אסון מזעזע

סיימתי לראות עכשיו את קלוברפילד (סליחה על כותרת הפוסט הדבילית) – זה לא יהיה פוסט מסודר אלא סתם שפיכת המחשבות שלי אחרי סרט נהדר.

כל הביקורות ששמעתי וקראתי על הסרט די קטלו אותו. בעיקר התמקדו בצילום גורם הסחרחורת וההקאות , ובהיותו של זה גימיק שלא מחזיק את הסרט. לכן הגעתי אל הסרט הזה ספקן מתמיד. הופתעתי.

למי שלא יודע, הסרט הוא כביכול תוכנה של קלטת שנתגלתה באיזור הרס של מפלצת מסתורית ומכוערת במיוחד שהרסה את ניו יורק. הוא מתאר חבורה של צעירים הנמלטים ממסיבה ומנסים להינצל מההרס אותו זורעת המפלצת.

הגימיק הזה הוא שהופך את הסרט לשווה צפייה. במקום עוד סרט אסונות דבילי סטייל גודזילה (הגרסה החדשה – לא ראיתי אף אחת מהישנות) הנורא והמשעמם, מקבלים סרט המצליח לעקוב בזמן אמת אחרי התמודדות של קבוצת אנשים עם האסון. סרט מפלצות שבו למפלצת אין כל חשיבות. אמנם ההגעה לריאליזם כזה דרשה הקרבת אמינות מסוימת – המצלמה לא נפגעת, המצלם לא מפסיק לצלם תוך כדי ריצה מטורפת, אבל לא במידה שאי אפשר להשעות (suspence of disbelief) כדי לקבל את זה. אגב לטעמי ניתן היה להימנע גם מפאקים אלה אם יוצרי הסרט היו הולכים עד הסוף, זונחים את תירוץ מצלמת הוידיאו ופשוט עושים את הסרט כשהמצלמה מייצגת פשוט את אחד מבני החבורה.

הסרט הזה הצליח לעשות לי מה שכמעט אף סרט אימה-אסונות הצליח לעשות בשנים האחרונות – למתוח ולהפחיד. ההזדהות עם הדמויות כמעט מוחלטת.

הסרט קצר מספיק בשביל שהצילום לא יתחיל לעייף. מישהו, לא זוכר מי, כתב על הסרט שהוא סרט היוטיוב הקולנועי הראשון. תיאור די הולם בעיני. אני חושב שהפורמט המתאים לו הוא בהחלט צפייה על מסך מחשב.