שואה שלנו

אני מניח שלא רבים פספסו את זה:

[gv data="198kIhOQV24&f"][/gv]

מסתבר שהסרטון הזה עושה קצת רעש בימים האחרונים. ארגונים של ניצולי שואה דורשים להוריד אותו. בתחילה חשבתי שנו, אז אין הבנה מינילית של הומור, וכבר מזמן באמת לא היה איזה קונצרט של ואגנר בסביבה למחות עליו, אבל אז נתקלתי בפוסט הזה של דוד מרחב.

זה לא מפתיע, במדינתנו שהאתוס שלה נשען רובו ככולו על השואה משמשת טרנסנדנטיליזציה של הנאצים כבר שנים ככלי ממסדי להשתקת ביקורות.  כך יכול מרחב לקחת את הסרטון הזה ולהתחיל להשתפך השתפכויות מופרכות על פוסטים למיניהם (פוסט היא כינוי הגנאי החביב על מרבית הקשת הפוליטית, כל מי שלא הולך בדיוק, אבל בדיוק, במרכזו של התלם – הוא פוסט. זה נוח, אפשר לגלגל את הס' כמו עם סמולנים). הפעם הפוסט שואתיים רק מחכים לצחוק על השואה ואז להכריז שהנאצים דווקא היו די בסדר, כנראה.

אז זהו, שדווקא ההסתכלות על הנאצים כאל משהו שאסור לגעת בו, חזרה על המשפט המשמים "השואה היא אירוע ייחודי היסטורי", על ווריאציותיו השונות, התרעמות על כך שעושים סרט בו היטלר מוצג ברגעים קשים בצורה העלולה ליצור היזדהות עימו (כאילו שהצופים לא יודעים מי הוא היטלר בבואם לצפות בסרט) – היא האמא של השימוש הציני והבזוי בשואה. הלקח היחיד שהסתכלות כזו מאפשרת להפיק מהשואה הוא הלקח הפרטיקולרי – היהודים הם קורבן של רצח עם, מה שמצדיק כל דבר מאז. כל מי שיוצא כנגד מה שיהודי עושה הוא במקרה הטוב מכחיש שואה. בהסתכלות הפשטנית להחריד הזו על המציאות כל מי שאינו ידיד אמת של העם היהודי הוא היטלר פוטנציאלי (וגם הידידים לפעמים רק מחכים להזדמנות המתאימה). את הלקח האוניברסליסטי – לאומנות, גזענות, כוחניות הם גורמים מזיקים שרצוי להימנע מהם, לא משנה מי אתה – ההסתכלות הזו דווקא דוחה בשאט נפש.

וארבע הערות לסיום:

1. ארט שפיגלמן, רוברטו בניני – שני שמות שבצדק או לא בצדק זכו לתשבוחות בעקבות טיפול לא שגרתי בנושאי השואה (הצדק כמובן נוגע לשפיגלמן) – האם בעיני מרחב ודומיו דינם תלייה?

2. אני האחרון שיגן על הומור כהצדקה בלעדית לדבר תועבה – אל תספרו לידי בדיחות שוביניסטיות או גזעניות בבקשה – זה בדרך כלל לא מצחיק אותי וסתם יעצבן אותי, אבל ההבדל הוא שכאן ההומור נועד להגן על שובינים וגזענות ואילו במקרה הנוכחי דווקא ההתקפה על ההומור היא שעושה את זה (כשהשוביניזם הופך להיות במובן המקורי של המילה)

3. נחשו מי עוד לא הבין את הבדיחה. היטלר!

[gv data="w9mjEF_lEDE"][/gv]

אבל אפילו הוא הבין בסוף:

[gv data="OL3L1wnpVb8"][/gv]

(לקשיי הבנה: אני לא באמת משווה כאן מישהו להיטלר – זה הומור)

4. ליוצרי הסרטים: מאז שהסתכלתי בסרטים האלה בפעם הראשונה נוספו בערך עוד מליון כאלה. כמו כל טרנד אינטרנטי זה מיצה את עצמו. די כבר.

כמו כלב השומע את צלצול הפעמון אתמוך בחמאס….not

בשתי האשמות חמורות הואשמו מתנגדי המלחמה בשבוע האחרון.

 

החמורה יותר, שלא היתה ראויה כלל לתגובה, אלמלא לא הועלתה גם בידי אנשים רציונליים בדרך כלל, היא ההאשמה שניתן היה לצפות מאנשים כמו ביבי, בועז טופרובסקי, וקהל הבבונים – האשמת המפגינים בתמיכה באויב והצדקת החמאס.

 

ובכן, לא, אינני מצדיק את החמאס, אפילו לא קרוב לזה. בין התנגדות לפעולה המלחמתית להצהרת תמיכה בארגון דתי חשוך יש תהום, והיא רחבה. ולא, לא כל מה שנראה לאנשים מסוימים כאפולוג'טיקה מסמן אותי מייד כתומך במשטרים דיקטטוריים חשוכים. זו לא אפולוג'טיקה זה ניסיון להכיר במורכבותה של המציאות. חמאס הוא ארגון ימין דתי שכוחו מתגבר – יש כר פורה המאפשר את התגברות הכוח הזו. אני בוחר לא להתעלם מהתנאים המדשנים את הכר הזה.

 

החמורה פחות, אם כי, חמורה מספיק, לטעמי, היא האשמה בתגובה אוטומטית. כנראה שלאנשים מסוימים קשה לקבל את העובדה שמנתונים מסוימים בנקודת זמן מסוימת יכולים אנשים לפתח דעות השונות משלהם. במקום להתמקד בויכוח עצמו הם מאשימים את הצד השני בחוסר מחשבה, באוטומטיות ופאבלוביות.אחת מסכנות ההתעלמות המוחלטת מהפוסט מודרניזם המאיים – ההתבצרות בתפיסתך עד שאתה הופך למחזיק שרביט האמת הבלתי מעורערת, כלומר מפסיק להטיל ספק בצדקתך (דבר שאמור להיות דווקא מאבות היסוד של תפיסות לא בדיוק פוסט-מודרניות)

 

הגדיל לעשות מנחם רבוי הפוסל את טיעוני יריביו א-פריורית כי נראה לו שהם הוכנו מראש (צורה אחרת ל: הוא לא מסכים איתם) – ואם אין לצד השני טיעונים כנראה שהוא פועל אוטומטית. הגיוני לא?

 

הויכוח על צדקתה של המלחמה והחוכמה שבפעולה הצבאית, הוא ויכוח לגיטימי. לא כל מי שחושב אחרת ממני בנושא הופך בעיני מייד לפאשיסט מחרחר מלחמה ותת-אדם. האשמות מאין אלו, לעומת זאת, הנזרקות לחלל בחופשיות רבה, דורשות, לדעתי, קצת יותר ביסוס ממה שסופק עד כה.

על העיוורון

יש לי מושא הערצה חדש. למרבה ההפתעה המושא המדובר הוא לא אחר מנציג הקונצנזוס התמידי, הליברל הדגול, יאיר לפיד.

בעקבות קריאת טורו האחרון הגעתי למסקנה של רמה כזו של ניכוס האידיאולוגיה היריבה לשלך לצורך הוכחת נכונות האידיאולוגיה בה אתה מחזיק היא דבר שאכן ראוי להערצה. כיצד יכול אדם אחד, בעל כישורים אינטלקטואליים גבוהים ככל שיהיו להתמיד בעיוורון נהדר כזה לאורך זמן? ללפיד הפתרונים.

 בטורו סוקר לפיד את מצב החינוך בישראל ומדגים כיצד בעזרת תוכניות חינוך פשוטות ולא יקרות ניתן לשפר את הישיגי התלמידים, להוריד את רמת האלימות בבתי הספר ובכלל ליצור מערכת חינוך לא רעה בכלל (על פי הנתונים שהוא מביא).

לפיד מראה את התוכניות והצעדים שבוצעו בערים כמו נתניה ובת ים – לא ערים שמתקשרות אסוציאטיבית לאוכלוסיה במעמד סוציו-אקונומי גבוה במיוחד ואת ההישגים שהושגו שם בעקבות צעדים אלה. ואז משתחל שם המשפט: "כי כל התירוצים לא עובדים. זה לא קשור לשאלה איפה הילדים גדלו, מה הם מקבלים בבית או מה מצבם הסוציו אקונומי. כל אחד יכול. ועכשיו ילדים, כולם יחד, בקול רם, כל אחד יכול!"

ועכשיו מה יש לנו כאן: מקומות כמו בת ים, בהם אוחדו מחלקות הרווחה והחינוך על מנת לאפשר למערכת לטפל ב"בעיות הת"ש" של הילדים על מנת לנטרל את השפעת בעיות אלה על הישגי הילד במערכת החינוך, משמשים משום מה את לפיד כהוכחה שבעיות סוציו אקונומיות אינן מהוות מכשול בפני הישגים חינוכיים. הוכחה נהדרת – אם יש בעייה שכאשר מטפלים בה היא נפתרת, זו אינה בעייה כלל! מול גאונות כזו, נותר רק לקוד קידה עמוקה.

 אז נכון לפיד, אתה צודק, ניתן לשפר את מערכת החינוך על ידי שינויים ותוכניות לא יקרים במיוחד, על ידי שינוי סדר העדיפויות של התקציב ועל שינוי הדגשים ביחס למורה ולמערכת החינוך בכללותה. אכן, כל אחד יכול – אם רק מטפלים בבעיות שאליהן אתה מתכחש בכזו אלגנטיות.

איך לא להתווכח – חלק ז’

אלעזר, נמרוד, מאיפה להתחיל….

הנער היושב על הספסל אינו פרובוקטור, להפך, הארס הוא הפרובוקטור. האיש הנוסע ביום כיפור להכעיס ומסכן ילדים על הכבישים הוא גם פרובוקטור. איך מסבירים את ההבדל? דרך השכל הישר. מיהו היוזם עימות ולאיזו מטרה?

גלגולי העיניים המקנים לחוק צדק אבסולוטי מתעלמים לחלוטין מהעובדה שאין שום קשר בין חוק וצדק. לדוגמא, נמרוד, במקרה של הנאנסת הייתי מאד שמח לו אביה היה תופס את האנס בעת מעשה וכורת את אשכיו (גם החוק היה מקל עימו, אגב). אני בטוח שגם אתה תסכים שבבית המשפט נאנסות ואנסים פוגשים הכל חוץ מצדק. להבדיל, אני בטוח שתסכים שאפליית אדם עקב דתו פסולה למרות שבישראל היא חוקית. מכאן שלא תמיד החוק עליון מוסרית.

כמובן שאי אפשר לאפשר לכולם לקחת את החוק לידיים ובוודאי שיש בכך פסול, אבל אתה מתעלם מכך שכולנו עבריינים במקום זה או אחר. האחד מדליק ג‘וינט, האחר נוסע במהירות מופרזת, כל אחד עובר על חוק זה או אחר. לשם כך נקבעו מושגים כמו מידתיות או עניין לציבור שהם פונקציה של נורמות ולא של החוק. הפרשנות והענישה על על הטרדה מינית השתנו ללא הכר וזאת למרות שהחוק עצמו כמעט ולא השתנה. אתה מסכים איתי שאונס שונה מעישון ג‘וינט? פעם זה היה הפוך.למה? מכאן שגם הפרת חוק אינה נטולה מהקונטקסט הכללי ומן הנורמות.

יש פרובוקציות ששווה להלחם עליהן ויש כאלו שלא. נסיעה להכעיס ביום כיפור מתעלמת מנורמה חברתית שאינה מזיקה לאדם בשם הצורך הכמעט בלעדי לעורר פרובוקציה. הגנה על המותקף במקרה כזה היא עידוד פרובוקציה ובזבוז משאבי המשטרה. הגנה על אדם היושב על ספסל וקורא להנאתו ראויה וחיונית מכיוון שמדובר במקרה קלאסי של שלום הציבור הרחב. הגנה על מפגין מול גדר ההפרדה ראויה ביותר גם אם הוא זורק אבן אחת או שתיים ומפר על ידי כך את החוק. מדוע? מכיוון שכאן מגינים על חופש הדיבור.

מסובך? נכון. גם המציאות. אני מציע שתפסיקו לנפנף בסיסמאות ריקות מול הנושא הפרקטי והמורכב.

הטקסט הנ"ל הוא תגובה של ענר רבון לפוסט הזה של יוסי. הבאתי אותו כאן כי כרגיל ענר התנדב לספק לי חומר לסדרת הפוסטים הזו. רצוי לקרוא את כל הדיון.
נעבור פסקה פסקה:

פסקה ראשונה: טיעון המבוסס על חוסר הבנה של הקבלה מהי. ענר החליף בחינניות בין הצדדים בהקבלה. משום מה כאן דווקא התוקף את מבצע הפעולה הוא הפרובוקטור.

פסקה שניה: דברים נכונים, אך לא רלוונטיים כיוון שטענת עליונות החוק היא טענה שהושמה על ידי ענר רבון בפי מתנגדיו.

פסקה שלישית: שוב, דברים נכונים. שוב, תוך התעלמות מדברי הצד השני בויכוח. אבל הפעם בתוספת בונוס של היתממות: "כמובן שמה שמשתמע שאני חושב שבסדר, הוא בעצם לא בסדר"

פסקה רביעית: עוד מנהג קבוע, השלכת רצונות הכותב על המציאות, פשוט אי אפשר לחשוב על סיבה אחרת לנהיגה חוץ מפרובוקציה.

סיפא: החביב עלי מכולם – האשמת הצד השני בפשטנות יתר. אפשר לסיים ככה כל ויכוח. המציאות הרי תמיד מסובכת יותר ממה שנכתב עליה. זה די מובנה לתוך הכתיבה.

תהייה אסטרטגית

מידי פעם בפורומים שונים הכותבים על דב חנין צומחות להן תגובות תמיכה במנהל בית הספר שניצב משום מה בראש עירייתנו. אני מודע לעובדה שמרבית התגובות נכתבו בעבור שכר, שאגב מעניין עד כמה הוא הולם, נראית לי עבודה קלה שלא דורשת כישורים כלשהם (אשכרה משלמים למישהו על הזבל הזה?), אבל מידי פעם משתרבבת תגובה שלא באמת ברורה מידת חוסר-האותנטיות שלה.

התופעה הזו די מגעילה בעיני, אבל אני מכיר בעובדה שמאבק פוליטי בתקופתנו מורכב בחלקו הגדול מקרב על דעת קהל. התהייה שלי היא האם התגובה האוטומטית לתגובות כאלה, תגובות בסגנון "כמה משלמים לך?" אינן מזיקות דווקא למאבק זה.

אני מבטיח כאן שאשתדל במידה ויבוא הכח לנסות להגיב לדעות הקנויות עניינית יותר. כאמור, בדרך כלל זה לא קשה, לו אני חברת היח"צ ששכר חולדאי הייתי דואג לקצת פחות עילגות וקצת יותר טיעונים במגיבי השכר שלי.

וכן, זה יהיה מרענן לראות איזושהי פיסת מידע התומכת בחולדאי שאינה ממוקמת באתר (אין לי כח להתייחס להלצה האחרונה – הכוסית כבר עשתה את זה) מטעם או שלא באה מצד חברי מפלגה "סוציאליסטים". אשכרה איזה אדם פרטי, אחד כמוני , שאינו בעל הון או חבר אבודה שמביע תמיכה. אני לא חושב שנתקלתי בכזה עדיין.

איך לא להתווכח – חלק ו’

בהמשך לפוסט הקודם אורן זריף, איש האנרגיות החיוביות, זה שבשם אנרגיות אלה מרשה לעצמו להיכנס לתעודת הזהות של עובדיו, מדגים איך לא מסבירים מושג. רמז להגיד שאנרגיות זה אנרגיות לא ממש עוזר להבין מה זה אנרגיות. לא שאפשר להאשים אותו, נוכלים מסוגו לא מורגלים כנראה בהתמודדות עם אנשים שקשה להתנשא מעליהם ( לא שהוא לא ניסה).

כאן

איך לא להתווכח – חלק ה’

כאשר הדיון עוסק בחוק לא תקין או במקרה זה במצב לא תקין המעוגן בחוק – קרי הארכת שהותו של מצנע על כס המלכות במשרד ראש עיריית ירוחם, הטענה שהחוק מאפשר לו את זה, היא, נאמר, פחות מעניינת. (אני יודע שהידיעה ישנה אבל תשומת ליבי הופנתה אליו רק היום)

טיעונים מוזרים (איך לא להתווכח – ד’)

בלא מעט דיונים פוליטיים אפשר לצפות שבשלב מסוים יגיע הטיעון "אם היו יורים עליך/אחיך שלך היה נהרג בפיגוע/היו חוטפים את הבן שלך היית קת פחות קר רוח".

אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. מרבית הסיכויים שזה נכון (למרות שהייתי רוצה לקוות שלא), אבל לי נראה יותר הגיוני דווקא להתחשב יותר בשיקול הדעת של אדם קר רוח, שאינו מושפע רגשית ישירות מהאירוע, מאשר מקרובי הקורבן הנסערים. החלטות מדיניות לא צריכות להיות מבוססות על רגשות המשפחה, הן צריכות להתבסס על שיקולים אחרים – ערכיים ותועלתניים כאחד.

הגורם האחרון שצריך להיות מעורב בהחלטה על תגובה לפיגוע (?) האחרון הם משפחות ההרוגים או הפצועים. בדיוק כמו ששיקול ההבאה לקבורה, חשוב עד כמה שיהיה למשפחות החטופים, לא אמור לגרום לעיסקת קונטאר תמורת גופות.

איך לא להתווכח – חלק ג’

היו לי כאן בעבר שני פוסטים על טיעונים מופרכים בהם נתקלתי. אני הופך את זהרטרואקטיבית לסדרת פוסטים.

אם התחלת להתווכח על נקודה מסויימת בטיעון שהועלה כנגדך, אל תשאל אחרי כמה חילופי דברים את האדם שמולך למה הוא מתווכח על נקודה זו. כלל כיתה א' תקף במקרה הזה – אתה התחלת.

חוק ברקת

חוק גודווין הוא כבר חוק ידוע לשמצה והשימוש בו נעשה להרגל. הייתי בטוח שהחוק הבא כבר נוסח אבל לא הצלחתי למצאו אז אנסחו אני ואהיה לאגדת אינטרנט מהלכת:

כל שימוש בחוק גודווין, אשר לא יכלול הסבר הגיוני על מופרכותה של ההשוואה המקורית, דינו ביטול מוחלט.