח" – האפקט הפסיכולוגי הגורם לאנשים להסיר מעצמם אחריות כאשר הם נתקלים במפגע בהיותם מוקפים באנשים אחרים. בקצרה, אם מישהו ינסה לדקור אותי אני מעדיף שיהיה לזה עד אחד ולא רחוב שלם, סיכויי ההישרדות לי יעלו.

ערן מביא את המקרה של קיטי ג'נובזה, שרוצחה ווינסטון מוזלי רצח ואנס נשים נוספות, השתתף במהומות בכלא אתיקה ובאופן כללי הוא חרא של בן אדם, והעלה מחשבה בדבר נחיצותו של עונש מוות (מוזלי הורשע,נגזר עלליו עונש מוות אך העונש הומר למאסר עולם).

בנושא זה טיעון הנגד שלי אינו עקרוני כי אם פרגמטי. לא קדושת חיי האדם עומדת כנגד עיני, חיי אדם אינם קדושים בעיני בכל מקרה. סיבת ההתנגדות לעונש מוות כלשהו נעוצה, בעיני, בבעייתיות המובנת לתוך המערכת המשפטית. האם רוצח ואנס ראוי למוות? כן. האם המערכת המשפטית מסוגלת לקבוע בוודאות שאדם מסויים אכן אנס או רצח? לא תמיד. המקרה של מוזלי היה כנראה חד משמעי, על פי הודעתו והראיות כנגדו, מעשיו אינם מוטלים בספק. השאלה היא מה הדין במקרים פחות בטוחים, שעל פי חשדי הבלתי מבוסס הם הסוג היותר נפוץ. האם החברה יכולה לקחת על עצמה את הסיכון בהוצאה להורג של אדם חף מפשע?

כאשר העונש הוא מאסר והטעות מתגלה – כפי שקרה מספר פעמים בעבר, יכולה החברה לפצות את הנאשם, לפחות חלקית על העוול שנגרם לו. סופיותו של עונש המוות, היא זו שבעיני מוציאה אותו אל מחוץ לגדר הסביר.