פאשיסטים: אם עליתם לשלטון, כאן ההוכחות נגדי

לאחרונה, כזכור, שאל גדי טאוב את זהבה גלאון אם היא שמחה ביום העצמאות בתכנית רדיו והופתע מכך שהאשימו אותו במקארתיזם. השאלה הזו מצטרפת לבון טון טוקבקיסטי ידוע, בון טון שניתן לראות גם בתגובות לדיונים בבלוגים שמאלנים למיניהם – האם השמאל המבקר את המדינה אוהב אותה?

לא אענה בשם השמאל ואף לא בשם חברי (או חברי הלהקה שלי כפי שאנשים מסוימים ינסו להגדיר) אלא בשם האדם היחיד שאני יכול לענות בשמו – אני.

ובכן, התשובה פשוטה, וחד משמעית – לא.ההסבר מתחלק לשניים, כללי ופרטני.

כללי – אהבה היא לא הרגש שאני נוטה לאפיין אותו כאפשרי כשזה נוגע ל"מדינה". ישראל או כל מדינת לאום אחרת היא הגלגול האופנתי הנוכחי של המנגנון הבירוקרטי המאפשר לאדם לנהל חיים חברתיים. לפני המדינה היו מנגנונים אחרים. אינני נביא, אבל אני מהמר שאת מדינת הלאום יחליף מנגנון אחר. ובכן מנגנונים בירוקרטיים יכולים לעורר אצלי רגשות – הערכה, סלידה ועוד. אבל רגש אחד הם לא מעוררים אצלי – אהבה. את רגש האהבה אני נוטה לשמור בדרך כלל ליצורים חיים – ברך כלל אנשים. לפעמים אני יכול להגדיר אהבה את מה שאני מרגיש כלפי דברים שגורמים לי לתגובה רגשית או חושנית טובה – אוכל טוב, יצירה תרבותית טובה. אבל אפילו עובדה זו היא הרחבת גבולות המושג. למרבה השימחה השתתפות במרחב החברתי הדמוקרטי לא אמורה לדרוש אהבה אלא קבלה מסוימת של כללי המשחק.

לכן תשובתי השלילית אינה תלויה במקרה הפרטי – הייתי עונה "לא" אם הייתי חי בארה"ב, בסומליה, בשוודיה, בטאג'יקיסטן, או בגרמניה הנאצית.

אבל בכל זאת אוסיף את הגורם הפרטני – מדינת ישראל איננה המקום הכי רע על פני אדמות, אם הייתי חושב שדירוג מידת ה"טוב" של מדינות חשוב, אולי הייתי בונה דירוג כזה ואולי בדירוג הזה ישראל אף הייתה מתמקמת בחצי הראשון של הטבלה. אבל אינני חושב שזה חשוב ולא אטרח להרכיב את הדירוג הזה. גם אם מדינת ישראל היא המינה ה"טובה" ביותר שאפשר למצוא על כדור הארץ, זה לא משנה את עובדת היותה מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, סמי-תיאוקרטית, המתקיימת כשמגפה מונח על צווארם של כמה מיליוני אנשים. על פי הגדרת ה"אהבה" של מגיבים כמו "אני גם" מהלינק למעלה – אינני אוהב את המדינה – כי אם שונא אותה שינאה תהומית.

אבל, גם אם אניח באופן היפותטי שאפשר לאהוב מדינה, מבקריה של מדינה, אוהבים אותה יותר מכל מצקצקי הלשון, מכל אנשי "יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם" למיניהם", מכל אותם אנשי "לפחות כאן אתה יכול לכתוב מה שכתבת".- ולו רק לאור העובדה שאני מסתכל למעלה ולא למטה. אני לא מסתכל על כמה "רעה" יכולה הייתה המדינה להיות, אלא לכמה "טובה" היא צריכה לשאוף להיות. זו הגדרת הפטריוטיות המועדפת עלי.

מק’ארת’י מחייך מקברו

לאחרונה נערך במגרת התכנית "מועצת החכמים" עימות בין חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ודון קיחוטה של הציונות, ד"ר גדי טאוב. במהלך העימות שאל טאוב את גלאון אם במרצ שמחים ביום העצמאות. גלאון סירבה לענות וטענה שהשאלה אינה לגיטימית. התבונה הפוליטית שלי מתרעמת על גלאון, אבל הטהרן הקטן שבתוכי מריע לה – אכן, שאלתו של טאוב אינה אלא דמגוגיה – השמאל (ועוד נציגה של השמאל הציוני) לא צריך להוכיח את נאמנותו למדינה בטרם יפתח את פיו. הטלת הספק האוטומטי בנאמנות מי שמחזיק בדעות שלא עונות על תכתיבי הקונצנזוס הן ממאפייני המקארתיזם.

 

ארה"ב, שנות ה-50, המלחמה הקרה מתנהלת בשיא המרץ. סנאטור רפובליקני מוויסקונסין, ג'וסף מק'ארת'י מנציח את שמו לנצח כמייצג רדיפה פוליטית על ידי הטחת האשמות חסרות ביסוס בפוליטיקאים יריבים ובאנשי ציבור, בתחילה במהלך מסע תקשורתי ובהמשך במגרת כהונתו בראש תת ועדה של הסנאט לחקירות.

 

תגידו, אני מגזים, הרי טאוב אינו מחזיק בסמכויות כלשהן, השפעתו מינורית. ובכן, הוא מהווה דוגמה מייצגת של האווירה בישראל. אווירה שבתקופה האחרונה חורגת לא פעם אל הפרקטיקה. דוגמא לכך ניתן היה לראות כאשר כוחות המשטרה פשטו על בתי פעילים בתנועת "פרופיל חדש", החרימו מחשבים ועצרו את הפעילים לחקירה, ממנה שוחררו בערבות לאחר ש"הודו" במעשים המיוחסים להם.

 

"פרופיל חדש" הוא ארגון רשום כעמותה ללא כוונת רווח, ופועל בצורה גלויה על מנת לקדם את מטרותיו, שהן מאבק במיליטריזם השולט בחברה הישראלית. חלק מהמאבק מתמקד בניסיון ליצירת סטטוס חוקי לסרבנות מצפון. אפשר לא להסכים עם דעותיהם, מעצר, חקירות והחרמת רכוש הם כבר פחות לגיטימיים. אין פלא שהעצורים "הודו" במעשיהם, כפי שמסרה המשטרה, אני לא רואה את הבעייתיות בהודאה במעשים שאינם מהווים עבירה על חוק.

 

מקרה "פרופיל חדש" אינו חדש ואינו מקרה בודד, הוא מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בהם רודף הממסד אחר המחזיקים בדעות שאינן נטועות עמוק בקונצנזוס. פה נרצח מפגין פלסטיני לא חמוש בבילעין שם נעצרים 700 מפגינים כנגד המלחמה (מעניין להיכן נעלמו כל כתבי האישום?). פה מוחזקת טלי פחימה במעצר מנהלי ושם מוחזק איש התיאטרון סמיה ג'בארין במעצר דומה – אני יכול להמשיך.

 

בארצות הברית סיים מק'ארת'י את הקריירה שלו כשהוא מגונה על ידי הסנאט (וכנראה גם אלכוהוליסט). ראוי שגם בישראל אם חפצת חיים היא תגונה השקפת עולמו ודרכי פעולותיו.