יש לי מושא הערצה חדש. למרבה ההפתעה המושא המדובר הוא לא אחר מנציג הקונצנזוס התמידי, הליברל הדגול, יאיר לפיד.
בעקבות קריאת טורו האחרון הגעתי למסקנה של רמה כזו של ניכוס האידיאולוגיה היריבה לשלך לצורך הוכחת נכונות האידיאולוגיה בה אתה מחזיק היא דבר שאכן ראוי להערצה. כיצד יכול אדם אחד, בעל כישורים אינטלקטואליים גבוהים ככל שיהיו להתמיד בעיוורון נהדר כזה לאורך זמן? ללפיד הפתרונים.
בטורו סוקר לפיד את מצב החינוך בישראל ומדגים כיצד בעזרת תוכניות חינוך פשוטות ולא יקרות ניתן לשפר את הישיגי התלמידים, להוריד את רמת האלימות בבתי הספר ובכלל ליצור מערכת חינוך לא רעה בכלל (על פי הנתונים שהוא מביא).
לפיד מראה את התוכניות והצעדים שבוצעו בערים כמו נתניה ובת ים – לא ערים שמתקשרות אסוציאטיבית לאוכלוסיה במעמד סוציו-אקונומי גבוה במיוחד ואת ההישגים שהושגו שם בעקבות צעדים אלה. ואז משתחל שם המשפט: "כי כל התירוצים לא עובדים. זה לא קשור לשאלה איפה הילדים גדלו, מה הם מקבלים בבית או מה מצבם הסוציו אקונומי. כל אחד יכול. ועכשיו ילדים, כולם יחד, בקול רם, כל אחד יכול!"
ועכשיו מה יש לנו כאן: מקומות כמו בת ים, בהם אוחדו מחלקות הרווחה והחינוך על מנת לאפשר למערכת לטפל ב"בעיות הת"ש" של הילדים על מנת לנטרל את השפעת בעיות אלה על הישגי הילד במערכת החינוך, משמשים משום מה את לפיד כהוכחה שבעיות סוציו אקונומיות אינן מהוות מכשול בפני הישגים חינוכיים. הוכחה נהדרת – אם יש בעייה שכאשר מטפלים בה היא נפתרת, זו אינה בעייה כלל! מול גאונות כזו, נותר רק לקוד קידה עמוקה.
אז נכון לפיד, אתה צודק, ניתן לשפר את מערכת החינוך על ידי שינויים ותוכניות לא יקרים במיוחד, על ידי שינוי סדר העדיפויות של התקציב ועל שינוי הדגשים ביחס למורה ולמערכת החינוך בכללותה. אכן, כל אחד יכול – אם רק מטפלים בבעיות שאליהן אתה מתכחש בכזו אלגנטיות.
זנב לאריות 
הביעו דעה