Posts Tagged 'מוסיקה'

guilty pleasures

יצא לי ללא כל סיבה מיוחדת לחשוב בזמן האחרון על ההבדל בין מה שאני אוהב למה שטוב. מעיין גרף אישי של הגבוה/נמוך, טוב/רע של הארץ. או יותר נכון הריבוע התחתון שמאלי שלו (טוב/נמוך) אני לאו דווקא מתכוון להתחיל כאן משחק שרביט או איך שלא קוראים לזה, סתם החלטתי למנות כאן חמישה יצירות כאלה ואולי נציג מכל ריבוע אחר.

  1. prison break (נמלטים) – חורים מכאן ועד הודעה חדשה, עיגול הפינות הופך שם כנראה לשיטת כתיבה, משחק לא משהו בדרך כלל. אבל מתח הם יודעים לבנות כמו שצריך. ויש שם גם את וונתוורת' מילר – השם המוזר ביותר לשחקן מבין היותר יפים שראיתי.
  2. חופים – מלודרמה במלוא כיעורה, ובט מידלר משחקת שם. אבל יעיל ואפילו בכיתי בסוף בתור ילד.
  3. רשומות רומח הדרקון – בהחלט לא מסדרות הפנטסיה הטובות ביותר. book a minute כתבו על זה נכון – אפשר לשמוע את גלגול הקוביות תוך כדי קריאה. אבל, שמורה לסדרה הזו אצלי פינה כספרי הפנטסיה הראשונים שקראתי (כן, לפני שר הטבעות. אבל אחרי ההוביט, שקראתי בלי לשייך לז'אנר הפנטסיה כי אז לא שייכתי עדיין דברים לז'אנרים). אני עדיין נהנה לחזור אליה מדי פעם. וליד מה שכותבים אחרים עשו עם הסדרה הזו, רשומות היא יצירת מופת.
  4. חברים – סדרה על חבורת אינפנטילים הומופוביים, שבעונות האחרונות בכלל איבדה את זה ולכן האינפניליות וההומופוביות רק התגברו. היו הברקות מידי פעם. אין לי ממש תירוץ למה אני רואה את זה. ני…
  5. מטאל – כבר התוודתי על זה בעבר. כוללני מידי אמנם – יש מטאל איכותי, אבל בגדול נופל תחת הקטגוריה הזו.

גבוה/טוב:

יש הרבה, אבחר באחרון שנחשפתי אליו. הבית הלבן – כתוב כל כך טוב, בנוי כל כך טוב וכל כך מרתק עד שאני מוכן לקבל את אמריקקיות היתר אליה סוטה הסדרה לפעמים (אני לא קונה לגמרי את הסבריו של איתמר – למרות הכתיבה המופתית).

גבוה/רע:

(דיסקליימר: אני מגביל את זה ליצירות ששרדתי, את יוליסס עזבתי אחרי מספר עמודים – זה סתם כישלון אישי שלא מקנה לי את הזכות להגיד שאינני אוהב אותו.)

(תהייה נוספת: אם את ריבוע הנמוך/טוב הגדרתי כ-guilty pleasures מה ההגדרה המתאימה לריבוע הזה?)

אלמודובר – לא ראיתי הרבה מסרטיו ואולי אשנה את דעתי בעתיד, אבל לפי המספר שכן ראיתי – רחוק מלהיות רע אבל מוערך הרבה יותר מכפי מידותיו. רחוק מלהיות רע זו ככל הנראה אנדרסטייטמנט – זה קולנוע מעולה, אני פשוט לא מצליח להתחבר אליו ולהנות ממנו.

נמוך/רע:

כנראה המלבן הגדול ביותר, אבל נבחר בכל זאת – כל ז'אנר הריאליטי על כל סוגיו, מהשרדות ועד כוכב/רקדן/שחקן/השלם כרצונך נולד. יצא לי לראות את "גריז" לאחרונה. הסרט המקורי התמודד על מקום של כבוד בחמישיה שבתחילת הפוסט. מה שהלך על המסך זו זוועה שקשה להעביר על ידי מקלדת.

כפי שכתבתי בהתחלה זה לא משחק שרביט, למרות זאת אם מישהו רוצה להפוך את זה לכזה, אני יותר מאשמח לקרוא.

מודעות פרסומת

אינטימיות מחשמלת

ביקורת הופעה לשם שינוי:

כיוון שאין לי הרבה ניסיון בכתיבת ביקורות מוסיקליות, שמחתי שהנסיבות יצרו מבחן מוצלח לאיכות ההופעה של רם אוריון (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים) ויוסי בבליקי (פונץ') בצוותא ביום חמישי. להופעה הגעתי לאחר לילה לבן שהוקדש לאריזת רכושי עלי אדמות לצורך העברתו במהלך היום פלורנטינה לדירתי החדשה, עם המון מטאפורות, עם המון דימויים. ההנחה היתה שאם אצליח לשרוד ואף ליהנות מההופעה, הרי שמלאכת המוסיקאים בוצעה נאמנה.

ובכן, היא בוצעה, ונאמנה זה אנדרסטייטמנט.

הדיסוננס בין עייפות מתקדמת והנאה מוסיקלית צרופה לא היה היחיד בהופעה. יותר מדויק – ההופעה הזו הייתה דיסוננס מפואר אחד גדול.

לאולם החשוך נכנסתי באיחור מה והופתעתי לגלות חלל לא גדול בהרבה מהדירה הפלורנטינית המדוברת, מאוכלס ב-20 אנשים אשר הרכיבו את מה שנהוג לכנות בהופעות "קהל". את האווירה ששררה בהופעה כתוצאה מנתונים אלה ניתן לכנות רק במילה אחת: אינטימית. לגמרי לא האווירה המצופה בדרך כלל מהופעת רוק.

אין לראות בדיסוננס זה נקודת חולשה של ההופעה. אוריון ובבליקי השכילו לנצל את הקרבה ואף להעצים אותה על מנת ליצור חוויית מוסיקה כמעט אינטראקטיבית עם הקהל (נזרקו מדי פעם הצעות לשירים), הופעה בה האמנים מתקשרים עם הקהל בגובה העיניים. הקהל זכה לחוות את ההופעה לא רק מנקודת מבטו המסורתית, אלא במידה מסוימת גם מנקודת מבטם. כך בין הצעת משקה אחד לשני לקהל והעלאת זיכרונות כאשר החומרים היו ישנים יותר, ניגנו אוריון ובבליקי מבחר נאה מחומריהם החדשים והישנים.

למרבה השמחה האינטימיות לא פגעה הכלל באנרגטיות המתפרצת בהופעת רוק, כאשר הדיסטורשן של אוריון מתחרה בפסנתר של בבליקי, שקיפץ יחד איתו, בדרך ליצירת סאונד לעתים מחשמל, לעתים מלודי ולביצוע טכני מושלם.

שלוש עשרה השעות שהעברתי לאחר ההופעה במיטה מוקפת הארגזים לא הצליחו להעלים את תחושת ההתעלות איתה יצאתי מההופעה. בדרך כלל אני איש של הופעות ענק (לפחות בתיאוריה. כמה הופעות ענק יש כאן באמת?), אין הרבה חוויות שהייתי מבכר על פני נוכחות ברעידת האדמה המאורגנת של רייג' אגיינסט דה מאשין (1 בסולם ריכטר, יש האומרים 1.2). כנראה שלפעמים צריך להיות נוכח באירוע מהסוג ההפוך כדי להיזכר שהאנרגיות לא נובעות מההמוניות אלא להפך – ההמונים הם הצד המקבל של האנרגיות.

ג'וני משיב אותי מהבצורת

הסמינריונית הזמינה, וכיוון שנדירות הן הפעמים בהן צץ צירוף זה של המילה סמינריונית והפועל הזמינה, אענה לאתגר – רגע מוסיקלי משמעותי.

אזהרת בנאליות.

לא הייתי ילד חובב מוסיקה. אהבתי שירים מסוימים פה ושם, אבל מאז שדעך העניין בתקליטי הילדות – בעיקר יצירות קלאסיות לילדים כמו מפצח האגוזים, פטר והזאב ומתילדה מכונת הכתיבה עד לתקופת התיכון חייתי בלימבו מוסיקלי ארוך.

בערך בגיל 16 הידוע לשימצה, ישבנו אני ובועז משועממים בביתו. בועז מצא קלטת וידאו בלתי מוכרת (מקורה לוט בערפל עד היום) ועל עטיפתה מומיה. מסוקרנים הכנסנו אותה למכשיר, לחצנו פליי, וקיבלנו את one של מטאליקה. פעמיים, פעם אחת בגרסא המלאה עם קטעי הסצנות של ג'וני שב משדה הקרב, ופעם אחת בגרסא דחוסה. אכזבה, אבל רק לבועז. אני נדלקתי.

במבט לאחור זה נראה קצת אידיוטי אבל נפנופי השיער, מערכת התופים האיימתנית של לארס, הפוזה הכוחנית של ג'ייסון וכל הלוק האלים עשו לי את זה. אחרי זה גם התחלתי להקשיב למוסיקה ובסוף גם למילים (ימי פרה-אינטרנט. הרבה מן אחר כך עוד היתי בטוח שאחת השורות היא "oh, my brethtosized wishporty" וניסיתי נואשות להבין מה לעזאזל זה אומר).

אחר כך כבר התחיל הכדור להתגלגל, קניתי דיסק אחד שלהם (דווקא את ride the lightning) ועוד אחד, ואחד של מגדת'. משם המשכתי צפונה לספולטורה, ובשיא פריחתה של התקופה הועסקו אזניי בנסיון פיענוח של נהמות של להקות death, black, doom, vampire וכל שאר הסוגים שאיכלסו את into the pit הפינה הסוגרת של תכנית האמ טי וי המנוחה headbangers ball בימים שעוד הייתה שם מוסיקה.

בהסתכלות אחורה אני נדהם מחדותו של המעבר מהכלום המוסיקלי לחיפוש מתמיד בחנויות הדיסקים של רחובות אחרי להקות עלומת שם (לפחות ברחובות) כמו cradle of filth או ancient. אחרי זה הגיע הצבא, ואיתו אנשים חדשים ומוסיקה חדשה. התוודעתי לקלאסיקות. התעדנתי. המטאל עדיין איתי, רק שהוא צריך לעבור סינון הרבה יותר קפדני בדרך לאוזניים. אלוהים, כמה קל לייצר זבל בז'אנר הזה.

אני מזמין את:

בוג'י
דרומי

רואה שחורות
שחר


בקצרה

  • @avishay_sela די הרבה הרוגים בשני מבצעים בעזה לא כל כך יסכימו נראה לי. 9 hours ago
  • הסצינה בעמדה שפראן מספרת לחבר שלה שהיא בהריון היא ממש ממש מחורבנת. 16 hours ago
  • @itamars רק אומר שאפשר להיות אתאיסט ואפילו רציני באתסטיותך בלי להיות מגוחך כמו רוגל אלפר 18 hours ago
  • כלומר רק אחרי שניתן להם הזדמנות להתנהג יפה כמובן. כי הוא שמאלני 1 day ago
  • עמירם לוין הוא אחת מהתקוות הלבנות הגדולות של השמאלמרכז לא? על פי הנכותרת שראיתי בבוקר הוא בדיוק קרא לטרנספר 1 day ago