Posts Tagged 'פוליטיקה'

לא מאוכזב

אנשים התאכזבו מגיל סקוט הרון והעובדה שהוא ביטל את הופעתו. אני דווקא לא כל כך.

אתחיל בדיסקליימרים הנחוצים. ראשית אין לי עמדה ברורה בקשר לרעיון ה-BDS, החרם האקדמי, כלכלי, תרבותי על ישראל. ההסתייגות ממנו היא גם עקרונית – סוג של ענישה קולקטיבית, אך בעיקר פרקטית – אינני בטוח כלל שהחרם יעבוד. אך בכל מקרה הרעיון שווה בחינה ואינני פוסל אותו באופן כללי. במשטרים אחרים ש"אסור כמובן להשוות חס ושלום", היתה לו דווקא השפעה ככל הנראה.

שנית, לא התכוונתי ללכת להופעה, כך שאינני נפגע אישית מהביטול. אני כן מתעתד ללכת ובשאיפה ליהנות ממטאליקה ומהפיקסיז – שגם עליהם הופעל לחץ לבטל את הופעתן. צביעות? אולי. במידה שאני מסוגל לחיות איתה. אם תבוטלנה הופעות אלה, אתאכזב. אתאכזב אבל אבין.

מה מפריע לי בטיעונים נגד הרון? העובדה ששוב מואשמת "ההסברה". שוב כשלון ה"הסברה" מביא אומן להאזין כביכול רק לצד אחד בסכסוך ולהתעלם מצד שני. הטענה הזו מתנשאת במקצת. אני אישית נותן להרון ליהנות מהספק ומאמין שהוא חשב לפני ביטול ההופעה ושביטולה מהווה הצהרה פוליטית אותנטית.

מה עוד מפריע לי? ההאשמה בצביעות. איך הוא לא מוכן להופיע כאן אבל מופיע בארצות הברית שמבצעת גם היא פשעים? זו ורסיה על הטיעון השחוק המופנה תמיד נגד השמאל. ובכן, לא אענה בשמו של הרון, אבל נראה לי שלהופיע ולמחות בספירה בה יש לך השפעה תיאורטית על העוולות נגדם אתה מוחה, במקום בו העוולות נעשות בשמך, זה משהו שיכול, אולי, לשנות קצת. במקום בו אתה האורח, דרך המחאה היעילה יותר היא ההחרמה. בשני המקרים אגב, ההשפעה של מעשה אחד היא אפסית. האפקט עשוי להצטבר.

מה בעיקר מפריע לי? העובדה שאני נוטה להאמין שחלק גדול מהזועקים שהמוזיקה היא עולמית ושיש לנתק אותה מהפוליטיקה ושכדאי שהאומן יבוא הנה ויקשיב לשני הצדדים, לא יתנגדו באופן כללי לחרם. לא תהייה להם בעיה עם חרם על מוצרי ההתנחלויות לדוגמא. וכאן מתגלה המוסר הכפול, כאן מתגלית ההתנערות מאחריות. הכיבוש הוא של כולנו. מתנחלי יצהר אולי נמצאים בחוד החנית, אבל למרבה הצער אני מאפשר את זה, אתם מאפשרים את זה, כולנו מאפשרים את זה. חלקנו מאפשרים את הכיבוש נגד רצוננו, חלקנו מנסים ככל יכולתנו להתנגד לו, אבל מפעל הכיבוש הוא תוצר של החברה הישראלית כולה. כל ממשלות ישראל תמכו בו וחיזקו אותו, כל אזרחי ישראל נושאים באחריות אליו.

גיל סקוט הרון הוא אמן מחאה, the revolution will not be televised הפך אפילו למעין המנון. יש להניח שחלק כלשהוא ממעריציו, מזדהה גם אם מסרי שיריו. אבל כנראה שלחלק מהמעריצים מחאה זה סבבה לגמרי, כל עוד אתה לא נמצא בצד השני שלה. אותם אנשים שהיו מריעים לו באם היה מחרים את דרום אפריקה של האפרטהייד, זועמים עליו כאשר הוא מבטל את הופעתו במדינת האפרטהייד המודרנית.

מודעות פרסומת

ההצגה הכי גרועה בעיר

 הערה: הפוסט נכתב לפני כשבועיים והיה אמור להתפרסם במקום אחר – פרסום שבוטל לבסוף מסיבות טכניות. בינתיים נכנסנו למערכה נוספת והפעם: ברק נגד ישיבות ההסדר. הכללים אותם כללים.

 

מהסתכלות על אירועי החודש האחרון ניתן להגיע למסקנה שממשלת נתניהו החלה בהפעלת תכנית מדינית אולטימטיבית, או אולי יותר נכון – היא פצחה בתכנית אמנותית. בניסיון להחדיר לעם קצת תרבות גבוהה פצחה הממשלה בשיתוף תומכיה מבחוץ בהפקת תיאטרון שאפתנית תחת הכותרת "ישראל עושה צעדים לשלום".

 

המערכה הראשונה נפתחה בידי שחקניה המיומנים של חטיבת "כפיר". בעוד נציגי "השמאל" בממשלה – מפלגת העבודה בראשות שר הביטחון אהוד ברק –  ממלמלים משהו על פינוי מאחזים בלתי חוקיים, פרצו השחקנים הנועזים במרד קטן והכריזו שהם מתעתדים לסרב לפקודה הבלתי חוקית בעליל שעוד לא ניתנה. הקהל הנאמן עשוי היה לחשוב שעתיד אריאל בסכנה. כל השחקנים מיהרו לתפוס את מקומם. מצד אחד החיילים והרבנים (מי על ידי הבעת תמיכה ומי על ידי גלגול עיניים מתחסד) ומצדו השני של המתרס, הממשלה, הנחושה לבצע את מדיניותה תוך שמירה על אחדות העם.

 

המערכה העיקרית, שבעיצומה אנחנו נמצאים עכשיו, החלה בשבוע שעבר בהכרזתו הדרמטית של נתניהו על הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות (חוץ ממבני ציבור, בנייה שכבר התחילה ועוד כל מיני התנחלויות שלא נוח לממשלה לקרוא להם התנחלויות). ושוב חזרו השחקנים לעמדותיהם. המתנחלים נעמדו על רגליהם האחוריות והכריזו כי בכוונתם להפר את החוק ולהמשיך לבנות. בממשלה מצידה נקטה בתעלול משחקי מעניין ומפתיע. מחד נקטו ראש הממשלה ושר הביטחון בקו הצפוי – הבטחת שלטון החוק ואכיפת מדיניות הממשלה. מאידך נשלחו בתחילה השחקנים המשניים – שרים כמו בני בגין, להרגיע את הרוחות, לומר בקריצה את מה שברור לקהל חד העין – ההקפאה זמנית ולמען האמת לא ממש מקפיאה כלום.

 

התפאורה החלה להתפרק כשהשחקנים הראשיים, ברק ונתניהו בחרו לנקוט גם הם בקו הזה – ברק, תוך כדי הכרזותיו כי החוק יאכף ושליחת הפקחים, ביטל מספר צווים. ונתניהו שלח מסר מרגיע למתנחלים – מסר בו הוא אומר בגלוי את הידוע – "ההקפאה זמנית, חד פעמית".

 

כאשר מסתכלים על כל ההצגה הזו נותר רק לשאול מיהו הקהל? מה המסר? התשובה – השמאל המתון הישראלי מחד, והממשל האמריקאי והאיחוד האירופי מאידך. לשני הקהלים האלה יש צורך להראות שישראל אכן מעוניינת בשלום. להוכיח כי האשמים בקיפאון המדיני, בהמשך הכיבוש הם הפלסטינים שעוד הפעם מקשים את עורפם ומסרבים לשבת לשולחן המשא ומתן למרות כל מאמצי ישראל.

 

מרבים לדבר, בעיקר אחרי שעוד מדינה מזעיפה את פניה לעבר ישראל, או אחרי עוד מסר תקיף יחסית מכוון הממשל האמריקאי על כישלון ההסברה. התשובה לבעיה היא כמובן הפקת תיאטרון חובבנית מידי. עצתי לנתניהו וחבר מרעיו – בסיבוב הבא השתדל לא לנפץ את התפאורה תוך כדי משחק. אל תמהר להכריז בטרם הוקפא ולו בניין אחד כי "הכדור בידיים של הפלסטינים". השתלט על שריך ועל עצמך בטרם אתם קורצים מול המצלמות ומבהירים כי אין כל כוונה להקפיא אף התנחלות וגם אם כן, זה זמני וחד פעמי. זה אולי עובד על הישראלים, על האמריקאים, עושה רושם כי ההצגה מתחילה להימאס. על האירופאים כבר די ברור שהיא נמאסה.

תחרות, לא נושאת פרסים

ושוב חוזרת לה השאיפה ליצור איזון מושלם. לא רק ההומופובים, יהיו הם דתיים או לא, למרות שלמה להיות צבוע ההסתה היא בעיקר דתית (אפשר להוסיף את רונצקי כדי להרחיב מגזרים גם לחרד"לות) מסיתים, על פי הבון טון גם להט"בים מסיתים כנגד חרדים, ראו התגובות כאן.(קראו גם את הפוסט, כדאי).

ועכשיו לאתגר. מצאו נא ולנקקו במידת האפשר למאמר/אמירה על ידי איש ציבור/משהו דומה של איש להט"ב/ליברל סמולן יפה נפש/ וכו' המסיתה כנגד חרדים.

כלל ראשון: מאמר ביקורת על הסתה אינו נחשב להסתה כשלעצמו

כלל שני: יימצא מאמר אחד או שניים אוכל חצי כובע וירטואלי. תוכח מגמה – אוכל כובע וירטוראלי

לצערי, אין פרסים.

זה כמובן מתקשר לזה.

הו האיזון הקדוש.

עושים כביסה

יוזמה ברוכה של נמרוד אבישר הולידה בלוג קבוצתי חדש באנגלית, israleft שמו. בין היתר גם אני כותב שם.

התחיל מעניין, כולם, חוץ מטרולים, מוזמנים.

ימין ושמאל – רק קצף וקצף

אחת מתוכניות הרדיו היחידות שנהנתי לשמוע בעבר היתה המילה האחרונה בגלי צה"ל. בעבר, כי כשתודעתי הפוליטית לא הייתה מפותחת התפתתי להאמין לשקר הגס של נציג שמאל ונציג ימין המתדיינים על ענייני השעה. אני לא יודע אם התכנית השתנתה או שאני השתנתי – אבל זה כבר מזמן לא כך.

השבוע דנו בתכנית על חוברת שוברים שתיקה. מקובי אריאלי, נציג הימין בתכנית, לא מפתיע לשמוע הסתה לאלימות נגד מי שמעז לנסות לחדור את חומת העיוורון המכוון של הישראלים. מעירית לינור דווקא הופתעתי. לא שהופתעתי לשמוע שהיא מסכימה עם אריאלי, גם בימיה היפים יותר היתה לינור שמאל דה לה שמאטע. הופתעיתי מרמת אימוץ הטרמינולוגיה, הכל כך נמוכת מצח עד שניתן לתהות עם המצח עדיין קיים, שהחלה במשפטים כמו "תבסס את עצמך יא זבל" והמשיכה במעין קריאת תגר ללוחמים והכרזה שהיא יכולה לנצח אותם בעצמה במכות, כי הם "חלושס".

כבר הזכרתי בבלוג tאת אבחנתו של חומסקי, על התרוקנות המערכת הפוליטית. התוכנית הזו היא ה-case study האולטימטיבי.
כמובן שלדון בעדויות הן לא הגיעו, זה לא חשוב, יותר חשוב להיתמם ולא להבין למה הם לא עומדים בשמם המלא מאחורי העדויות. זה לא שבפעם קודמת בזמן אמת, טורטרו דווקא המתלוננים למצ"ח על מנת שיוכל "לבדוק" את טענותיהם ולהוקיעם כשקרנים (תוך התעלמות סלקטיבית ביותר מעדויות)? זה לא שדקה לפני התהיות הם לא קראו ל"חזקי" המטאפורי שלהם לנפח למלשינים מעלילי עלילות הדם את העצמות.

והעצוב בתמונת אריאלי ולינור המייצגים את החברה בישראל העוצמת עיניים תוקעת ידיים באוזניים וצווחת "נה נה נה, אני לא שומע". הוא שהפעם אפילו אין כל חדש בעדויות עצמן. פשעי המלחמה של צה"ל היו גלויים גם בזמן אמת ומצולמים לעייני כל. העדויות רק מפרטות קצת יותר, מצטרפות לדו"חות הוועדות (לא הצלחתי למצוא הקישור), שמדינת ישראל החפה מכל פשע, כמובן, סירבה לסייע להן, לעדויות שאסף ארגון בצלם (עוכרי ישראל, טפו).

אז למרות שאין בהן כל חדש, אם הגעתם עד כאן ועדיין לא שלחתם את חזקי לסתום לי את הפה/לנפח לי את הצורה/לשבור לי את העצמות – הנה הקישור לעדויות. וכאן תמצאו עדויות של פלסטינים.

אה ולסיום – תגובת גל"צ, לקרוא בשביל להאמין.

פאשיסטים: אם עליתם לשלטון, כאן ההוכחות נגדי

לאחרונה, כזכור, שאל גדי טאוב את זהבה גלאון אם היא שמחה ביום העצמאות בתכנית רדיו והופתע מכך שהאשימו אותו במקארתיזם. השאלה הזו מצטרפת לבון טון טוקבקיסטי ידוע, בון טון שניתן לראות גם בתגובות לדיונים בבלוגים שמאלנים למיניהם – האם השמאל המבקר את המדינה אוהב אותה?

לא אענה בשם השמאל ואף לא בשם חברי (או חברי הלהקה שלי כפי שאנשים מסוימים ינסו להגדיר) אלא בשם האדם היחיד שאני יכול לענות בשמו – אני.

ובכן, התשובה פשוטה, וחד משמעית – לא.ההסבר מתחלק לשניים, כללי ופרטני.

כללי – אהבה היא לא הרגש שאני נוטה לאפיין אותו כאפשרי כשזה נוגע ל"מדינה". ישראל או כל מדינת לאום אחרת היא הגלגול האופנתי הנוכחי של המנגנון הבירוקרטי המאפשר לאדם לנהל חיים חברתיים. לפני המדינה היו מנגנונים אחרים. אינני נביא, אבל אני מהמר שאת מדינת הלאום יחליף מנגנון אחר. ובכן מנגנונים בירוקרטיים יכולים לעורר אצלי רגשות – הערכה, סלידה ועוד. אבל רגש אחד הם לא מעוררים אצלי – אהבה. את רגש האהבה אני נוטה לשמור בדרך כלל ליצורים חיים – ברך כלל אנשים. לפעמים אני יכול להגדיר אהבה את מה שאני מרגיש כלפי דברים שגורמים לי לתגובה רגשית או חושנית טובה – אוכל טוב, יצירה תרבותית טובה. אבל אפילו עובדה זו היא הרחבת גבולות המושג. למרבה השימחה השתתפות במרחב החברתי הדמוקרטי לא אמורה לדרוש אהבה אלא קבלה מסוימת של כללי המשחק.

לכן תשובתי השלילית אינה תלויה במקרה הפרטי – הייתי עונה "לא" אם הייתי חי בארה"ב, בסומליה, בשוודיה, בטאג'יקיסטן, או בגרמניה הנאצית.

אבל בכל זאת אוסיף את הגורם הפרטני – מדינת ישראל איננה המקום הכי רע על פני אדמות, אם הייתי חושב שדירוג מידת ה"טוב" של מדינות חשוב, אולי הייתי בונה דירוג כזה ואולי בדירוג הזה ישראל אף הייתה מתמקמת בחצי הראשון של הטבלה. אבל אינני חושב שזה חשוב ולא אטרח להרכיב את הדירוג הזה. גם אם מדינת ישראל היא המינה ה"טובה" ביותר שאפשר למצוא על כדור הארץ, זה לא משנה את עובדת היותה מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, סמי-תיאוקרטית, המתקיימת כשמגפה מונח על צווארם של כמה מיליוני אנשים. על פי הגדרת ה"אהבה" של מגיבים כמו "אני גם" מהלינק למעלה – אינני אוהב את המדינה – כי אם שונא אותה שינאה תהומית.

אבל, גם אם אניח באופן היפותטי שאפשר לאהוב מדינה, מבקריה של מדינה, אוהבים אותה יותר מכל מצקצקי הלשון, מכל אנשי "יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם" למיניהם", מכל אותם אנשי "לפחות כאן אתה יכול לכתוב מה שכתבת".- ולו רק לאור העובדה שאני מסתכל למעלה ולא למטה. אני לא מסתכל על כמה "רעה" יכולה הייתה המדינה להיות, אלא לכמה "טובה" היא צריכה לשאוף להיות. זו הגדרת הפטריוטיות המועדפת עלי.

מק’ארת’י מחייך מקברו

לאחרונה נערך במגרת התכנית "מועצת החכמים" עימות בין חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ודון קיחוטה של הציונות, ד"ר גדי טאוב. במהלך העימות שאל טאוב את גלאון אם במרצ שמחים ביום העצמאות. גלאון סירבה לענות וטענה שהשאלה אינה לגיטימית. התבונה הפוליטית שלי מתרעמת על גלאון, אבל הטהרן הקטן שבתוכי מריע לה – אכן, שאלתו של טאוב אינה אלא דמגוגיה – השמאל (ועוד נציגה של השמאל הציוני) לא צריך להוכיח את נאמנותו למדינה בטרם יפתח את פיו. הטלת הספק האוטומטי בנאמנות מי שמחזיק בדעות שלא עונות על תכתיבי הקונצנזוס הן ממאפייני המקארתיזם.

 

ארה"ב, שנות ה-50, המלחמה הקרה מתנהלת בשיא המרץ. סנאטור רפובליקני מוויסקונסין, ג'וסף מק'ארת'י מנציח את שמו לנצח כמייצג רדיפה פוליטית על ידי הטחת האשמות חסרות ביסוס בפוליטיקאים יריבים ובאנשי ציבור, בתחילה במהלך מסע תקשורתי ובהמשך במגרת כהונתו בראש תת ועדה של הסנאט לחקירות.

 

תגידו, אני מגזים, הרי טאוב אינו מחזיק בסמכויות כלשהן, השפעתו מינורית. ובכן, הוא מהווה דוגמה מייצגת של האווירה בישראל. אווירה שבתקופה האחרונה חורגת לא פעם אל הפרקטיקה. דוגמא לכך ניתן היה לראות כאשר כוחות המשטרה פשטו על בתי פעילים בתנועת "פרופיל חדש", החרימו מחשבים ועצרו את הפעילים לחקירה, ממנה שוחררו בערבות לאחר ש"הודו" במעשים המיוחסים להם.

 

"פרופיל חדש" הוא ארגון רשום כעמותה ללא כוונת רווח, ופועל בצורה גלויה על מנת לקדם את מטרותיו, שהן מאבק במיליטריזם השולט בחברה הישראלית. חלק מהמאבק מתמקד בניסיון ליצירת סטטוס חוקי לסרבנות מצפון. אפשר לא להסכים עם דעותיהם, מעצר, חקירות והחרמת רכוש הם כבר פחות לגיטימיים. אין פלא שהעצורים "הודו" במעשיהם, כפי שמסרה המשטרה, אני לא רואה את הבעייתיות בהודאה במעשים שאינם מהווים עבירה על חוק.

 

מקרה "פרופיל חדש" אינו חדש ואינו מקרה בודד, הוא מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בהם רודף הממסד אחר המחזיקים בדעות שאינן נטועות עמוק בקונצנזוס. פה נרצח מפגין פלסטיני לא חמוש בבילעין שם נעצרים 700 מפגינים כנגד המלחמה (מעניין להיכן נעלמו כל כתבי האישום?). פה מוחזקת טלי פחימה במעצר מנהלי ושם מוחזק איש התיאטרון סמיה ג'בארין במעצר דומה – אני יכול להמשיך.

 

בארצות הברית סיים מק'ארת'י את הקריירה שלו כשהוא מגונה על ידי הסנאט (וכנראה גם אלכוהוליסט). ראוי שגם בישראל אם חפצת חיים היא תגונה השקפת עולמו ודרכי פעולותיו.


בקצרה

  • @avishay_sela די הרבה הרוגים בשני מבצעים בעזה לא כל כך יסכימו נראה לי. 9 hours ago
  • הסצינה בעמדה שפראן מספרת לחבר שלה שהיא בהריון היא ממש ממש מחורבנת. 16 hours ago
  • @itamars רק אומר שאפשר להיות אתאיסט ואפילו רציני באתסטיותך בלי להיות מגוחך כמו רוגל אלפר 18 hours ago
  • כלומר רק אחרי שניתן להם הזדמנות להתנהג יפה כמובן. כי הוא שמאלני 1 day ago
  • עמירם לוין הוא אחת מהתקוות הלבנות הגדולות של השמאלמרכז לא? על פי הנכותרת שראיתי בבוקר הוא בדיוק קרא לטרנספר 1 day ago