הבו לי דם

צילומי התאומים הקורסים שודרו שוב ושוב במהלך הימים שלאחר הפיגוע. אין לי כיום טלוויזיה אבל אני מעריך שגם היום הן משודרות במסגרת סיקורי אירועי השנה ל-9.11.

באזני חברי כבר הבעתי מספר פעמים את דעתי, שאני עדיין מחזיק בה, שהפיגוע היה אחד מהמראות היותר אסתטיים שחזיתי בהם, ולו רק מפאת סדר הגודל. איתמר הצביע בזמנו על חוסר הרגישות שבאמירה זו, הברורה מאליה – אירוע בו נרצחו אלפי אנשים הוא לא הדבר הראוי ביותר לתיאור כאסתטי.

הוא צדק, כמובן, וגם טעה.

המראה, כשהוא מנותק מהקונטקסט שלו, הוא אכן מראה אסתטי, וניתן למצוא את האסתטיקה גם במאורעות קשים אף יותר ממנו. אבל בכל זאת לא הייתי נחפז לפרסם עבודה אקדמית על האסתטיקה של הפתרון הסופי. אני לא מוצא את הערך של זה. ערך אקדמי אולי אין בזה – אמנותי, לדעתי לפחות, יש.(ויסכימו איתי גם פינק פלויד).

מיטל כתבה על סוויני טוד, ותהתה למה הדם הוא דם של תיאטרון, למה רואים שזה צבע? אני חושב שזה בדיוק למען אותה הפרדה – לאלימות אין ערך אסתטי בעולם ה"אמיתי" אבל בעולם שיוצרת היצירה, זה שאינו אמיתי יש את החופש להציג את ההיבט האסתטי של האלימות. אני מתייחס לכל פעם שפני נעווים אל מול דם או אלימות בסרט כסוג של כשלון שלי כצופה (או אולי כישלון של יוצרי הסרט?) – לא הצלחתי לייצר את ההפרדה בין שני העולמות האלה, לכן הנאתי מהיצירה נפגמה.

למרות זאת, נדירים בעיני הסרטים הטובים אשר מסתמכים רק על האסתטיקה של האלימות. בדרך כלל האלימות בהופעתה הריאליסטית משמשת לצורכי ייצוג העולם, כמו "אוז" שמייצג באופן מוקצן מציאות אלימה (אני מקווה בשביל אסירי ארה"ב שזה מוקצן), או ייצוג אופי, כמו סצינת חתיכת האוזן בכלבי אשמורת. שני מקרים בהם האלימות אסתטית להחריד – אם הייתי חוזה בהם במציאות, הייתי כנראה מתעלף.

נחזור לטוד – יש המון דם בסרט, אבל המון. להבו של טוד משסף גרונות רבים במונוטוניות מבחילה ומבחינתי זה משרת את העלילה – מדגים את התדרדרות דמותו של טוד עד גרוטסקה. ודווקא כאן בחר ברטון ליצור אלימות לא ריאליסטית – מעיין דרך ביניים, גם אראה אלימות אסתטית וגם אחוס על הקהל ואעדן את הפנים הפחות אסתטיים שבה. אני אהבתי.

 

פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של… 

זוועה נהדרת

 

באיחור ניכר – הביקורת שלי על "סוויני טוד":

מהו הגבול אותו אין לעבור בבואנו לתקן עוול, בין אם מדובר בעוול אישי או חברתי? האם מפלצתיות הצד האחד מצדיקה את מפלצתיות הצד השני?

עלילת הסרט פשוטה ומאוד מקאברית. הסרט סובב סביב מסע הנקמה אליו יוצא בנג'מין בארקר (ג'וני דפ, 'צ'רלי וממלכת השוקולד', 'שודדי הקאריביים' ) תחת השם החדש שבחר לעצמו, סוויני טוד, כנגד השופט טארפין. השופט החביב חשק באשתו ובעזרת עושה דברו, שמש בית המשפט באמפורד, כלא אותו על לא עוול בכפו. הוא פותח מספרה בחדר שמעל למסעדת הפשטידות של גברת לובט (הלנה בונהם-קארטר המצוינת – 'סיפורי דגים', 'מועדון קרב'), ובשר קורבנותיו משמש כמילוי לפשטידות שמחיה את עסקי המסעדנות המדשדשים של הגברת.

נא לא להתבלבל – פשטות העלילה אינה פוגעת כהוא זה בחוזקו של הסרט. סוויני טוד, המבוסס על מחזמר מצליח, העתיק את פורמט המחזמר למדיום הקולנועי, והוסיף אליו את העיצוב הייחודי של ברטון (בניצוחו של מעצב ההפקה דנטה פרטי), עיצוב שלרגעים נראה כי הוא מתנדנד בין הצילום לציור. שילוב זה מבשיל לכדי יצירת סרט מתח קומי ואפל.

האווירה הגותית שכה תואמת את לונדון של המאה ה-19 לא עוזבת את הסרט לכל אורכו ומשקפת את הלך רוחו של טוד – את תחושת הזעם והאובססיביות שלו במסע הנקמה. רק פעם אחת העולם מתבהר, בדמיונה של גברת לובט שרואה את העתיד בו יחיו היא וטוד כזוג אוהבים על שפת הים, חלום שיתנפץ במהרה מול שאיפותיו של טוד המתרכזות רק בדבר אחד – נקמה.



כפי שנרמז בפתיח, העוול האישי בו עוסק הסרט משמש ככסות לעוול החברתי. פעולותיו של השופט טרפין ממחישות בצורה גרוטסקית את השרירותיות בה מאפשרת חברה היררכית כגון זו של אנגליה במאה ה-19 לאנשי העילית החברתית לרמוס את זכויותיהם של אנשי המעמדות הנמוכים. פעולות הנקם של טוד מוצגות אף הן כתגובת נגד לחוסר צדק זה, או כפי שאומר טוד עצמו – "הפעם החלשים יאכלו את החזקים".

אך הסרט אינו עומד מאחורי טוד. למרות הזדהותו של הקהל עם טוד ומניעיו, פעולותיו של טוד גם הן מוצגות בצורה מוקצנת ואדומה מליטרים של דם (וזו אינה מטאפורה, זה אינו הסרט המתאים לסולדים מנוזלי הגוף הפנימיים). טוד הוא מפלצת. סיומו של הסרט משאיר את הסוגיה פתוחה לשיפוטו של הצופה.

קלישאה ידועה היא שהרכב מנצח לא מחליפים. הוכחה לאמיתותה של קלישאה זו מספק לנו שוב ושוב טים ברטון בעזרת הליהוק הקבוע של ג'וני דפ והלנה בונהם-קארטר. אל השניים מצטרפים שחקני חיזוק בדמות הנבל התמידי אלן ריקמן ('מת לחיות', 'רובין הוד נסיך הגנבים', 'הארי פוטר' ) וסשה ברון כהן ('בוראט'), ליצירת אחד מהסרטים המהנים והמרשימים ביותר שיצאו מתחת ידיו של ברטון.

"סוויני טוד " (Sweeny tod) בריטניה 2007, 100 דקות. במאי: טים ברטון שחקנים: ג'וני דפ, הלנה בונהם-קארטר, אלן ריקמן, סשה ברון-כהן

מה הקשר בין ג'וני דפ לעזה?

מחשבות שעלו בי בעקבות ויכוח אינטרנטי לפני כשבועיים, הוצתו מחדש בעקבות הצפייה ב"סוויני טוד" (ביקורת מלאה בהמשך). מהם הגבולות שאסור לעבור כאשר מנסים לתקן עוול? מתי, בהתנגדותך למעשים מפלצתיים, אתה נהפך למפלצת בעצמך?

הסרט משאיר את הנקודה הזאת פתוחה, כפי שהיא נשארת פתוחה במציאות המחורבנת בה אנחנו חיים. האם המצור והרעבת האוכלוסיה, נהגבלת אספקת החשמל וכו' (בנוסף להפצצות ה"ממוקדות" ) שמבצעת ישראל בעזה מוצדקים על ידי רקטות הקסאם? האם יש כאן בכלל מקום לשאלת ה"מי צודק?"? או שמא השאלה היחידה הרלבנטית היא השאלה התועלתנית – האם זה יועיל?

עמדתי, הלא תמיד נחרצת, היא שבשלב מסוים עצם היותך צודק אינה משנה – מעשיה של ישראל לא מוסריים ומעשיהם הלא מוסריים של אנשי החמאס לא מצדיקים אותם. אחד מהדברים היחידים שהשיח הקלישאתי האמריקאי מדייק בהם היא התפיסה שאומה או אדם נלחמים לא רק על חייהם אלא גם על ערכיהם – הקרבת הערכים האלה היא גבול, כזה שישראל כבר עברה.