פוליטיקה. אני לא פעיל. יותר נכון אני לא פעיל מספיק. הכי נכון אני הולך מידי פעם להפגנות.
אני אוהב הפגנות, משהו בתחושה של העשייה שנמהלת לתוך ההליכה, הצעקות ונפנופי הידיים, התחושה שהנה, אני עושה משהו ולא רק מתלונן גורם לי להנאה. לבושתי למדתי לזהות שההנאה נובעת מהתחושה שהנה עשיתי כל שביכולתי, בעוד שאני יודע שאין זה כך. יש עוד הרבה דברים שאני יכול לעשות. הסיבה שמונעת ממני לעשות יותר היא כפולה, החלק הראשון הוא, כמובן, עצלנות, על החלק השני ארחיב בהמשך.
יש לי אפילו סוג הפגנות אהוב. אני לא מתרגש מהפגנות קטנות של עשרות בודדות של אנשים, אני זקוק להתלהבות להידבק בה. אינני אוהב גם את הפגנות הענק, אלה שתמיד נזרקים לגביהם מספרי עתק של מאות אלפים, למרות שאני יודע שלא הייתי באמצע הנגב, אלא בכיכר רבין, שלא מכילה כל כך הרבה אנשים. איכשהו מסרים המצליחים להוציא מביתם כל כך הרבה אנשים הם כמעט תמיד מסרים של קונצנזוס רדוד האומר מעט מידי מאוחר מידי, ולעיתים גם מהסיבות הלא נכונות. אני אוהב את ההפגנות הבינוניות אלה של הכמה מאות עד אלפים בודדים דוגמת ההפגנות בזמן מלחמת לבנון השניה או הפגנות הסטודנטים הגדולות. מעבר לתחושת העשייה, התחושה שאתה מוחה בזמן הנכון, ההפגנות האלה גורמות לך להרגיש שאתה לא לבד. בדרך כלל אינני מהאנשים המחפשים להשתייך לקבוצה. או יותר נכון תמיד יש בי דואליות מסוימת בהקשר זה, קרב בין השאיפה להשתייך לאאוטסיידריות תמידית, אבל הפגנות מצליחות להטות את הקרב ולו זמנית לטובת הצד הראשון – אתה לא לבד, יש אנשים אחרים החושבים כמוך. וחוץ מזה תמיד יש שם גם סוסים.
העצלנות היא דבר מוזר, היא, כאמור, אחד מהגורמים המונעים ממני פעילות פוליטית, אך קל להתגבר עליה. כבר קרה שנתפסתי על נושא מסוים והייתי מוכן ללכת איתו רחוק, יחסית אלי. אפילו רחוק מאוד. כך קרה שמצאתי את עצמי ישן באוהל על כר הדשא של גילמן (כי הקמפוס הוא הבית!) או מפגין בהפגנת ענק של ארבעה אנשים מול בניין בו התכנס חבר הנאמנים של האוניברסיטה (שיצאו להצטלם איתנו אחר כך).
ועכשיו היגענו לגורם השני לחוסר הפעילות – היאוש. הפגנת, האמנת במה שאתה עושה, נסחפת בהתלהבות. במקביל הורדת את חומות ההגנה הציניות שבנית סביבך, והתחלת אפילו להאמין ביכולתך לשנות. נעשית , אבוי, אופטימיסט. אבל כפי שנאמר בספר הילדים האהוב עלי – זה סופו של כל בלון. להתפוצץ גם ההפגנה המוצלחת ביותר, נגיד, זאת, נגמרת. והחיים ממשיכים, אתה צריך לחזור למציאות. להיווכח שהעולם לא השתנה. הצלחת לדחות קצת את הקץ, לעזור במשהו קטן, וגם זה בספק, אבל המגמות הן אותן מגמות, העתיד הוא אותו עתיד, וכגודל ההתלהבות כך עומק הדכדוך.
תאמרו שאני פסימיסט? צודקים. תאמרו שעם פסימיות באמת לא ישתנה דבר? גם צודקים. אני עובד על זה. בינתיים, טוב שיש אופטימיים ממני.
ולכבוד הגיגים מיאשים עצמית אלה הכנתי מיקסטייפ שירי הפגנות. חלקם קשורים ישירות, חלקם קשורים אצלי אינטואיטיבית להפגנות (אולי אצלי בלבד, אבל מי יודע)., וגם כאן הסוף הוא סוף.
1. tracy chapman – talkin' bout a revolution
2. beatles – revolution – מתווה את הגבולות
3. pulp – misshapes
4. marilyn manson – 1996
5. nine inch nails – capital G – יש שיטענו שהשיר הזה לא שייך. הם כנראה יטעו (אלא אם יהיו משכנעים)
6. rage against the machine – wake up
7. the prodigy – their law
8. nine inch nails – my violent heart
9. rage against the machine – renegades of funk
10. R.E.M – it's the end of the world as we know it – התוודעתי לשיר הזה דרך סרט פרסומת של גרינפיס. זה התקבע.
להורדה
11. jarvis cocker – cunts are still running the world
זנב לאריות 
הביעו דעה