ביקורת הופעה לשם שינוי:
כיוון שאין לי הרבה ניסיון בכתיבת ביקורות מוסיקליות, שמחתי שהנסיבות יצרו מבחן מוצלח לאיכות ההופעה של רם אוריון (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים) ויוסי בבליקי (פונץ') בצוותא ביום חמישי. להופעה הגעתי לאחר לילה לבן שהוקדש לאריזת רכושי עלי אדמות לצורך העברתו במהלך היום פלורנטינה לדירתי החדשה, עם המון מטאפורות, עם המון דימויים. ההנחה היתה שאם אצליח לשרוד ואף ליהנות מההופעה, הרי שמלאכת המוסיקאים בוצעה נאמנה.
ובכן, היא בוצעה, ונאמנה זה אנדרסטייטמנט.
הדיסוננס בין עייפות מתקדמת והנאה מוסיקלית צרופה לא היה היחיד בהופעה. יותר מדויק – ההופעה הזו הייתה דיסוננס מפואר אחד גדול.
לאולם החשוך נכנסתי באיחור מה והופתעתי לגלות חלל לא גדול בהרבה מהדירה הפלורנטינית המדוברת, מאוכלס ב-20 אנשים אשר הרכיבו את מה שנהוג לכנות בהופעות "קהל". את האווירה ששררה בהופעה כתוצאה מנתונים אלה ניתן לכנות רק במילה אחת: אינטימית. לגמרי לא האווירה המצופה בדרך כלל מהופעת רוק.
אין לראות בדיסוננס זה נקודת חולשה של ההופעה. אוריון ובבליקי השכילו לנצל את הקרבה ואף להעצים אותה על מנת ליצור חוויית מוסיקה כמעט אינטראקטיבית עם הקהל (נזרקו מדי פעם הצעות לשירים), הופעה בה האמנים מתקשרים עם הקהל בגובה העיניים. הקהל זכה לחוות את ההופעה לא רק מנקודת מבטו המסורתית, אלא במידה מסוימת גם מנקודת מבטם. כך בין הצעת משקה אחד לשני לקהל והעלאת זיכרונות כאשר החומרים היו ישנים יותר, ניגנו אוריון ובבליקי מבחר נאה מחומריהם החדשים והישנים.
למרבה השמחה האינטימיות לא פגעה הכלל באנרגטיות המתפרצת בהופעת רוק, כאשר הדיסטורשן של אוריון מתחרה בפסנתר של בבליקי, שקיפץ יחד איתו, בדרך ליצירת סאונד לעתים מחשמל, לעתים מלודי ולביצוע טכני מושלם.
שלוש עשרה השעות שהעברתי לאחר ההופעה במיטה מוקפת הארגזים לא הצליחו להעלים את תחושת ההתעלות איתה יצאתי מההופעה. בדרך כלל אני איש של הופעות ענק (לפחות בתיאוריה. כמה הופעות ענק יש כאן באמת?), אין הרבה חוויות שהייתי מבכר על פני נוכחות ברעידת האדמה המאורגנת של רייג' אגיינסט דה מאשין (1 בסולם ריכטר, יש האומרים 1.2). כנראה שלפעמים צריך להיות נוכח באירוע מהסוג ההפוך כדי להיזכר שהאנרגיות לא נובעות מההמוניות אלא להפך – ההמונים הם הצד המקבל של האנרגיות.
זנב לאריות 
הביעו דעה