לא מאוכזב

אנשים התאכזבו מגיל סקוט הרון והעובדה שהוא ביטל את הופעתו. אני דווקא לא כל כך.

אתחיל בדיסקליימרים הנחוצים. ראשית אין לי עמדה ברורה בקשר לרעיון ה-BDS, החרם האקדמי, כלכלי, תרבותי על ישראל. ההסתייגות ממנו היא גם עקרונית – סוג של ענישה קולקטיבית, אך בעיקר פרקטית – אינני בטוח כלל שהחרם יעבוד. אך בכל מקרה הרעיון שווה בחינה ואינני פוסל אותו באופן כללי. במשטרים אחרים ש"אסור כמובן להשוות חס ושלום", היתה לו דווקא השפעה ככל הנראה.

שנית, לא התכוונתי ללכת להופעה, כך שאינני נפגע אישית מהביטול. אני כן מתעתד ללכת ובשאיפה ליהנות ממטאליקה ומהפיקסיז – שגם עליהם הופעל לחץ לבטל את הופעתן. צביעות? אולי. במידה שאני מסוגל לחיות איתה. אם תבוטלנה הופעות אלה, אתאכזב. אתאכזב אבל אבין.

מה מפריע לי בטיעונים נגד הרון? העובדה ששוב מואשמת "ההסברה". שוב כשלון ה"הסברה" מביא אומן להאזין כביכול רק לצד אחד בסכסוך ולהתעלם מצד שני. הטענה הזו מתנשאת במקצת. אני אישית נותן להרון ליהנות מהספק ומאמין שהוא חשב לפני ביטול ההופעה ושביטולה מהווה הצהרה פוליטית אותנטית.

מה עוד מפריע לי? ההאשמה בצביעות. איך הוא לא מוכן להופיע כאן אבל מופיע בארצות הברית שמבצעת גם היא פשעים? זו ורסיה על הטיעון השחוק המופנה תמיד נגד השמאל. ובכן, לא אענה בשמו של הרון, אבל נראה לי שלהופיע ולמחות בספירה בה יש לך השפעה תיאורטית על העוולות נגדם אתה מוחה, במקום בו העוולות נעשות בשמך, זה משהו שיכול, אולי, לשנות קצת. במקום בו אתה האורח, דרך המחאה היעילה יותר היא ההחרמה. בשני המקרים אגב, ההשפעה של מעשה אחד היא אפסית. האפקט עשוי להצטבר.

מה בעיקר מפריע לי? העובדה שאני נוטה להאמין שחלק גדול מהזועקים שהמוזיקה היא עולמית ושיש לנתק אותה מהפוליטיקה ושכדאי שהאומן יבוא הנה ויקשיב לשני הצדדים, לא יתנגדו באופן כללי לחרם. לא תהייה להם בעיה עם חרם על מוצרי ההתנחלויות לדוגמא. וכאן מתגלה המוסר הכפול, כאן מתגלית ההתנערות מאחריות. הכיבוש הוא של כולנו. מתנחלי יצהר אולי נמצאים בחוד החנית, אבל למרבה הצער אני מאפשר את זה, אתם מאפשרים את זה, כולנו מאפשרים את זה. חלקנו מאפשרים את הכיבוש נגד רצוננו, חלקנו מנסים ככל יכולתנו להתנגד לו, אבל מפעל הכיבוש הוא תוצר של החברה הישראלית כולה. כל ממשלות ישראל תמכו בו וחיזקו אותו, כל אזרחי ישראל נושאים באחריות אליו.

גיל סקוט הרון הוא אמן מחאה, the revolution will not be televised הפך אפילו למעין המנון. יש להניח שחלק כלשהוא ממעריציו, מזדהה גם אם מסרי שיריו. אבל כנראה שלחלק מהמעריצים מחאה זה סבבה לגמרי, כל עוד אתה לא נמצא בצד השני שלה. אותם אנשים שהיו מריעים לו באם היה מחרים את דרום אפריקה של האפרטהייד, זועמים עליו כאשר הוא מבטל את הופעתו במדינת האפרטהייד המודרנית.

מי כאן זורק נעליים?

נפל דבר בישראל. אחד, פיני כהן, החליט למלא מנהג עירקי עתיק יומין וזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בניגוד למקור, כהן הפגין יכולת צליפת נעל טובה הרבה יותר, פגע בשופטת ןשבר את משקפיה בטרם נעצר. לשופטת שלום.

התגובה לא איחרה לבוא. נשיא המדינה, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהרו לקחת פסק זמן ממסע היח"צ לכבוד יום האירן הבינלאומי. סליחה, יום השואה, להתקשר הביתה ולהביע את זעזועם כי רב מהפגיעה החמורה באחת מאושיות השלטון הדמוקרטי הישראלי.

במאמר מוסגר: אולי זה טוב שהם יקחו הפסקה אחרי שביבי בחר בדימוי העמלק כדי לתאר את אירן – להזכירכם, העם אותו צווה עמישראל להשמיד כליל ומלכו נענש לאחר שהעז לקחת שלל במקום להרוג את הצאן ואילו פרס תיאר כיצד ראה שחזה ברכבת בה נלקח סבו על ידי הנאצים ממרחק כמה אלפי קילומטרים לאחר שהיגר לארץ ישראל חמש שנים לפני כן.

אבל כיוון שלמדתי בצבא שדוגמא אישית היא ערך חשוב חשבתי שכדאי להזכירשגם רשויות המדינה לא ששות במיוחד לכבד את אושיית הדמוקרטיה המשפטית.

בילעין – קיראו את הידיעה הזו – הרבה אופטימיות הייתה אז ב-2007. לאחר מאבק ממושך פסק בג"צ כי על צה"ל לפרק את הגדר ליד הכפר בלעין ולהזיז אותה למתווה חדש, כזה שלא יגזול אדמות לטובת ההתנחלות השכנה. שמחו הפעילים מאוד. עכשיו 2010. אחד הפעילים המדברים בכתבה כבר נרצח. אחר נעצר רק היום בגין "הסתה". הגדר עודנה שם, ככל הידוע לי לא זזה ולו מטר.

היום, נזפה האושייה הדמוקרטית הפגועה, במשטרה על התנהלותה בנוגע להפגנות נגד יהודה של שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. תזכורת: בשבועות האחרונים עצרה המשטרה עשרות מפגינים במקום. בטענה להתקהלות לא חוקית. בית המשפט כבר קבע שהמעצרים בוצעו ללא כל עילה חוקית. מה שכמובן לא הפריע למשטרה שכבוד בית המשפט הוא נר לרגליה לשוב ולעצור מפגינים גם שבוע לאחר מכן. נראה מה ילד המחר…

ועוד היום, פרקליט המדינה משה לדור קרא לראש עיריית ירושלים ניר ברקת (אין קשר, השם מבוטא אחרת) החילוני למהדרין, להואיל בטובו ולהראות קצת כבוד לאושייה הפגועה ולמלא אחר צו בית משפט בנוגע לפינוי בית יהונתן שנבנה לו בשכונה היהודית סילוואן. כנראה צריך להזכיר מידי פעם לראש עיר הבירה בישראל כי מערכת המשפט ראוייה לכבוד. כנראה הנעליים הפריעו לו לראות.

זריקת הנעל היתה מעשה מכוער, שלא נבע כנראה ממניע אידיאולוגי אגב. זה סימפטום, לא הבעייה. המסר המשודר לאזרחים על ידי נבחריהם והגופים האמונים על שמירת החוק הוא – בית משפט זה חשוב, לעשות מה שבא לנו – קצת יותר.

נוצות לא לה

ישראל נוטה להתהדר מידי פעם, בדרך כלל בהיותה נתונהבהתקף הגנה פרנואידי, בתואר הקלישאתי משהו – "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אעזוב לשנייה את הגיחוך המובנה לתוך ההנחה הזו – יש באזור מדינות נוספות בהןם מתקיים משטר דמוקרטי, אולי אף יותר מבישראל,והגדרתן העצמית של מדינות אלה מאפשרת להן להיות יותר דמוקרטיות מהגדרתה האוקסימורונית של ישראל את עצמה "יהודית דמוקרטית".

לא חסרות דוגמאות ישנות יותר להתנהלות אנטי דמוקרטית בעליל של ישראל כלפי יחידים או קבוצות אשר אינם פועים בחזרה את מה שהממסד החם מנסה לפזם לאזנם. אבל הנה 3 דוגמאות טריות יחסית.

1. קיראו את הפוסט הזה של ליהי – ההפגנה המדוברת היא מלפני שבועיים שלושה. כיוון שהעצורים נעצרו גם בהפגנות האחרונות אני מתיר לעצמי להניח שהיחס למפגינים נשאר כשהיה. אכן יחס ברוטלי והחרמת ציוד הן דרך דמוקרטית להתייחס להפגנה. אני, אישית, גם נוטה להאמין לדיוווח כי המשטרה הואילה בטובה למנוע דקירה שלמישהי ממשתתפי ההפגנה על ידי יג"ע מצוי ששלף סכין (כמובן, למה לעצור אותו, ממתי איומי אלימות הם עבירה?)

2. ונחזור להפגנות מפורסמות יותר – אלה שמלפני שנה. בעוד צבא ישראל עוסק בלהגן על ילדי שדרות על ידי הפרת התהדייה והרג של כמה מאות מילדי עזה (פרטים באדיבות עידן לנדו) – עסקו חלק מאזרחי ישראל במימוש זכותם הדמוקרטית למחות נגד פעלויות משטרו. אבל מסתבר שלהרים שלט זה סיכון בטחוני עצום למדינה. אחרת קשה להבין את כתב האישום הזה. שלא לדבר על המעצרים ההמוניים שקיומם כמעט והושתק בתקשורת של אזרחי המשנה של המדינה היהודית דמוקרטית (כלומר של ערבים).

3.והדוגמא הטרייה מהיום – מהאנשים שביאו לכם את מעצרה המנהלי (כלי דמוקרטי לעילא ולעילא) של
טלי פחימה – קבלו את החזקתו של אזרח שריצה את עונשו במלואו בתנאים מגבילים על סמך חוקי שעת חירום. תנאי חירום אשר מונעים מאזרח בישראל, לא סימפטי מספיק בעיני השלטונות (הוא אפילו המיר את דתו, החוצפן) לדבר עם מרבית אוכלוסיית העולם. שמעתם, מרדכי ואנונו דיבר עם נורבגית!!! – השליכוהו אל הבור.

אגב, מעניין, באמת אינני יודע, אם אחרי שתביעת הדיבה של ואנונו נגד רון בן ישי נדחתה, בנימוק המעניין שהמקור של בן ישי היה ראש השב"כ דאז עמי איילון – טרחו לברר את הנימוק עד הסוף ולדבר עם איילון. תזכורת: תביעת הדיבה הוגשה על ידי ואנונו לאחר שבן ישי טען שואנונו העביר לידי חמאס מהכלא פתקים עליהם נכתבו הוראות לייצור חומרי נפץ (רק לי נשמע מופרך משהו?)

עדיין לא אירן, לא צועדים בכיוון הנכון

פאשיסטים: אם עליתם לשלטון, כאן ההוכחות נגדי

לאחרונה, כזכור, שאל גדי טאוב את זהבה גלאון אם היא שמחה ביום העצמאות בתכנית רדיו והופתע מכך שהאשימו אותו במקארתיזם. השאלה הזו מצטרפת לבון טון טוקבקיסטי ידוע, בון טון שניתן לראות גם בתגובות לדיונים בבלוגים שמאלנים למיניהם – האם השמאל המבקר את המדינה אוהב אותה?

לא אענה בשם השמאל ואף לא בשם חברי (או חברי הלהקה שלי כפי שאנשים מסוימים ינסו להגדיר) אלא בשם האדם היחיד שאני יכול לענות בשמו – אני.

ובכן, התשובה פשוטה, וחד משמעית – לא.ההסבר מתחלק לשניים, כללי ופרטני.

כללי – אהבה היא לא הרגש שאני נוטה לאפיין אותו כאפשרי כשזה נוגע ל"מדינה". ישראל או כל מדינת לאום אחרת היא הגלגול האופנתי הנוכחי של המנגנון הבירוקרטי המאפשר לאדם לנהל חיים חברתיים. לפני המדינה היו מנגנונים אחרים. אינני נביא, אבל אני מהמר שאת מדינת הלאום יחליף מנגנון אחר. ובכן מנגנונים בירוקרטיים יכולים לעורר אצלי רגשות – הערכה, סלידה ועוד. אבל רגש אחד הם לא מעוררים אצלי – אהבה. את רגש האהבה אני נוטה לשמור בדרך כלל ליצורים חיים – ברך כלל אנשים. לפעמים אני יכול להגדיר אהבה את מה שאני מרגיש כלפי דברים שגורמים לי לתגובה רגשית או חושנית טובה – אוכל טוב, יצירה תרבותית טובה. אבל אפילו עובדה זו היא הרחבת גבולות המושג. למרבה השימחה השתתפות במרחב החברתי הדמוקרטי לא אמורה לדרוש אהבה אלא קבלה מסוימת של כללי המשחק.

לכן תשובתי השלילית אינה תלויה במקרה הפרטי – הייתי עונה "לא" אם הייתי חי בארה"ב, בסומליה, בשוודיה, בטאג'יקיסטן, או בגרמניה הנאצית.

אבל בכל זאת אוסיף את הגורם הפרטני – מדינת ישראל איננה המקום הכי רע על פני אדמות, אם הייתי חושב שדירוג מידת ה"טוב" של מדינות חשוב, אולי הייתי בונה דירוג כזה ואולי בדירוג הזה ישראל אף הייתה מתמקמת בחצי הראשון של הטבלה. אבל אינני חושב שזה חשוב ולא אטרח להרכיב את הדירוג הזה. גם אם מדינת ישראל היא המינה ה"טובה" ביותר שאפשר למצוא על כדור הארץ, זה לא משנה את עובדת היותה מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, סמי-תיאוקרטית, המתקיימת כשמגפה מונח על צווארם של כמה מיליוני אנשים. על פי הגדרת ה"אהבה" של מגיבים כמו "אני גם" מהלינק למעלה – אינני אוהב את המדינה – כי אם שונא אותה שינאה תהומית.

אבל, גם אם אניח באופן היפותטי שאפשר לאהוב מדינה, מבקריה של מדינה, אוהבים אותה יותר מכל מצקצקי הלשון, מכל אנשי "יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם" למיניהם", מכל אותם אנשי "לפחות כאן אתה יכול לכתוב מה שכתבת".- ולו רק לאור העובדה שאני מסתכל למעלה ולא למטה. אני לא מסתכל על כמה "רעה" יכולה הייתה המדינה להיות, אלא לכמה "טובה" היא צריכה לשאוף להיות. זו הגדרת הפטריוטיות המועדפת עלי.

הקטנוניות היומית

בהמשך לפוסט הקודם, יש עוד משהו קטן שהפריע לי בסיקור התקשורתי של ביקור האפיפיור, אבל כיוון שזה קצת קטנוני הפרדתי.

בשבת ביקר האפיפיור בהר נבו בירדן. על פי הדיווח ברדיו הר נבו הוא המקום ממנו צפה משה רבנו על הארץ המובטחת. ככה, עובדה היסטורית, לא על פי הכתוב בתנך, על פי המסורת, גורישט.

וראו זה פלא היום בבוקר בסקירת הלו"ז היומי של הצורר דיווח קול ישראל על שורה של אתרים בירושלים בהם עתיד בנו האבוד של היטלר לבקר. בין האתרים כנסיה (או חדר, או מקום כלשהוא אחר) בה על פי המסורת הנוצרית התפלל ישו.

כלומר התקשורת מכירה בכך שכתבי דת אינם בהכרח ספר היסטוריה. רק התנ"ך כמובן.

טריפה עדיף על נבלה?

בעצם צריך להגיד להם תודה.

ביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16 היה עלול להישאר מה שהוא באמת – ביקור רשמי משעמם של נציג דת שמרני וריאקציונר (אולי אפילו יותר מהרגיל) במדינת האפרטהייד של הדת הראקציונרית השנייה. לשמחתינו כל מיני פקידים ונבחרי ציבור מובילים את עדות יג"עייהם (יג"ע – יהודי גאה עילג, קרדיט: נמרוד אבישר) בשיתוף פעולה נדיר עם אחיהם המוסלמים על מנת להפוך את הביקור המשמים לקרקס משעשע. משעשע , במובן של כל כך עצוב שאין מה לעשות אלא לצחוק.

ראשונים, התייצבו למשימה הלייצנים הרגילים – שאם לא היו יודו נאצים אלימים היו יכולים להיות לורל והארדי של תחילת המאה ה-21 – איתמר בן גביר וברוך מרזל. השניים הגישו או התכוונו להגיש קובלנה פלילית נגד האפיפיור בתואנה שהוא מחזיק ברכוש גנוב – מנורת בית המקדש, לא פחות.

אחריהם החרו והחזיקו יו"ר הכנסת, ליצן לא קטן בפני עצמו, רובי ריבלין, וחבר הכנסת הטרי ניצן הורוביץ אשר החרימו את הביקור. ריבלין כמובן כי הוא יג"ע מוכרז, הורוביץ לפחות תירץ את זה בריאקציונריות של המבקר, ניחא.

ועכשיו הכריזה המנהיגות הרוחנית של ישראל, הנהלת יד ושם, זאת שפיטרה לא מזמן משהו שהעז להצביע על דיר יאסין, שהאפיפיור לא עומד בדרישותיה – נאומו היה מאכזב ולא כלל הצלפות עצמיות למוות, הוא רק חזר במילים אחרות על מנטרת יד ושם – יש לזכור ולעולם לא לשכוח ולא קרא לבצע שואה בעם הגרמני או משהו. אכן מאכזב. כאחרוני הטוקבקיסטים (מעמד הפועלים היג"עי) טען הרב לאו כי האפיפיור אמר נהרגו ולא נרצחו. הסמנטיקה חזקה כאשר מדובר באפיפיור ממוצא גרמני.

ואמרתי קודם שיתוף פעולה מצד אחיהם המוסלמים? ובכן, לא ממש. מסתבר שבדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כבר אסור להביע דעה. אם אתה ערבי, מן הסתם.
היה אפשר לחשוב שזה טוב שמישהו מחזיק את המראה מול עינינו, אם למרבה הזוועה מרבית היושבים בישראל לא היו אוהבים את מה שהם רואים.

שיגרת כיבוש

[gv data="XlbzuZ_50mU"][/gv]

התגובות לרצח המתועד למעלה  למקרה שהסרטון הערוך בבירור כדי להסתיר את כל אלימות המפגינים ואת העובדה שאבו-רחמה ככל הנראה התאבד מתאר, לא איחרו להגיע. החל משמחת הטוקבקיסטים, הרי ערבי מת, וכלה בתגובות מזן "אבל ההפגנות האלה אלימות" – כידוע אם ההפגנה אלימה (שלא כמו במקרה זה אגב) מותר לירות רימוני גז בכינון ישיר על המפגין, בניגוד להוראות צה"ל עצמו, ולכן התגובות האלה כל כך רלוונטיות.

אל תספרו לי

טוקבקיסטים – אולי הנושא הנדוש ביותרבדיונים על תרבות הרשת, אבל בכל זאת שמתי לב לאחרונה למאפיין נוסף שלהם, אולי חדש ואולי סתם פתאום זה משך את תשומת ליבי.

פוריטניות, התחסדות וצביעות – משל היינו אומה וואספית טיפוסית.

זה התחיל בפרשת מפקד חייל הים וביקוריו במועדוני חשפנות. בקריאת התגובות אפשר היה לחשוב למאית שנייה שהמגיב הישראלי גילה את הפמיניזם והחל לדאוג למצב נשות תעשיית המין בארץ. עד ששמים לב שמה שמפריע לרוב המגיבים (גם לא למגיבי-טוקבק) זה לא מועדוני החשפנות אלא האור שמטילים ביקורי האלוף על צבאנו הקדוש. כאילו זה מה שמעיב על המוניטין של צבא הכיבוש ולא נגיד פשעי מלחמה מסוימים.

וזה חזר שוב היום בתגובה לידיעה הזו שכותרתה המקורית הייתה: זונה בת 69 נרצחה בתחנה הישנה. הטוקבקיסטים פתחו בקמפיין הקורא לשנות את כותרת הידיעה מפאת כבוד המת – הנרצחת לדידם אינה זונה כי אם אישה ואם לילדים (היא אכן אישה ואם לילדים, משום מה אני חושב שזה לא בהכרח נוגד). לא חלילה מדאיג אותם מצב הפשע באזורי אוכלוסיות מוחלשות. מדאיג אותם כבוד המתים (בעצם, בנקרפיליה-לנד זה אולי לא כל כך מפתיע) כאילו שהעובדה שהמילה זונה הפכה לקללה נפוצה הופכת את הקללה לשימוש היחיד האפשרי בה וכבר אי אפשר להשתמש בה בשביל נו, אתם יודעים, לתאר אישה המוכרת שירותי מין (או נאנסת למען סרסוריה בהרבה  מהמקרים).

תגובה אחת אפילו שאלה בהיתממות האם גם אם היא הייתה טלפנית הייתה וואלה מציינת את מקצועה. ובכן, לי נראה שאם מישהו היה נכנס למוקד טלפוני ורוצח את אחת הטלפניות, הכותרת הייתה מציינת זאת.

חלק מתגובות הנפוצות על ידיעות פשעי המלחמה של הצבא  הן – "למה אתם מפרסמים את זה", אני חושד שזה מה שבאמת מפריע למגיבים החסודים. דהיינו, כתבה המדברת על הנעשה בחצר האחורית שלהם. לא רחוק מהם יש אישה, אם לילדים, שסיפור הגעתה לזנות הוא עצוב (ביתה נעלמה, חשדו בבעלה ברצח) – והיא נרצחה. כנראה באורח שקשור בצורה מסויימת למקום עבודתה. ווואלה מספרת להם על זה! מה שמפריע זה המילה זונה? לי נראה שכאן טמון חוסר כבוד מסויים למת.

אז כן, טוקסקיסטים יקרים. זונה!!! נרצחה!!!

גילוי נאות: הסיבה שבכלל הגעתי לקרוא את הטוקבקים לידיעה הזו היא שוואלה! חדשות הוא מקום עבודתי.

יריעות ניילון

כהרגלי, מעלה נשכחות משבוע שעבר בעקבות עצלנות.

חבר הכנסת החדש מיכאל בן ארי לא מתעצל וכבר בתחילת כהונתו ממשיך לפק הוכחות לעובדת היותה של ישראל מדינה "יהודית-דמוקרטית" בדיחה עצובה בקוראו לפסול את השתתפותה של מירה עוואד בארוויזיון כנציגת ישראל.

הוכחה זו פשוט מצטרפת להוכחה הקודמת שהיא עצם השתתפותה של עוואד כנציגת ישראל באירוויזיון – פשוט מהצד השני. אם בן ארי פשוט מעלה את הבדיחה הזו אל פני השטח בגלוי לעיני כל הרי שליחתה של זמרת ערבייה כנציגת ישראל בתחרות בינלאומית היא פשוט כיסוי הבדיחה ביריעת ניילון.

חשוב לי להדגיש: אין בפוסט זה ביקורת על עוואד עצמה אלא רק הערה על כמה מסריח השימוש בעלי תאנה מצד ישראל.

אולי סימלי הדבר שההחלטה לשלוח את עוואד לאירווויזיון נפלה בזמן מבצע עופרת יצוקה. תקופה בה עסקה ישראל בביצוע פשעי מלחמה בצורה מסיבית, תוך דה-לגיטימציה חוצה גבולות של קולות מתנגדים ומעצרים של מאות מפגינים (בעיקר ערבים, כמובן). תקופה בעקבותיה התחזק הפאשיזם לכדי 15 מנדטים ויותר (תלוי אם האיחוד הלאומי/בית יהודי נופלים תחת הקטגוריה).

לזכות בן ארי ייאמר שהוא כן – לא הייתי מצפה למשהו אחר ממי שכהנא נר לרגליו.

שואה שלנו

אני מניח שלא רבים פספסו את זה:

[gv data="198kIhOQV24&f"][/gv]

מסתבר שהסרטון הזה עושה קצת רעש בימים האחרונים. ארגונים של ניצולי שואה דורשים להוריד אותו. בתחילה חשבתי שנו, אז אין הבנה מינילית של הומור, וכבר מזמן באמת לא היה איזה קונצרט של ואגנר בסביבה למחות עליו, אבל אז נתקלתי בפוסט הזה של דוד מרחב.

זה לא מפתיע, במדינתנו שהאתוס שלה נשען רובו ככולו על השואה משמשת טרנסנדנטיליזציה של הנאצים כבר שנים ככלי ממסדי להשתקת ביקורות.  כך יכול מרחב לקחת את הסרטון הזה ולהתחיל להשתפך השתפכויות מופרכות על פוסטים למיניהם (פוסט היא כינוי הגנאי החביב על מרבית הקשת הפוליטית, כל מי שלא הולך בדיוק, אבל בדיוק, במרכזו של התלם – הוא פוסט. זה נוח, אפשר לגלגל את הס' כמו עם סמולנים). הפעם הפוסט שואתיים רק מחכים לצחוק על השואה ואז להכריז שהנאצים דווקא היו די בסדר, כנראה.

אז זהו, שדווקא ההסתכלות על הנאצים כאל משהו שאסור לגעת בו, חזרה על המשפט המשמים "השואה היא אירוע ייחודי היסטורי", על ווריאציותיו השונות, התרעמות על כך שעושים סרט בו היטלר מוצג ברגעים קשים בצורה העלולה ליצור היזדהות עימו (כאילו שהצופים לא יודעים מי הוא היטלר בבואם לצפות בסרט) – היא האמא של השימוש הציני והבזוי בשואה. הלקח היחיד שהסתכלות כזו מאפשרת להפיק מהשואה הוא הלקח הפרטיקולרי – היהודים הם קורבן של רצח עם, מה שמצדיק כל דבר מאז. כל מי שיוצא כנגד מה שיהודי עושה הוא במקרה הטוב מכחיש שואה. בהסתכלות הפשטנית להחריד הזו על המציאות כל מי שאינו ידיד אמת של העם היהודי הוא היטלר פוטנציאלי (וגם הידידים לפעמים רק מחכים להזדמנות המתאימה). את הלקח האוניברסליסטי – לאומנות, גזענות, כוחניות הם גורמים מזיקים שרצוי להימנע מהם, לא משנה מי אתה – ההסתכלות הזו דווקא דוחה בשאט נפש.

וארבע הערות לסיום:

1. ארט שפיגלמן, רוברטו בניני – שני שמות שבצדק או לא בצדק זכו לתשבוחות בעקבות טיפול לא שגרתי בנושאי השואה (הצדק כמובן נוגע לשפיגלמן) – האם בעיני מרחב ודומיו דינם תלייה?

2. אני האחרון שיגן על הומור כהצדקה בלעדית לדבר תועבה – אל תספרו לידי בדיחות שוביניסטיות או גזעניות בבקשה – זה בדרך כלל לא מצחיק אותי וסתם יעצבן אותי, אבל ההבדל הוא שכאן ההומור נועד להגן על שובינים וגזענות ואילו במקרה הנוכחי דווקא ההתקפה על ההומור היא שעושה את זה (כשהשוביניזם הופך להיות במובן המקורי של המילה)

3. נחשו מי עוד לא הבין את הבדיחה. היטלר!

[gv data="w9mjEF_lEDE"][/gv]

אבל אפילו הוא הבין בסוף:

[gv data="OL3L1wnpVb8"][/gv]

(לקשיי הבנה: אני לא באמת משווה כאן מישהו להיטלר – זה הומור)

4. ליוצרי הסרטים: מאז שהסתכלתי בסרטים האלה בפעם הראשונה נוספו בערך עוד מליון כאלה. כמו כל טרנד אינטרנטי זה מיצה את עצמו. די כבר.