Posts Tagged 'עיתונות'

פרפטו מובילה (אבל כזה שנגמר אחרי יומיים)

ראשית, סיפור התרסקותו של אסף רמון מעבר להיותו סיפור עצוב הוא סיפור תקשורתי ראוי כשלעצמו – בן שנהרג בצורה הדומה לבה נהרג אביו הוא סיפור מעניין, גם אם מורידים את אלמנטי הפטישיזציה של דמות הטייס באתוס הישראלי (מה גם שאילן רמון היה טייס חלל , זקפה שמעל לעננים). אבל לא עבר הרבה זמן עד שהגיעה תחושת המיאוס הזכורה לרע מ-2003 והתרסקות הקולומביה.  .

רבים כבר כתבו וביקרו את הסיקור העיתונאי ההיסטרי של מותו של אסף רמון, סיקור שהתבטא החל מהפקעת הומפייג'ים שלמים באתרי חדשות וכלה בהפקעת עשרות עמודים מעיתוני היום שאחרי לסקירת כל פיפס וחצי פיפס הקשור בצורה כל שהיא לפרשה. כתבו על הצביעות, כתבו על הנזק שנגרם, כתבו על הנקרופיליה והפורנוגרפיה שבאה לידי ביטוי מהסיקור. אותי, כעובד במערכת חדשות מעניינת תופעה אחת.

אני מרשה לעצמי לדבר לרגע בשם חברי לדסק ולהניח שרובם ככולם מסכימים במידה זו או אחרת עם הביקורת על הסיקור. בשם עצמי אני יכול להגיד בוודאות שאני מסכים. אסתכן בניחוש פרוע – גם במערכות המקבילות לשלנו, העובדים המקבילים לנו מסכימים. כלומר כל "הדרג המבצע" של התקשורת חושב שהסיקור היוצא מתחת ידיו הוא סיקור מוגזם, צעקני, היסטרי ומזיק. ואתם יודעים מה, אני מניח שגם בקרב הדרגים שמעלינו עד רמה מסוימת זו התחושה..

עכשיו האבחנה שלי היא לא חדשה, הסיבות לסיקור הזה הן ברורות. התחרות בין המערכות גלויה ו"אם אני לא אפרסם את זה, מתחרה יפרסם – אז עדיף כבר שאפרסם את זה קודם", הוא הלך המחשבה הגורם לפרסום תמונות לא ראויות, לפרסום דברים שאלמנה נשאה בהלוויה למרות בקשה מפורשת להימנע מכך. האבחנה לא חדשה, והיא יותר חזרה על חוויה אישית.

בחודשים האחרונים אני נוהג להתאמן כמעט בקביעות באחד מענפי הקונג פו, לא בצורה רצינית מספיק ולא באינטנסיביות יתרה, אבל כן במידה שיש לה השפעה כלשהיא על חיי. חלק גדול מהאימונים מוקדש למה שמכונה עבודה פנימית – תרגולים שונים אשר עובדים לא על הפן הגופני אלא על דברים כגון ריכוז, תפיסה וכו'. אחד מהתרגילים היותר קלים לביצוע מבחינתי הוא תרגיל ההזרה – להסתכל על סיטואציה מסוימת, על מערכת מסוימת, כעל משהו שאינך שייך אליו. התרגיל הזה פשוט מבחינתי מכיוון שאני עושה אותו בדרך כלל באופן אוטומטי.

עכשיו, מנקודת מבט חיצונית, הסיקור התקשורתי וההתמודדות בישראל באופן כללי עם מותו של אסף רמון  (המקרה הזה הוא כמובן דוגמא פרטית לתופעה כללית) משולה לכדור מתגלגל שרוב המולקולות המרכיבות אותו דוחפות דווקא לכיוון ההפוך. הקפיטליזם מצד אחד, והלאומיות/לאומנות מצד שני חוברים כאן יחד וכל חלקי המערכת מתגלגלים לכיוון שהם מתווים. העיתונות מצהיבה ומצווחת מתוך מחשבה על הימנעות מפגיעה כלכלית. הצנזורה הצבאית, שבעיקר רוצה למנוע את הגעת השמועה למשפחה בטרם עת, מזינה, כתופעת לוואי, בעצם העיכוב את חרושת השמועות ואת העוצמה בה האירוע ייתפס. הפוליטיקאים למיניהם, ממהרים לקלוט את הרוח הנושבת מהקהל  – אותה רוח שהעיפו לכיוונם התקשורת והגורמים הצבאיים (שמצידם מקבלים רוח גבית מהקהל – וחוזר חלילה) – וממהרים לקריין נאומים, הנעים בין סכריניות על לעילגות לשמה. היחס הפוליטי הרחב כמובן מסוקר גם בתקשורת במעין פרפטו מובילה של אירוע המזין את עצמו

ובתוך זה יושב עובד בדסק חדשות מכין כתבת גלריה של צילומים מ"דרכו האחרונה של אסף", בעודו נזכר בגלריה שהין רק ערב קודם על "הטרגדיה של משפחת רמון", ותוהה האם קיים בכלל סיכוי להימנע מהמצב הזה. האם המולקולות בכדור יצליחו אי פעם להשפיע על מסלולו.

עושים את העבודה בשבילכם

קריאה נכונה של כתבות לא אמורה להיות משימה קלה. רצוי לקרוא כתבות חדשותיות בעין ביקורתית, לסנן את העובדות מהשפעות חיצוניות על מנת לנסות לקבל תמונת מציאות. אך עד כמה חתרנית צריכה להיות קריאת הכתבות על מנת לזהות את ההטייה המיינסטרימית? לפעמים לא כל כך חתרנית. לפעמים ההטייה עדינה כמו רימון גז בראש.

אתמול במהלך ההפגנה השבועית בניעלין ובילעין נפצעו 3 פלסטינים וחייל צה"ל. כדאי לציין את העובדה שאחד הפצועים הפלסטינים נפצע קשה מרימון גז שפגע בראשו. נשמע מוכר? כמה זמן עבר מאז "ריענון הנהלים" שערך צמ"ל (צבא המוסר לישראל) לאחר הרג באסם איברהים אבו רחמה?

הידיעה על כך נעלמה מהעמוד של YNET די במהירות, את מקומה תפסה הידיעה הזו המלווה חיילי שריון בהתמודדותם מול המפגינים. מסתבר שהם היו מעדיפים להיות בעזה שם יותר קל. לאורך כל הכתבה שזורות האמירות של "למרות שזה נראה כאילו אנחנו הם אלה שמפעילים פה את הכוח, במציאות זה לא ככה, משום שיש עלינו מגבלות קשות", ללמדנו עד כמה מפריע המוסר לחיילים האמיצים

שתי מטרות להשוואה הזו בין עזה לבילעין: הראשונה להראות עד כמה נוהגים החיילים והמפקדים בשיקול דעת מול הפגנות (שבפסקת הרקע הקצרה בכתבה, לא טורחים לדבר על סיבותיהן). המטרה השניה מובנת מהמשפט הזה: "כולם יאמרו פה אחד שהם מעדיפים את המלחמה האמיתית בתוך הטנקים מול המחבלים בעזה ולא מול האזרחים בבילעין ובנעלין". – כלומר, כאן יש אזרחים, שלמרות שיכולנו לטפל בהם במהירות וכו' אנחנו מחזיקים את עצמנו, בעזה – יש מחבלים. שם אין אזרחים, לכן שם לא צריך ל"החזיק אותנו".

ואגב, לגבי הפיסקה הזו:

לאור האירוע, שבמהלכו נהרג לפני כחודש איברהים אבו-רחמה,

מפגין פלסטיני באותה נקודה, שינה צה"ל את ההנחיות בכל הקשור לירי פצצות
עשן על מנת להימנע מפגיעה פיזית במפגינים, למרות שתחקיר האירוע העלה כי
הפצצה פגעה בכבל חשמל והוסטה לעבר האזרח הפלסטיני. על אף שהגדוד תופס את
הקו רק חודשיים, יודעים לספר שם כי המפגינים לא בוחלים בשום אמצעי, כך
למשל הם משליכים אבנים ומסתתרים מאחורי נכים על כסאות גלגלים על מנת למנוע
מכוחות הביטחון להשיב באמצעים לפיזור הפגנות. 

מעבר לעובדה שההנחיות על פי צה"ל עצמו אסרו כבר לפני כן על ירי בכינון ישיר ולא שונו לאחר מכן אלא רק חודדו או משהו בסגנון, זו הפעם הראשונה שנתקלתי בכבל החשמל – וזה נראה כמו דבר שהיה אמור להיות מובלט. מישהו שמע על זה לפני? לינק?

התקשורת בשירות הציבור

נסיעה לא מתוכננת באוטובוס גרמה לי לעלות עליו ללא ליווי ספר או מוסיקה. העובדה שהאוטובוס היה מלא מנעה ממני לשבת בנוחות ולהעביר את הזמן במשחק סתמי בפלאפון. בהיעדר אנשים מעניינים להסתכל עליהם הפנתי בצר לי את תשומת ליבי לרדיו אשר היה מכוון אם אינני טועה על גלי צה"ל. כך זכיתי בסקירה של 20 דקות לערך על פשעי מלחמה המבוצעים באפריקה – בעיקר סומליה ודארפור.כיוון שמעולם לא שמעתי ברדיו סקירה מקיפה על הנושא, ובהיותי ציניקן בלתי נילאה חשבתי אם לא היה ניתן לתהות על תזמון שידור הסקירה. אפשר היה לחשוב שיש כאן חזרה לטיעון הדי לעוס – "יש פושעים יותר גדולים מאיתנו". ובכן לא, אי אפשר היה לחשוב ככה, למען האמת לא היה צורך בחשיבה, זה נאמר במפורש על ידי הקריינית (שלא זיהיתי).

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, הטיעון הזה אינו שגוי בבסיסו – אכן פשעי המלחמה המבוצעים בדרפור חמורים יותר מהמתרחש בעזה. בדארפור מבוצע רצח עם מכוון, בעזה רק "טועים" ו"טועים" שוב ושוב המרכאות הן בגלל שלמיטב הבנתי אלה לא טעויות, אך גם לא רצח מכוון בדרך כלל – אלא מצב באמצע בו חיי אזרחים פשוט לא נספרים.  <סרקאזם> חשבת שיורים עליך מבית ספר של אונר"א (אה, לא, אופס, זה היה ממקום אחר) – מה לעשות, אין ברירה, חייבים להפציץ בארטילריה, אז יש שם עשרות אנשים, חבל, באמת אין ברירה</סרקאזם>. כמו כן הסכסוך הערבי פלסטיני אכן זוכה לסיקור ויחס לא פרופורציונאלי לעומת מקרים כמו דארפור.

הטיעון לא שגוי בבסיסו, הוא סתם צבוע (לישראל הרי נורא איכפת מדארפור, לכן שומעים דברים כאלה ברדיו כל הזמן, לא רק כשצריך לעשות "הסברה" ולכן היחס לפליטים שמגיעים משם הוא כל כך נהדר) ולא מחזיק מים. כן, הם פושעים יותר גדולים, יופי, למה זה בדיוק מצדיק את הפושע הקצת יותר קטן?

אם הייתי מביט מהצד, אולי הייתי מתרעם על חוסר הפרופורציה. כאזרח המדינה שבשמו מבוצעים פשעים אלה, אני חצי מברך על כך.

ואחרי זה אגב, התקשורת בארץ מואשמת בחוסר פטריוטיות ובבוגדניות. הלוואי שהייתה באמת קצת פחות פטריוטית (על פי הגדרת הקונצנזוס לפטריוטיזם).

פליטת מקלדת פרוידיאנית

מאיזה מדינה באו הסטודנטים הערבים?

נתגלה הספק?

פוסט זה הוא התלהמות לא כל כך מבוססת. אבל ראשית, וידוי – בצעירותי הייתי קורא די נלהב של טוריו של יאיר לפיד. עמדתו הקונצנזואלית אך המתחזה לביקורתית תאמה את הנאיביות שאיפיינה את הגישה הפוליטית הבלתי מפותחת של נער לא מעורב פוליטית ולא כפייתי במיוחד במעקב אחרי אירועי השעה.

מאז, thanks bog, התבגרתי, נהייתי פחות נאיבי ויותר ציני (לעיתים, אולי, יותר מידי כזה).

גיליון 7 ימים האחרון מתהדר בדפי כרומו מבהיקים ובשטח כפול מרגיל להגיגיו של לפיד. כנראה זו הגרסא של שופר השלטונות של המדינה לגיליון חגיגי לקראת היומולדת.

אינני קורא קבוע של העיתונות המודפסת, את מרבית החדשות אני צורך מכותרות ברשת. אבל מידי פעם בביקור בבית הורי אני מנצל את חוסר חיבורם לטכנולוגיה לצורך עלעול מזדמן. את לפיד אני עדיין קורא. אותו סוג של מזוכיזם מוזר הגורם לי להאכיל טרולים בפורומי אקטואליה שונים, מושך את עיני וגורם לי להתעצבן כל פעם מחדש. טורו האחרון דווקא אינו מהגרועים לטעמי, שורה אחת משכה את תשומת ליבי.

לפיד טוען שאולי לא נעים להיזכר, אבל התקשורת לקחה חלק בחדווה רבה בגל הלאומנות ששטף את ארצנו בפרוץ מלחמת לבנון השניה. לפיד, כמובן, ממהר לכסת"ח קצת ולהכריז שכנראה לחלקנו (חלק מהתקשורת) התגנב ספק קל כבר בעיצומו של הגל הזה – אבל השורה התחתונה נשארת בעינה.

לשניה, התרגשתי. האם נראים כאן ניצני חשבון נפש כלשהו מצד איש תקשורת מרכזי לאחר מה שאכן היה ליבוי של גל לאומנות עכור וצווחות "יאללה להרוג" מצד התקשורת הישראלית? וחשבון נפש כזה מגיע דווקא מדמות הארכיטיפ של הקונצנזוס היהודי-"דמוקרטי"?

והנה החלק הבלתי מבוסס של ההתלהמות – כולי תקווה שאצטרך להכות על החטא בעתיד.

אחרי שנייה נרגעתי, לא חיפשתי הרבה בארכיונים, אבל אני מוכן לשים את כל הוני (lol גדול לעצמי) על ההימור הבא: יאיר לפיד, אם התייחס לנושא בכתיבתו באותה תקופה, לא היה מאלה שלליבם התגנב הספק, שירת הקונצנזוס לא נתקלה בהתנגדות רבה מצידו – הוא בבירור לא היה מאלה שהתנגדו למלחמה בגלוי, דבר כזה הייתי זוכר על רקע אנשי שלום כאביב גפן שגרונותיהם הצטרפו לשירת המקהלה העליזה. גם לא ראיתי אותו בהפגנות.

האם מדובר כאן בחשבון נפש, או שמא בעוד תמרון של לפיד על מנת להישאר בכיוון אליו זורם הזרם המרכזי? הרי כיום נחשבת המלחמה לרוב לכישלון. היום כבר מקובל להכיר בכך, ולעיתים, אויה, אף להתחיל להטיל ספק בעצם היציאה אליה.

מי שם מולי שנקל, שאם וכאשר יגיע הסיבוב הבא לפיד ייתיצב שוב בראש מחנה ה"שמאל", יחד עם שלשיו: עירית לינור, אברי גילעד ודומיהם, בברכת תנו לצה"ל לנצח?

מחשבות חולפות (1)

האם יהרוג את ידיעות אחרונות לחשוב על כותרת אחרת לתמונת ילד פצוע ולא "קרטר, תסתכל לו בעיניים".

געגועים לימים בהם הפרבדאיות הייתה יחסית מוסתרת.


בקצרה