מי כאן זורק נעליים?

נפל דבר בישראל. אחד, פיני כהן, החליט למלא מנהג עירקי עתיק יומין וזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בניגוד למקור, כהן הפגין יכולת צליפת נעל טובה הרבה יותר, פגע בשופטת ןשבר את משקפיה בטרם נעצר. לשופטת שלום.

התגובה לא איחרה לבוא. נשיא המדינה, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהרו לקחת פסק זמן ממסע היח"צ לכבוד יום האירן הבינלאומי. סליחה, יום השואה, להתקשר הביתה ולהביע את זעזועם כי רב מהפגיעה החמורה באחת מאושיות השלטון הדמוקרטי הישראלי.

במאמר מוסגר: אולי זה טוב שהם יקחו הפסקה אחרי שביבי בחר בדימוי העמלק כדי לתאר את אירן – להזכירכם, העם אותו צווה עמישראל להשמיד כליל ומלכו נענש לאחר שהעז לקחת שלל במקום להרוג את הצאן ואילו פרס תיאר כיצד ראה שחזה ברכבת בה נלקח סבו על ידי הנאצים ממרחק כמה אלפי קילומטרים לאחר שהיגר לארץ ישראל חמש שנים לפני כן.

אבל כיוון שלמדתי בצבא שדוגמא אישית היא ערך חשוב חשבתי שכדאי להזכירשגם רשויות המדינה לא ששות במיוחד לכבד את אושיית הדמוקרטיה המשפטית.

בילעין – קיראו את הידיעה הזו – הרבה אופטימיות הייתה אז ב-2007. לאחר מאבק ממושך פסק בג"צ כי על צה"ל לפרק את הגדר ליד הכפר בלעין ולהזיז אותה למתווה חדש, כזה שלא יגזול אדמות לטובת ההתנחלות השכנה. שמחו הפעילים מאוד. עכשיו 2010. אחד הפעילים המדברים בכתבה כבר נרצח. אחר נעצר רק היום בגין "הסתה". הגדר עודנה שם, ככל הידוע לי לא זזה ולו מטר.

היום, נזפה האושייה הדמוקרטית הפגועה, במשטרה על התנהלותה בנוגע להפגנות נגד יהודה של שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. תזכורת: בשבועות האחרונים עצרה המשטרה עשרות מפגינים במקום. בטענה להתקהלות לא חוקית. בית המשפט כבר קבע שהמעצרים בוצעו ללא כל עילה חוקית. מה שכמובן לא הפריע למשטרה שכבוד בית המשפט הוא נר לרגליה לשוב ולעצור מפגינים גם שבוע לאחר מכן. נראה מה ילד המחר…

ועוד היום, פרקליט המדינה משה לדור קרא לראש עיריית ירושלים ניר ברקת (אין קשר, השם מבוטא אחרת) החילוני למהדרין, להואיל בטובו ולהראות קצת כבוד לאושייה הפגועה ולמלא אחר צו בית משפט בנוגע לפינוי בית יהונתן שנבנה לו בשכונה היהודית סילוואן. כנראה צריך להזכיר מידי פעם לראש עיר הבירה בישראל כי מערכת המשפט ראוייה לכבוד. כנראה הנעליים הפריעו לו לראות.

זריקת הנעל היתה מעשה מכוער, שלא נבע כנראה ממניע אידיאולוגי אגב. זה סימפטום, לא הבעייה. המסר המשודר לאזרחים על ידי נבחריהם והגופים האמונים על שמירת החוק הוא – בית משפט זה חשוב, לעשות מה שבא לנו – קצת יותר.

כרגיל החותמת עובדת

בג"ץ אישר היום להרוס את "בית המחבל" מפיגוע הטרקטור בירושלים.

אותי זה מפתיע כיוון שלא ידעתי שבג"צ חושב שיש לכוחות הביטחון הישראליים גישה למשכנו של נהג הטרקטור בעולם הבא כלשהוא. זה נראה לי מתחום סמכותה של הרבנות הראשית.

הבית שעומד לההרס הוא בית משפחתו של המחבל. הדבר הכי קרוב לבית המחבל עלי אדמות הוא המצבה על קברו (בואו נרסק אותה!).

מעניין איך שיטת ענישה שאפילו צבאנו האהוב לא טוען שתרתיע מישהו,וזהו הנימוק היחיד שיכול להיות לגיטימי להענשת אנשים שכל פשעם הוא קרבת דם לאיש הלא נכון, זוכה לאישור משפטי כזה.

שואה שלנו

אני מניח שלא רבים פספסו את זה:

[gv data="198kIhOQV24&f"][/gv]

מסתבר שהסרטון הזה עושה קצת רעש בימים האחרונים. ארגונים של ניצולי שואה דורשים להוריד אותו. בתחילה חשבתי שנו, אז אין הבנה מינילית של הומור, וכבר מזמן באמת לא היה איזה קונצרט של ואגנר בסביבה למחות עליו, אבל אז נתקלתי בפוסט הזה של דוד מרחב.

זה לא מפתיע, במדינתנו שהאתוס שלה נשען רובו ככולו על השואה משמשת טרנסנדנטיליזציה של הנאצים כבר שנים ככלי ממסדי להשתקת ביקורות.  כך יכול מרחב לקחת את הסרטון הזה ולהתחיל להשתפך השתפכויות מופרכות על פוסטים למיניהם (פוסט היא כינוי הגנאי החביב על מרבית הקשת הפוליטית, כל מי שלא הולך בדיוק, אבל בדיוק, במרכזו של התלם – הוא פוסט. זה נוח, אפשר לגלגל את הס' כמו עם סמולנים). הפעם הפוסט שואתיים רק מחכים לצחוק על השואה ואז להכריז שהנאצים דווקא היו די בסדר, כנראה.

אז זהו, שדווקא ההסתכלות על הנאצים כאל משהו שאסור לגעת בו, חזרה על המשפט המשמים "השואה היא אירוע ייחודי היסטורי", על ווריאציותיו השונות, התרעמות על כך שעושים סרט בו היטלר מוצג ברגעים קשים בצורה העלולה ליצור היזדהות עימו (כאילו שהצופים לא יודעים מי הוא היטלר בבואם לצפות בסרט) – היא האמא של השימוש הציני והבזוי בשואה. הלקח היחיד שהסתכלות כזו מאפשרת להפיק מהשואה הוא הלקח הפרטיקולרי – היהודים הם קורבן של רצח עם, מה שמצדיק כל דבר מאז. כל מי שיוצא כנגד מה שיהודי עושה הוא במקרה הטוב מכחיש שואה. בהסתכלות הפשטנית להחריד הזו על המציאות כל מי שאינו ידיד אמת של העם היהודי הוא היטלר פוטנציאלי (וגם הידידים לפעמים רק מחכים להזדמנות המתאימה). את הלקח האוניברסליסטי – לאומנות, גזענות, כוחניות הם גורמים מזיקים שרצוי להימנע מהם, לא משנה מי אתה – ההסתכלות הזו דווקא דוחה בשאט נפש.

וארבע הערות לסיום:

1. ארט שפיגלמן, רוברטו בניני – שני שמות שבצדק או לא בצדק זכו לתשבוחות בעקבות טיפול לא שגרתי בנושאי השואה (הצדק כמובן נוגע לשפיגלמן) – האם בעיני מרחב ודומיו דינם תלייה?

2. אני האחרון שיגן על הומור כהצדקה בלעדית לדבר תועבה – אל תספרו לידי בדיחות שוביניסטיות או גזעניות בבקשה – זה בדרך כלל לא מצחיק אותי וסתם יעצבן אותי, אבל ההבדל הוא שכאן ההומור נועד להגן על שובינים וגזענות ואילו במקרה הנוכחי דווקא ההתקפה על ההומור היא שעושה את זה (כשהשוביניזם הופך להיות במובן המקורי של המילה)

3. נחשו מי עוד לא הבין את הבדיחה. היטלר!

[gv data="w9mjEF_lEDE"][/gv]

אבל אפילו הוא הבין בסוף:

[gv data="OL3L1wnpVb8"][/gv]

(לקשיי הבנה: אני לא באמת משווה כאן מישהו להיטלר – זה הומור)

4. ליוצרי הסרטים: מאז שהסתכלתי בסרטים האלה בפעם הראשונה נוספו בערך עוד מליון כאלה. כמו כל טרנד אינטרנטי זה מיצה את עצמו. די כבר.

הישארו בבית

תחת כל עמוד אינטרנט רענן מודגש בימים האחרונים דבר אחד – לכו להצביע. לא חשוב למה, לא חשוב עם הקדשתם באמת מחשבה, או אם יש לכם דעה, העיקר שתלכו למלא את "חובתכם האזרחית".

אני רוצה לצאת בקריאה ההפוכה – אם אין לכם דעה בשיט, לא טרחתם לחשוב ולו שנייה אחת ואתם חושבים ללכת להצביע לעלה ירוק 1/עלה ירוק 2/מפלגת הישראלים/מפלגת ברית עולם/מפלגת מגדלי הקקטוסים הסגולים (לא בדקתי אבל אני מניח שיש כזו)/או במקרה המוכר לי – קדימה, כי נו שיהיה – בבקשה, אל תטרחו זה בזבוז זמן, סעו לצימר בצפון במקום.

ההדגשה את חשיבות ההצבעה בלבד ולא את חשיבות ההצבעה המושכלת היא עשיית צחוק מההליך הדמוקרטי, לא פחות.

יש בוני מוזנאיים בקהל?

שתי תגובות בולטות מימין בעקבות הניסיון לרצוח את זאב שטרנהל. שתיהן לא חדשות, הן פשוט נהיות מגוחכות יותר מפעם לפעם.

הראשונה – תזת העשבים השוים. בית הורי היה וילה נחמדה בישוב חצי שכוח  אל בשם עשרת. הייתה לנו גינה, בדרך כלל מטופחת, אבל במשך השנים היו מספר תקופות שהגינה הוזנחה ועשבים שוטים – בעיקר יבלית אני מניח צמחובה. לכן, מניסיון, כשיש יותר מידי עשבם שוטים לא כל כך רואים את הגינה. תחליפו דימוי, למען השם (שלכם).

השניה, והאהובה עלי, גינוי הטרור תוך הצבעה על איזשהו סימטריה בין הסתה מימין להסתה משמאל. טיעון מעניין. בואו נכין ביחד לוח תוצאות:

טרור מימין:

ניסיון לרצח שטרנהל, יגאל עמיר, ברוך גולדשטין. בעצם, למה אני מתאמץ להיזכר, כבר עשו את זה בשבילי (מעודכן ל-2006).

טרור משמאל:

המממ.. רגע, בואו נראה… טוב, אפנה לקוראי? למישהו יש דוגמא?

גוגל ואורוול

האח הגדול – זה לקוח מספר. ואגב, זה גרוע אפילו יחסית לז'אנר הנאלח והמשעמם הזה.

 האח הגדול – זה לקוח מספר. ואגב, זה כינוי לחוק שבו תמכה בזמנו לא אחרת מאם הציונות, אבירת החלכאים והנדכאים, בת מפלגתו של הסוציאליסט הדגול אהוד ברק (ביבי, גרסא שניה) – שלי יחימוביץ'.

עוד 1400 ומשהו ימים לפעם הבאה

עכשיו אחרי שנגמר, כמה הערות אולימפיות:

• פעם בארבע שנים אני מכניס לאחסון את הציניות, את הריאליזם ואת עובדת היותי בטטת כורסא ומתמכר לצפיה באנשים מיוזעים המזיזים את הגוף שלהם בכל מיני זוויות ולכל מיני מטרות. למרות שהפעם זה היה קשה במיוחד (בכל זאת, האולימפיאדה הייתה בסין) הצלחתי גם הפעם להתעלם מכל הנקודות המעצבנות בהן משפיע העולם החיצון (פרסום, פוליטיקה, "סמים" למיניהם) על מה שכונה "ההרגשה האולימפית". ולהינות מהרומנטיקן שבתוכי הנוהג להתרגש משבירת שיאי עולם למיניהם, מדרמות אנושיות וכמעט מגאוות לאומיות (כשזה מגיע לשם האשליה נשברת בדרך כלל).
• דווקא בגלל שאירוח האולימפיאדה בסין היה איך לומר זאת מסריח במקצת – כמו אירוח בישראל, רק כזה שעובד, לא יכולתי שלא לעקם את האף סביב ירידות על הסינים המארחים. האם באמת חסרות זוועות סיניות אמיתיות, שצריך ללעוג לזיופים בטקס הפתיחה (מה? הילדה שרה עם פלייבק? לא יכול להיות). לא מצאו יותר הפרת זכויות אדם בסין על מנת שכל סיני שמנצח ייעלה תהיות בדבר סימום אפשרי, וכל סיני שמפסיד יעלה הנהוני רחמים נוסח: "חבל, עכשיו ישלחו אותו למחנה ריכוז. לעקם את אפי, כי זה מריח מסתם התנשאות מערבית מצד המערב הלא מסומם ולא מזייף בטקסים (ברצלונה – לא הצלחתי למצוא את הסרט האחר, זה שמראה שהחץ בעצם עף אל מחוץ לאיצטדון).
• כאמור, מה ששובר בשבילי את האשליה היא הגאווה הלאומית, או במקרה של ישראל, החיפוש המשווע אחרי פירורים שלה. את יחסה של המדינה לספורטאים מדגים כנראה הכי טוב יושב ראש הועד האולימפי הישראלי שהתראיין אמש בדבר האכזבה מהישגיה של המשלחת הישראלית. ההיגיון שלו עובד באופן מוזר לטעמי, אופן שאולי משקף את יחסו של הקפיטליזם למוסדות ואנשים אשר אינם מניבים תועלת כספית ישירה לבעל ההון התורן. לטענתו הספורטאים הישראלים היו שבעים מידי, היה להם כל כך טוב והשקיעו בהם כל כך הרבה כסף עד שהם איבדו את הדחף להילחם כאילו הם נלחמים על חייהם. הפיתרון: לקצץ! טוב, זה עובד מעולה בחינוך (הבנתי שמנסים לייבא עכשיו את no child left behind האמריקאית…), אז למה לא כאן.. אולי צריך ללמוד מהסינים, אומרים שיש שם מחנות ריכוז למפסידים 🙂
• ואם כבר ספורטיביות, הנה מישהו שצריך ללמוד להפסיד בכבוד.

איך לא להתווכח – חלק ו’

בהמשך לפוסט הקודם אורן זריף, איש האנרגיות החיוביות, זה שבשם אנרגיות אלה מרשה לעצמו להיכנס לתעודת הזהות של עובדיו, מדגים איך לא מסבירים מושג. רמז להגיד שאנרגיות זה אנרגיות לא ממש עוזר להבין מה זה אנרגיות. לא שאפשר להאשים אותו, נוכלים מסוגו לא מורגלים כנראה בהתמודדות עם אנשים שקשה להתנשא מעליהם ( לא שהוא לא ניסה).

כאן

אנרגיות טובות

המיסטיקה והשוק החופשי מאחדים כוחות- 35 מובטלים חדשים בדרך.

מעניין אם פיטורים מביאים קארמה טובה.

*משעשע, משעשע, אבל זה סך הכל עוד סימפטום למצב העגום של יחסי הכוחות בין עובדים למעבידים – יחסי כוחות הנותנים בידי המעסיק את החוצפה והאפשרות לדרוש דרישות לא לו.

חרם צרכני

שלטי החוצות חוזרים לאיילון

נויף דיווח על כך ועל התנהלות הגורמים הנוגעים בדבר בדיונים שנערכו בדרך לשיקום זיהומו של המרחב הציבורי אחרי ההפוגה הקטנה והמפתיעה שזכינו בה כשהוחלט על הסרת השלטים. עלתה שם גם הצעת פשרה (אני לא כל כך מסכים איתה).

אני לא נוהג הרבה, ובדרך כלל אני צרכן די גרוע כשלעצמי. אבל מכיוון שחדלי הכנסת, במקרה הזה יורם מרציאנו, מכרו אותנו (שוב…) בעבור חופן דולרים, ומכיוון ששריפת השלטים תתייג אותי כטרוריסט מסוכן אויב החברה ודרך החיים האמריקאיתישראלית, נותרתי עם האפשרות הבלתי יעילה בעליל של חרם צרכני. לכן אני מנצל את הבמה הזו כדי להכריז שכל מותג או חברה שבעת נסיעותי המועטות ינסה להסיח את דעתי מהקרב על חיי, שמכונה בישראל "נהיגה", יאבד אותי כלקוח פוטנציאלי.

מצטרפים אלי?