מי כאן זורק נעליים?

נפל דבר בישראל. אחד, פיני כהן, החליט למלא מנהג עירקי עתיק יומין וזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בניגוד למקור, כהן הפגין יכולת צליפת נעל טובה הרבה יותר, פגע בשופטת ןשבר את משקפיה בטרם נעצר. לשופטת שלום.

התגובה לא איחרה לבוא. נשיא המדינה, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהרו לקחת פסק זמן ממסע היח"צ לכבוד יום האירן הבינלאומי. סליחה, יום השואה, להתקשר הביתה ולהביע את זעזועם כי רב מהפגיעה החמורה באחת מאושיות השלטון הדמוקרטי הישראלי.

במאמר מוסגר: אולי זה טוב שהם יקחו הפסקה אחרי שביבי בחר בדימוי העמלק כדי לתאר את אירן – להזכירכם, העם אותו צווה עמישראל להשמיד כליל ומלכו נענש לאחר שהעז לקחת שלל במקום להרוג את הצאן ואילו פרס תיאר כיצד ראה שחזה ברכבת בה נלקח סבו על ידי הנאצים ממרחק כמה אלפי קילומטרים לאחר שהיגר לארץ ישראל חמש שנים לפני כן.

אבל כיוון שלמדתי בצבא שדוגמא אישית היא ערך חשוב חשבתי שכדאי להזכירשגם רשויות המדינה לא ששות במיוחד לכבד את אושיית הדמוקרטיה המשפטית.

בילעין – קיראו את הידיעה הזו – הרבה אופטימיות הייתה אז ב-2007. לאחר מאבק ממושך פסק בג"צ כי על צה"ל לפרק את הגדר ליד הכפר בלעין ולהזיז אותה למתווה חדש, כזה שלא יגזול אדמות לטובת ההתנחלות השכנה. שמחו הפעילים מאוד. עכשיו 2010. אחד הפעילים המדברים בכתבה כבר נרצח. אחר נעצר רק היום בגין "הסתה". הגדר עודנה שם, ככל הידוע לי לא זזה ולו מטר.

היום, נזפה האושייה הדמוקרטית הפגועה, במשטרה על התנהלותה בנוגע להפגנות נגד יהודה של שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. תזכורת: בשבועות האחרונים עצרה המשטרה עשרות מפגינים במקום. בטענה להתקהלות לא חוקית. בית המשפט כבר קבע שהמעצרים בוצעו ללא כל עילה חוקית. מה שכמובן לא הפריע למשטרה שכבוד בית המשפט הוא נר לרגליה לשוב ולעצור מפגינים גם שבוע לאחר מכן. נראה מה ילד המחר…

ועוד היום, פרקליט המדינה משה לדור קרא לראש עיריית ירושלים ניר ברקת (אין קשר, השם מבוטא אחרת) החילוני למהדרין, להואיל בטובו ולהראות קצת כבוד לאושייה הפגועה ולמלא אחר צו בית משפט בנוגע לפינוי בית יהונתן שנבנה לו בשכונה היהודית סילוואן. כנראה צריך להזכיר מידי פעם לראש עיר הבירה בישראל כי מערכת המשפט ראוייה לכבוד. כנראה הנעליים הפריעו לו לראות.

זריקת הנעל היתה מעשה מכוער, שלא נבע כנראה ממניע אידיאולוגי אגב. זה סימפטום, לא הבעייה. המסר המשודר לאזרחים על ידי נבחריהם והגופים האמונים על שמירת החוק הוא – בית משפט זה חשוב, לעשות מה שבא לנו – קצת יותר.

טריפה עדיף על נבלה?

בעצם צריך להגיד להם תודה.

ביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16 היה עלול להישאר מה שהוא באמת – ביקור רשמי משעמם של נציג דת שמרני וריאקציונר (אולי אפילו יותר מהרגיל) במדינת האפרטהייד של הדת הראקציונרית השנייה. לשמחתינו כל מיני פקידים ונבחרי ציבור מובילים את עדות יג"עייהם (יג"ע – יהודי גאה עילג, קרדיט: נמרוד אבישר) בשיתוף פעולה נדיר עם אחיהם המוסלמים על מנת להפוך את הביקור המשמים לקרקס משעשע. משעשע , במובן של כל כך עצוב שאין מה לעשות אלא לצחוק.

ראשונים, התייצבו למשימה הלייצנים הרגילים – שאם לא היו יודו נאצים אלימים היו יכולים להיות לורל והארדי של תחילת המאה ה-21 – איתמר בן גביר וברוך מרזל. השניים הגישו או התכוונו להגיש קובלנה פלילית נגד האפיפיור בתואנה שהוא מחזיק ברכוש גנוב – מנורת בית המקדש, לא פחות.

אחריהם החרו והחזיקו יו"ר הכנסת, ליצן לא קטן בפני עצמו, רובי ריבלין, וחבר הכנסת הטרי ניצן הורוביץ אשר החרימו את הביקור. ריבלין כמובן כי הוא יג"ע מוכרז, הורוביץ לפחות תירץ את זה בריאקציונריות של המבקר, ניחא.

ועכשיו הכריזה המנהיגות הרוחנית של ישראל, הנהלת יד ושם, זאת שפיטרה לא מזמן משהו שהעז להצביע על דיר יאסין, שהאפיפיור לא עומד בדרישותיה – נאומו היה מאכזב ולא כלל הצלפות עצמיות למוות, הוא רק חזר במילים אחרות על מנטרת יד ושם – יש לזכור ולעולם לא לשכוח ולא קרא לבצע שואה בעם הגרמני או משהו. אכן מאכזב. כאחרוני הטוקבקיסטים (מעמד הפועלים היג"עי) טען הרב לאו כי האפיפיור אמר נהרגו ולא נרצחו. הסמנטיקה חזקה כאשר מדובר באפיפיור ממוצא גרמני.

ואמרתי קודם שיתוף פעולה מצד אחיהם המוסלמים? ובכן, לא ממש. מסתבר שבדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כבר אסור להביע דעה. אם אתה ערבי, מן הסתם.
היה אפשר לחשוב שזה טוב שמישהו מחזיק את המראה מול עינינו, אם למרבה הזוועה מרבית היושבים בישראל לא היו אוהבים את מה שהם רואים.

שואה שלנו

אני מניח שלא רבים פספסו את זה:

[gv data="198kIhOQV24&f"][/gv]

מסתבר שהסרטון הזה עושה קצת רעש בימים האחרונים. ארגונים של ניצולי שואה דורשים להוריד אותו. בתחילה חשבתי שנו, אז אין הבנה מינילית של הומור, וכבר מזמן באמת לא היה איזה קונצרט של ואגנר בסביבה למחות עליו, אבל אז נתקלתי בפוסט הזה של דוד מרחב.

זה לא מפתיע, במדינתנו שהאתוס שלה נשען רובו ככולו על השואה משמשת טרנסנדנטיליזציה של הנאצים כבר שנים ככלי ממסדי להשתקת ביקורות.  כך יכול מרחב לקחת את הסרטון הזה ולהתחיל להשתפך השתפכויות מופרכות על פוסטים למיניהם (פוסט היא כינוי הגנאי החביב על מרבית הקשת הפוליטית, כל מי שלא הולך בדיוק, אבל בדיוק, במרכזו של התלם – הוא פוסט. זה נוח, אפשר לגלגל את הס' כמו עם סמולנים). הפעם הפוסט שואתיים רק מחכים לצחוק על השואה ואז להכריז שהנאצים דווקא היו די בסדר, כנראה.

אז זהו, שדווקא ההסתכלות על הנאצים כאל משהו שאסור לגעת בו, חזרה על המשפט המשמים "השואה היא אירוע ייחודי היסטורי", על ווריאציותיו השונות, התרעמות על כך שעושים סרט בו היטלר מוצג ברגעים קשים בצורה העלולה ליצור היזדהות עימו (כאילו שהצופים לא יודעים מי הוא היטלר בבואם לצפות בסרט) – היא האמא של השימוש הציני והבזוי בשואה. הלקח היחיד שהסתכלות כזו מאפשרת להפיק מהשואה הוא הלקח הפרטיקולרי – היהודים הם קורבן של רצח עם, מה שמצדיק כל דבר מאז. כל מי שיוצא כנגד מה שיהודי עושה הוא במקרה הטוב מכחיש שואה. בהסתכלות הפשטנית להחריד הזו על המציאות כל מי שאינו ידיד אמת של העם היהודי הוא היטלר פוטנציאלי (וגם הידידים לפעמים רק מחכים להזדמנות המתאימה). את הלקח האוניברסליסטי – לאומנות, גזענות, כוחניות הם גורמים מזיקים שרצוי להימנע מהם, לא משנה מי אתה – ההסתכלות הזו דווקא דוחה בשאט נפש.

וארבע הערות לסיום:

1. ארט שפיגלמן, רוברטו בניני – שני שמות שבצדק או לא בצדק זכו לתשבוחות בעקבות טיפול לא שגרתי בנושאי השואה (הצדק כמובן נוגע לשפיגלמן) – האם בעיני מרחב ודומיו דינם תלייה?

2. אני האחרון שיגן על הומור כהצדקה בלעדית לדבר תועבה – אל תספרו לידי בדיחות שוביניסטיות או גזעניות בבקשה – זה בדרך כלל לא מצחיק אותי וסתם יעצבן אותי, אבל ההבדל הוא שכאן ההומור נועד להגן על שובינים וגזענות ואילו במקרה הנוכחי דווקא ההתקפה על ההומור היא שעושה את זה (כשהשוביניזם הופך להיות במובן המקורי של המילה)

3. נחשו מי עוד לא הבין את הבדיחה. היטלר!

[gv data="w9mjEF_lEDE"][/gv]

אבל אפילו הוא הבין בסוף:

[gv data="OL3L1wnpVb8"][/gv]

(לקשיי הבנה: אני לא באמת משווה כאן מישהו להיטלר – זה הומור)

4. ליוצרי הסרטים: מאז שהסתכלתי בסרטים האלה בפעם הראשונה נוספו בערך עוד מליון כאלה. כמו כל טרנד אינטרנטי זה מיצה את עצמו. די כבר.

הכחשת שואה מסוג חדש

טוב, סוג חדש נכתב רק לשם האסטתיקה של הכותרת – זה סוג לא חדש כלל וכלל.

הקורס הראשון שלקחתי בחוג להיסטוריה היה "מבוא לנאציזם" של ד"ר בועז נוימן (אחד מהטובים שבמרצים, אגב). הקורס התמקד בהגדרתו בתהליך עליית הנאציזם לשלטון ובשנות שלטונו, פרק השואה היה קצר, במכוון (אם אינני טועה, הוקדשו לו כשיעור וחצי).

במסגרת הדיון בפרק זה עלתה גם שאלת "ייחודה של השואה". סיכומו של דבר, את נוימן השאלה הזו אינה מעניינת. למרות שהבנתי את טיעוניו לקביעה זו, אינני מסכים עם מסקנתו הסופית, מהסיבה הפשוטה – שימוש פוליטי בשאלה זו הוא עניין שבשגרה. המשמעות הפוליטית הזו הופכת בעיני את שאלת הייחודיות הזו, אם לא למעניינת מבחינה היסטורית, למעניינת מבחינה פוליטית.

שתי פעולות אני מייחס למצדדים בייחודיות זו (כאן, מגיב 71, מגיב 77):

הראשונה: זיכוי חלקי של הנאצים – הרי אם האמירה: "לנאצים אין פנים או מניעים פרט להיותם נאצים.
חייל נאצי אחד זהה לרעהו הנאצי וכולם גזענים ופושעים באותה מידה" נכונה, כלומר ניטל מהנאצים מימד האנושיות שלהם, הרי גם אשמתם קטנה. מפלצת היא מפלצת העושה מעשים מפלצתיים, זה מה שמפלצות עושות. נאצי הוא אדם העושה מעשים מפלצתיים – זה הרבה יותר, אבל הרבה יותר גרוע.

השנייה: המעטה במשמעות של השואה ובלקחים שניתן להפיק ממנה – אם השואה היא ארוע ייחודי הרי אין מה ללמוד ממנו. אין לקחים להפיק ממנו.אבל אושוויץ לא היה "פלנטה אחרת", מה שמזוויע בעיני באושוויץ הוא בדיוק נוכחותו בפלנטה שלנו. בדיוק העובדה שאנשים אנושיים למהדרין יכולים בתנאים מסוימים לבצע זוועות בל יאמנו. אגב, כפי שהראו ניסויים מסוימים – לא קשה ליצור תנאים כאלה (דוגמא אחת, דווקא לא הראשונה שחשבתי עליה, אלא הראשונה שהצלחתי למצוא אליה קישור היא ניסוי הכלא של זימברדו)( והנה הניסוי של מילגרם – הראשון שחשבתי עליו). וגם לא חסרות יצירות הדנות בנושא ("החומה" ו"הגל" הן השתיים הקופצות לראש).

הפיכתה של השואה לאירוע ייחודי, אתלהם ואומר, חמורה כמעט כהכחשתה. בשני המקרים מונעים הדוברים את התועלת הניתנת להפקה מאירוע היסטורי זה. אם ההכחשה הקלאסית טוענת שאירוע זה לא היה ולא נברא, ההכחשה החדשה טוענת שהיה, אבל לא כאן – לא במציאות בה אנחנו חיים.

ונחזור לפתיח הפוסט. מצער אותי שכבוגר מערכת החינוך הישראלית, הפעם הראשונה בה זכיתי ללמוד בצורה מסודרת ורצינית על תקופת הנאציזם ומלחמת העולם השנייה שלא דרך משקפי אושוויץ וההשמדה, הייתה באקדמיה. <שאלה רטורית>האם יכול להיות שמדיניותה הרשמית של מדינת ישראל היא בדיוק זו – הפיכת השואה למארוע ייחודי, הפיכת אושוויץ לפלנטה אחרת ואת הנאצי לשד הבלתי אנושי? </שאלה רטורית>