ראשית, סיפור התרסקותו של אסף רמון מעבר להיותו סיפור עצוב הוא סיפור תקשורתי ראוי כשלעצמו – בן שנהרג בצורה הדומה לבה נהרג אביו הוא סיפור מעניין, גם אם מורידים את אלמנטי הפטישיזציה של דמות הטייס באתוס הישראלי (מה גם שאילן רמון היה טייס חלל , זקפה שמעל לעננים). אבל לא עבר הרבה זמן עד שהגיעה תחושת המיאוס הזכורה לרע מ-2003 והתרסקות הקולומביה. .
רבים כבר כתבו וביקרו את הסיקור העיתונאי ההיסטרי של מותו של אסף רמון, סיקור שהתבטא החל מהפקעת הומפייג'ים שלמים באתרי חדשות וכלה בהפקעת עשרות עמודים מעיתוני היום שאחרי לסקירת כל פיפס וחצי פיפס הקשור בצורה כל שהיא לפרשה. כתבו על הצביעות, כתבו על הנזק שנגרם, כתבו על הנקרופיליה והפורנוגרפיה שבאה לידי ביטוי מהסיקור. אותי, כעובד במערכת חדשות מעניינת תופעה אחת.
אני מרשה לעצמי לדבר לרגע בשם חברי לדסק ולהניח שרובם ככולם מסכימים במידה זו או אחרת עם הביקורת על הסיקור. בשם עצמי אני יכול להגיד בוודאות שאני מסכים. אסתכן בניחוש פרוע – גם במערכות המקבילות לשלנו, העובדים המקבילים לנו מסכימים. כלומר כל "הדרג המבצע" של התקשורת חושב שהסיקור היוצא מתחת ידיו הוא סיקור מוגזם, צעקני, היסטרי ומזיק. ואתם יודעים מה, אני מניח שגם בקרב הדרגים שמעלינו עד רמה מסוימת זו התחושה..
עכשיו האבחנה שלי היא לא חדשה, הסיבות לסיקור הזה הן ברורות. התחרות בין המערכות גלויה ו"אם אני לא אפרסם את זה, מתחרה יפרסם – אז עדיף כבר שאפרסם את זה קודם", הוא הלך המחשבה הגורם לפרסום תמונות לא ראויות, לפרסום דברים שאלמנה נשאה בהלוויה למרות בקשה מפורשת להימנע מכך. האבחנה לא חדשה, והיא יותר חזרה על חוויה אישית.
בחודשים האחרונים אני נוהג להתאמן כמעט בקביעות באחד מענפי הקונג פו, לא בצורה רצינית מספיק ולא באינטנסיביות יתרה, אבל כן במידה שיש לה השפעה כלשהיא על חיי. חלק גדול מהאימונים מוקדש למה שמכונה עבודה פנימית – תרגולים שונים אשר עובדים לא על הפן הגופני אלא על דברים כגון ריכוז, תפיסה וכו'. אחד מהתרגילים היותר קלים לביצוע מבחינתי הוא תרגיל ההזרה – להסתכל על סיטואציה מסוימת, על מערכת מסוימת, כעל משהו שאינך שייך אליו. התרגיל הזה פשוט מבחינתי מכיוון שאני עושה אותו בדרך כלל באופן אוטומטי.
עכשיו, מנקודת מבט חיצונית, הסיקור התקשורתי וההתמודדות בישראל באופן כללי עם מותו של אסף רמון (המקרה הזה הוא כמובן דוגמא פרטית לתופעה כללית) משולה לכדור מתגלגל שרוב המולקולות המרכיבות אותו דוחפות דווקא לכיוון ההפוך. הקפיטליזם מצד אחד, והלאומיות/לאומנות מצד שני חוברים כאן יחד וכל חלקי המערכת מתגלגלים לכיוון שהם מתווים. העיתונות מצהיבה ומצווחת מתוך מחשבה על הימנעות מפגיעה כלכלית. הצנזורה הצבאית, שבעיקר רוצה למנוע את הגעת השמועה למשפחה בטרם עת, מזינה, כתופעת לוואי, בעצם העיכוב את חרושת השמועות ואת העוצמה בה האירוע ייתפס. הפוליטיקאים למיניהם, ממהרים לקלוט את הרוח הנושבת מהקהל – אותה רוח שהעיפו לכיוונם התקשורת והגורמים הצבאיים (שמצידם מקבלים רוח גבית מהקהל – וחוזר חלילה) – וממהרים לקריין נאומים, הנעים בין סכריניות על לעילגות לשמה. היחס הפוליטי הרחב כמובן מסוקר גם בתקשורת במעין פרפטו מובילה של אירוע המזין את עצמו
ובתוך זה יושב עובד בדסק חדשות מכין כתבת גלריה של צילומים מ"דרכו האחרונה של אסף", בעודו נזכר בגלריה שהין רק ערב קודם על "הטרגדיה של משפחת רמון", ותוהה האם קיים בכלל סיכוי להימנע מהמצב הזה. האם המולקולות בכדור יצליחו אי פעם להשפיע על מסלולו.
זנב לאריות 
הביעו דעה