Posts Tagged 'קולנוע'

אסון מזעזע

סיימתי לראות עכשיו את קלוברפילד (סליחה על כותרת הפוסט הדבילית) – זה לא יהיה פוסט מסודר אלא סתם שפיכת המחשבות שלי אחרי סרט נהדר.

כל הביקורות ששמעתי וקראתי על הסרט די קטלו אותו. בעיקר התמקדו בצילום גורם הסחרחורת וההקאות , ובהיותו של זה גימיק שלא מחזיק את הסרט. לכן הגעתי אל הסרט הזה ספקן מתמיד. הופתעתי.

למי שלא יודע, הסרט הוא כביכול תוכנה של קלטת שנתגלתה באיזור הרס של מפלצת מסתורית ומכוערת במיוחד שהרסה את ניו יורק. הוא מתאר חבורה של צעירים הנמלטים ממסיבה ומנסים להינצל מההרס אותו זורעת המפלצת.

הגימיק הזה הוא שהופך את הסרט לשווה צפייה. במקום עוד סרט אסונות דבילי סטייל גודזילה (הגרסה החדשה – לא ראיתי אף אחת מהישנות) הנורא והמשעמם, מקבלים סרט המצליח לעקוב בזמן אמת אחרי התמודדות של קבוצת אנשים עם האסון. סרט מפלצות שבו למפלצת אין כל חשיבות. אמנם ההגעה לריאליזם כזה דרשה הקרבת אמינות מסוימת – המצלמה לא נפגעת, המצלם לא מפסיק לצלם תוך כדי ריצה מטורפת, אבל לא במידה שאי אפשר להשעות (suspence of disbelief) כדי לקבל את זה. אגב לטעמי ניתן היה להימנע גם מפאקים אלה אם יוצרי הסרט היו הולכים עד הסוף, זונחים את תירוץ מצלמת הוידיאו ופשוט עושים את הסרט כשהמצלמה מייצגת פשוט את אחד מבני החבורה.

הסרט הזה הצליח לעשות לי מה שכמעט אף סרט אימה-אסונות הצליח לעשות בשנים האחרונות – למתוח ולהפחיד. ההזדהות עם הדמויות כמעט מוחלטת.

הסרט קצר מספיק בשביל שהצילום לא יתחיל לעייף. מישהו, לא זוכר מי, כתב על הסרט שהוא סרט היוטיוב הקולנועי הראשון. תיאור די הולם בעיני. אני חושב שהפורמט המתאים לו הוא בהחלט צפייה על מסך מחשב.

מודעות פרסומת

פרולוג לבאטמן

בדרך כלל אני מעדיף את מארוול על פני DC , אבל איש עשיר שמשתמש בכספו כדי ליצור חליפה וגאדג'טים מגניבים ולהילחם ברשע? באטמן לוקח.

קצת באיחור אבל הנה הביקורת שלי על איירון-מן

 

סרטי קומיקס אמריקאים הם בדרך כלל סרטים שבלוניים, פשטניים, שוביניסטיים ולוקים בפטריוטיות מוגזמת. אה, כן, הם גם כיפיים בטירוף – בהנחה שאתה מכבה את בלוטת הציניות בכניסה לאולם יחד עם הפלאפון (לאדם בשורה שמלפני, שלא טרח לעשות זאת, ואף החליט להתכתב בהודעות ס.מ.ס, שנאתי נתונה לך). 

"איירון מן" עוקב אחר דמותו של טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור), מנכ"ל חברת נשק גדולה, גאון ופלייבוי הולל ונוצץ במיוחד. לאחר אחת מההדגמות לנשק הרסני חדיש במיוחד נופל סטארק בשבי בידי ארגון טרור, שדורש ממנו להכין עבורו את נשק זה. סטארק, שנחרד לגלות שקבוצת הטרוריסטים חמושה בנשקים שיוצרו על ידי החברה שלו, מצליח להערים על שוביו ולבנות תחת אפם חליפת שריון משוכללת אשר עוזרת לו לברוח ולחזור לארצות הברית. לאחר חזרתו מכריז סטארק שהחברה בראשה הוא עומד תפסיק לייצר נשק, ומשקיע את מרצו בבניית חליפה משוכללת אף יותר, איתה הוא מתכוון לתקן את הנזקים שיצרה החברה שלו. החלטתו זו מעוררת כמובן התנגדות בקרב מנהלי החברה ובראשם אובדיה סטיין (ג'ף ברידג'ס) והם מנסים לסכל את תכניותיו. 

לטוב ולרע, הסרט ממלא אחר כל קונבנציות הז'אנר. לטוב: סרט פעולה קצבי, מלא פעלולים – הנאה צרופה. לרע: כאמור בפתיחה הוא פשטני, שוביניסטי – הדמות הנשית הראשית, העוזרת של סטארק, פפר פוטס (גווינית' פלאטרו) מתוארת כאישה המושלמת; מלבד היותה יפה היא גם עושה כל מה שסטארק אומר לה ומכריזה שהוא כל חייה (סטארק מנסה להדגיש שגם היא כל חייו, הוא כנראה שכח שיש לו גם חליפה מאגניבה ואת הסיפוק של להרביץ לרעים ולהציל את העולם) ופטריוטי להחליא (אם כי לא במידה מוגזמת, זה לא ספיידרמן 3 עם דגל ארה"ב הענק שצץ משום מקום להסתיר את השמיים). כמו כן לוקה הסרט בבעיה מוכרת – הוא הראשון בסדרה וככזה הוא תקוע עם הצורך לספר את סיפור ההיווצרות של הגיבור, דבר המכניס אותו לתוך שבלונת המהפך הידוע במהלכה מתגבר הגיבור על חסרונותיו ומתעלה מעליהם, כדי ליצור גיבור-על, כמובן בעל צד לא מושלם. אם לספיידרמן קשה להכיר באחריות שכוחותיו מטילים עליו ובאטמן הוא בעל צד אפל בולט, הרי שאיירון מן לא נפטר כליל ממניירות הסלבריטאי שלו וממשיך לפעול כאילו העולם שייך לו.. 

אל תטעו, למרות שהרע תופס כאן שטח יותר נכבד, עדיין הטוב עולה עליו פי כמה. הסרט ממלא את תפקידו העיקרי – הנאה. 

להנאה הרבה תרם גם אולם הקולנוע בו הוא מוקרן. "איירון מן" הוא הסרט הראשון המוקרן בארץ בשיטת ה"קולנוע הדיגיטלי". מקרן ההיי דפינישן של אולם 1 בגלובוס עזריאלי, הקרין את הסרט באיכות מדהימה, חדה כתער, ובצבעים מרשימים. ו"איירון מן" הוא אכן מסוג הסרטים שמתאימים להדגמת הטכנולוגיה הזו – הפעלולים והגאדג'טים שבו מעולם לא נראו טוב יותר. הטכנולוגיה המקרינה את הסרט ברזולוציה גבוהה במיוחד (8.8 מליון פיקסלים) מאפשרת, בנוסף לאיכות הגבוהה, גם להקרין אירועים בשידור חי. נציג החברה הבטיח להגביר בעתיד את השימוש בטכנולוגיה ו ולפרוץ את גבולות עולם הקולנוע לאירועים נוספים. יש למה לחכות. 

"איירון מן", ארה"ב, 2008, 126 דקות. בימוי: ג'ון פאברו. שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, טרנס הווארד, ג'ף ברידג'ס, גווינית' פלאטרו.

guilty pleasures

יצא לי ללא כל סיבה מיוחדת לחשוב בזמן האחרון על ההבדל בין מה שאני אוהב למה שטוב. מעיין גרף אישי של הגבוה/נמוך, טוב/רע של הארץ. או יותר נכון הריבוע התחתון שמאלי שלו (טוב/נמוך) אני לאו דווקא מתכוון להתחיל כאן משחק שרביט או איך שלא קוראים לזה, סתם החלטתי למנות כאן חמישה יצירות כאלה ואולי נציג מכל ריבוע אחר.

  1. prison break (נמלטים) – חורים מכאן ועד הודעה חדשה, עיגול הפינות הופך שם כנראה לשיטת כתיבה, משחק לא משהו בדרך כלל. אבל מתח הם יודעים לבנות כמו שצריך. ויש שם גם את וונתוורת' מילר – השם המוזר ביותר לשחקן מבין היותר יפים שראיתי.
  2. חופים – מלודרמה במלוא כיעורה, ובט מידלר משחקת שם. אבל יעיל ואפילו בכיתי בסוף בתור ילד.
  3. רשומות רומח הדרקון – בהחלט לא מסדרות הפנטסיה הטובות ביותר. book a minute כתבו על זה נכון – אפשר לשמוע את גלגול הקוביות תוך כדי קריאה. אבל, שמורה לסדרה הזו אצלי פינה כספרי הפנטסיה הראשונים שקראתי (כן, לפני שר הטבעות. אבל אחרי ההוביט, שקראתי בלי לשייך לז'אנר הפנטסיה כי אז לא שייכתי עדיין דברים לז'אנרים). אני עדיין נהנה לחזור אליה מדי פעם. וליד מה שכותבים אחרים עשו עם הסדרה הזו, רשומות היא יצירת מופת.
  4. חברים – סדרה על חבורת אינפנטילים הומופוביים, שבעונות האחרונות בכלל איבדה את זה ולכן האינפניליות וההומופוביות רק התגברו. היו הברקות מידי פעם. אין לי ממש תירוץ למה אני רואה את זה. ני…
  5. מטאל – כבר התוודתי על זה בעבר. כוללני מידי אמנם – יש מטאל איכותי, אבל בגדול נופל תחת הקטגוריה הזו.

גבוה/טוב:

יש הרבה, אבחר באחרון שנחשפתי אליו. הבית הלבן – כתוב כל כך טוב, בנוי כל כך טוב וכל כך מרתק עד שאני מוכן לקבל את אמריקקיות היתר אליה סוטה הסדרה לפעמים (אני לא קונה לגמרי את הסבריו של איתמר – למרות הכתיבה המופתית).

גבוה/רע:

(דיסקליימר: אני מגביל את זה ליצירות ששרדתי, את יוליסס עזבתי אחרי מספר עמודים – זה סתם כישלון אישי שלא מקנה לי את הזכות להגיד שאינני אוהב אותו.)

(תהייה נוספת: אם את ריבוע הנמוך/טוב הגדרתי כ-guilty pleasures מה ההגדרה המתאימה לריבוע הזה?)

אלמודובר – לא ראיתי הרבה מסרטיו ואולי אשנה את דעתי בעתיד, אבל לפי המספר שכן ראיתי – רחוק מלהיות רע אבל מוערך הרבה יותר מכפי מידותיו. רחוק מלהיות רע זו ככל הנראה אנדרסטייטמנט – זה קולנוע מעולה, אני פשוט לא מצליח להתחבר אליו ולהנות ממנו.

נמוך/רע:

כנראה המלבן הגדול ביותר, אבל נבחר בכל זאת – כל ז'אנר הריאליטי על כל סוגיו, מהשרדות ועד כוכב/רקדן/שחקן/השלם כרצונך נולד. יצא לי לראות את "גריז" לאחרונה. הסרט המקורי התמודד על מקום של כבוד בחמישיה שבתחילת הפוסט. מה שהלך על המסך זו זוועה שקשה להעביר על ידי מקלדת.

כפי שכתבתי בהתחלה זה לא משחק שרביט, למרות זאת אם מישהו רוצה להפוך את זה לכזה, אני יותר מאשמח לקרוא.


בקצרה