Posts Tagged 'תפיסה חברתית קלוקלת'

ה-NRA גרסת ישראל

זיכויו של שי דרומי  מאשמת הריגה על ידי בית המשפט  המחוזי בבאר שבע והחוק הקרוי על שמו מוכיחים, או יותר נכון מאשרים מחדש, לפחות דבר אחד – מדינת ישראל ממשיכה את התדרדרותה המהירה לכיוונו של קפיטליזם קיצוני. שני נקודות שמעלה זיכוי זה עולות בקנה אחד עם עקרונות הניאו-ליברליזם החביבים כל כך על משרד האוצר – קידוש הקניין והתנערות המדינה ממחויבותה לאזרח.

ראשית, מה המסר שעולה  מזיכויו של אדם שירה, על פי העדויות, בגבו של פורץ שחדר לתחום קניינו? המסר ברור, גנב, דינו מוות. נכונה ככל הנראה  אמירתו של בית המשפט, שי דרומי אינו איש מדון, אלא אדם שביקש לחיות בשלווה. ההכרה בכך מגולמת בסעיף האישום. דרומי הואשם בהריגה, לא ברצח בכוונה תחילה. הכרה מסוג זה אמורה להתגלם בעונש, היא לא רלבנטית לשאלת הכרעת הדין.

אבל הנקודה היותר קריטית היא המסר שמעביר בית המשפט לגבי אחריות המדינה למלא את חלקה בהסכם החברתי בינה לבין האזרחים. הנגב הפך, כך אומרים, לשטח הפקר, שטח בו שולט הפשע והמשטרה אינה מסוגלת להשליט את החוק. הפיתרון הראוי לכך אינו התנערות מוחלטת של המדינה מהאזור, אלא בדיוק להיפך, הגברת מעורבותה וההשקעות באזור על מנת להשליט את חוקי המדינה על כל שטחה. במקום זאת, אותת בית המשפט, רשאים האזרחים להתחמש ולנהל את שטחי המדינה בעצמם. אפשר גם לחשוב שקידום מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה הבדואית בנגב תוכל לסייע בהפחתת הפשע בדרום (עוד תפיסה קפיטליסטית – ניתוק הקשר בין מצב חברתי לרמת הפשע) – אבל אלה באמת חלומות לא ריאליים.

התקופה בה לא היתה לחוק אחיזה בשטחי המדינה בארה"ב קראו "המערב הפרוע". ככל הנראה היא לא היתה סימפטית כפי שמצטייר מסרטי המערבונים. אם זה המצב בדרום, כדאי מאוד לתקן אותו. המדינה הפריטה כבר מזמן את שירותי הרווחה, היא פועלת במרץ להיפטר מהתשתיות, מהטיפול באסיריה, ממערכת החינוך ואף מחלק מתפקודי הצבא שלה. ניסיונה להיפטר מאחת מסמכויותיה החשובות ביותר – הסמכות על אחזקת האלימות, הולכת ומייתרת את ההסכם איתה.

פאשיסטים: אם עליתם לשלטון, כאן ההוכחות נגדי

לאחרונה, כזכור, שאל גדי טאוב את זהבה גלאון אם היא שמחה ביום העצמאות בתכנית רדיו והופתע מכך שהאשימו אותו במקארתיזם. השאלה הזו מצטרפת לבון טון טוקבקיסטי ידוע, בון טון שניתן לראות גם בתגובות לדיונים בבלוגים שמאלנים למיניהם – האם השמאל המבקר את המדינה אוהב אותה?

לא אענה בשם השמאל ואף לא בשם חברי (או חברי הלהקה שלי כפי שאנשים מסוימים ינסו להגדיר) אלא בשם האדם היחיד שאני יכול לענות בשמו – אני.

ובכן, התשובה פשוטה, וחד משמעית – לא.ההסבר מתחלק לשניים, כללי ופרטני.

כללי – אהבה היא לא הרגש שאני נוטה לאפיין אותו כאפשרי כשזה נוגע ל"מדינה". ישראל או כל מדינת לאום אחרת היא הגלגול האופנתי הנוכחי של המנגנון הבירוקרטי המאפשר לאדם לנהל חיים חברתיים. לפני המדינה היו מנגנונים אחרים. אינני נביא, אבל אני מהמר שאת מדינת הלאום יחליף מנגנון אחר. ובכן מנגנונים בירוקרטיים יכולים לעורר אצלי רגשות – הערכה, סלידה ועוד. אבל רגש אחד הם לא מעוררים אצלי – אהבה. את רגש האהבה אני נוטה לשמור בדרך כלל ליצורים חיים – ברך כלל אנשים. לפעמים אני יכול להגדיר אהבה את מה שאני מרגיש כלפי דברים שגורמים לי לתגובה רגשית או חושנית טובה – אוכל טוב, יצירה תרבותית טובה. אבל אפילו עובדה זו היא הרחבת גבולות המושג. למרבה השימחה השתתפות במרחב החברתי הדמוקרטי לא אמורה לדרוש אהבה אלא קבלה מסוימת של כללי המשחק.

לכן תשובתי השלילית אינה תלויה במקרה הפרטי – הייתי עונה "לא" אם הייתי חי בארה"ב, בסומליה, בשוודיה, בטאג'יקיסטן, או בגרמניה הנאצית.

אבל בכל זאת אוסיף את הגורם הפרטני – מדינת ישראל איננה המקום הכי רע על פני אדמות, אם הייתי חושב שדירוג מידת ה"טוב" של מדינות חשוב, אולי הייתי בונה דירוג כזה ואולי בדירוג הזה ישראל אף הייתה מתמקמת בחצי הראשון של הטבלה. אבל אינני חושב שזה חשוב ולא אטרח להרכיב את הדירוג הזה. גם אם מדינת ישראל היא המינה ה"טובה" ביותר שאפשר למצוא על כדור הארץ, זה לא משנה את עובדת היותה מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, סמי-תיאוקרטית, המתקיימת כשמגפה מונח על צווארם של כמה מיליוני אנשים. על פי הגדרת ה"אהבה" של מגיבים כמו "אני גם" מהלינק למעלה – אינני אוהב את המדינה – כי אם שונא אותה שינאה תהומית.

אבל, גם אם אניח באופן היפותטי שאפשר לאהוב מדינה, מבקריה של מדינה, אוהבים אותה יותר מכל מצקצקי הלשון, מכל אנשי "יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם" למיניהם", מכל אותם אנשי "לפחות כאן אתה יכול לכתוב מה שכתבת".- ולו רק לאור העובדה שאני מסתכל למעלה ולא למטה. אני לא מסתכל על כמה "רעה" יכולה הייתה המדינה להיות, אלא לכמה "טובה" היא צריכה לשאוף להיות. זו הגדרת הפטריוטיות המועדפת עלי.

מק’ארת’י מחייך מקברו

לאחרונה נערך במגרת התכנית "מועצת החכמים" עימות בין חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ודון קיחוטה של הציונות, ד"ר גדי טאוב. במהלך העימות שאל טאוב את גלאון אם במרצ שמחים ביום העצמאות. גלאון סירבה לענות וטענה שהשאלה אינה לגיטימית. התבונה הפוליטית שלי מתרעמת על גלאון, אבל הטהרן הקטן שבתוכי מריע לה – אכן, שאלתו של טאוב אינה אלא דמגוגיה – השמאל (ועוד נציגה של השמאל הציוני) לא צריך להוכיח את נאמנותו למדינה בטרם יפתח את פיו. הטלת הספק האוטומטי בנאמנות מי שמחזיק בדעות שלא עונות על תכתיבי הקונצנזוס הן ממאפייני המקארתיזם.

 

ארה"ב, שנות ה-50, המלחמה הקרה מתנהלת בשיא המרץ. סנאטור רפובליקני מוויסקונסין, ג'וסף מק'ארת'י מנציח את שמו לנצח כמייצג רדיפה פוליטית על ידי הטחת האשמות חסרות ביסוס בפוליטיקאים יריבים ובאנשי ציבור, בתחילה במהלך מסע תקשורתי ובהמשך במגרת כהונתו בראש תת ועדה של הסנאט לחקירות.

 

תגידו, אני מגזים, הרי טאוב אינו מחזיק בסמכויות כלשהן, השפעתו מינורית. ובכן, הוא מהווה דוגמה מייצגת של האווירה בישראל. אווירה שבתקופה האחרונה חורגת לא פעם אל הפרקטיקה. דוגמא לכך ניתן היה לראות כאשר כוחות המשטרה פשטו על בתי פעילים בתנועת "פרופיל חדש", החרימו מחשבים ועצרו את הפעילים לחקירה, ממנה שוחררו בערבות לאחר ש"הודו" במעשים המיוחסים להם.

 

"פרופיל חדש" הוא ארגון רשום כעמותה ללא כוונת רווח, ופועל בצורה גלויה על מנת לקדם את מטרותיו, שהן מאבק במיליטריזם השולט בחברה הישראלית. חלק מהמאבק מתמקד בניסיון ליצירת סטטוס חוקי לסרבנות מצפון. אפשר לא להסכים עם דעותיהם, מעצר, חקירות והחרמת רכוש הם כבר פחות לגיטימיים. אין פלא שהעצורים "הודו" במעשיהם, כפי שמסרה המשטרה, אני לא רואה את הבעייתיות בהודאה במעשים שאינם מהווים עבירה על חוק.

 

מקרה "פרופיל חדש" אינו חדש ואינו מקרה בודד, הוא מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בהם רודף הממסד אחר המחזיקים בדעות שאינן נטועות עמוק בקונצנזוס. פה נרצח מפגין פלסטיני לא חמוש בבילעין שם נעצרים 700 מפגינים כנגד המלחמה (מעניין להיכן נעלמו כל כתבי האישום?). פה מוחזקת טלי פחימה במעצר מנהלי ושם מוחזק איש התיאטרון סמיה ג'בארין במעצר דומה – אני יכול להמשיך.

 

בארצות הברית סיים מק'ארת'י את הקריירה שלו כשהוא מגונה על ידי הסנאט (וכנראה גם אלכוהוליסט). ראוי שגם בישראל אם חפצת חיים היא תגונה השקפת עולמו ודרכי פעולותיו.

אל תספרו לי

טוקבקיסטים – אולי הנושא הנדוש ביותרבדיונים על תרבות הרשת, אבל בכל זאת שמתי לב לאחרונה למאפיין נוסף שלהם, אולי חדש ואולי סתם פתאום זה משך את תשומת ליבי.

פוריטניות, התחסדות וצביעות – משל היינו אומה וואספית טיפוסית.

זה התחיל בפרשת מפקד חייל הים וביקוריו במועדוני חשפנות. בקריאת התגובות אפשר היה לחשוב למאית שנייה שהמגיב הישראלי גילה את הפמיניזם והחל לדאוג למצב נשות תעשיית המין בארץ. עד ששמים לב שמה שמפריע לרוב המגיבים (גם לא למגיבי-טוקבק) זה לא מועדוני החשפנות אלא האור שמטילים ביקורי האלוף על צבאנו הקדוש. כאילו זה מה שמעיב על המוניטין של צבא הכיבוש ולא נגיד פשעי מלחמה מסוימים.

וזה חזר שוב היום בתגובה לידיעה הזו שכותרתה המקורית הייתה: זונה בת 69 נרצחה בתחנה הישנה. הטוקבקיסטים פתחו בקמפיין הקורא לשנות את כותרת הידיעה מפאת כבוד המת – הנרצחת לדידם אינה זונה כי אם אישה ואם לילדים (היא אכן אישה ואם לילדים, משום מה אני חושב שזה לא בהכרח נוגד). לא חלילה מדאיג אותם מצב הפשע באזורי אוכלוסיות מוחלשות. מדאיג אותם כבוד המתים (בעצם, בנקרפיליה-לנד זה אולי לא כל כך מפתיע) כאילו שהעובדה שהמילה זונה הפכה לקללה נפוצה הופכת את הקללה לשימוש היחיד האפשרי בה וכבר אי אפשר להשתמש בה בשביל נו, אתם יודעים, לתאר אישה המוכרת שירותי מין (או נאנסת למען סרסוריה בהרבה  מהמקרים).

תגובה אחת אפילו שאלה בהיתממות האם גם אם היא הייתה טלפנית הייתה וואלה מציינת את מקצועה. ובכן, לי נראה שאם מישהו היה נכנס למוקד טלפוני ורוצח את אחת הטלפניות, הכותרת הייתה מציינת זאת.

חלק מתגובות הנפוצות על ידיעות פשעי המלחמה של הצבא  הן – "למה אתם מפרסמים את זה", אני חושד שזה מה שבאמת מפריע למגיבים החסודים. דהיינו, כתבה המדברת על הנעשה בחצר האחורית שלהם. לא רחוק מהם יש אישה, אם לילדים, שסיפור הגעתה לזנות הוא עצוב (ביתה נעלמה, חשדו בבעלה ברצח) – והיא נרצחה. כנראה באורח שקשור בצורה מסויימת למקום עבודתה. ווואלה מספרת להם על זה! מה שמפריע זה המילה זונה? לי נראה שכאן טמון חוסר כבוד מסויים למת.

אז כן, טוקסקיסטים יקרים. זונה!!! נרצחה!!!

גילוי נאות: הסיבה שבכלל הגעתי לקרוא את הטוקבקים לידיעה הזו היא שוואלה! חדשות הוא מקום עבודתי.

לא לתת למוח להפריע

הטעם הטלוויזיוני שלי מדהים אותי כל פעם מחדש. היכולת שלי לנתק בין מה שהמוח שלי אומר על סדרה מסוימת לבין רמת ההנאה שאני שואב מאותה סדרה היא יכולת נהדרת. זה נכון, כמובן, כשמדובר ביכולת להנות מטראש טהור (אם כי בזה אני פחות טוב), אבל לא רק.

זה התחיל עם 24, לטעמי סדרת מתח בנויה היטב עם גימיק שאמנם היה מעניין רק בהתחלה אבל גם לאחר שעברה תקופת העניין אינו מפריע לחווית הצפייה. הבעייה – הסדרה היא שמרנית, על גבול הפשיזם לעיתים, בצורה בוטה כמעט עד כדי קריקטוריסטיות. חוקה? חופש דיבור? חופש עיתונות? חוקים? זכויות אזרח? כל אלה הם רק מכשולים בפני הקיפר בדרכו להציל את העולם מהפצצה הגרעינית התורנית. זה אפילו יותר משעשע כשבדרך כלל על רקע המרדפים הנועזים של הקיפר אנחנו עדים למשחקי הכח והתככים בבית הלבן שבחלקם מוצגת התמונה ההפוכה – הרעים כאן הם אלה שוחצים להגבלת הזכויות וכו', מול האנשים הישרים המנסים לעמוד בדרכם. כלומר, ברמת השטח, תנו לקיפר לנהל, זכויות וכדומה זה טוב רק לרמת הממשל. על הדרך כמובן ייזרקו כמה רמיזות בסגנון התואם את ספרות המאה ה-19 האמריקאיתבדבר self made men וכדומה.

לאחרונה הוספתי דוגמא נוספת כזו. אני צופה ב-gossip girl סדרה אליה הגעתי בטעות לאחר שחשבתי שקריסטן בל (ורוניקה מארס) מופיעה בה (מסתבר שהיא רק מקריינת בפתיחת כל פרק) – סיבה מספקת לבדיקת סדרה מבחינתי. מסתבר שזו עוד סידרת בברלי הילס שגרתית רק שהפעם ההתמקדות היא בעשירי מנהטן. הסדרה מתמקדת בדן -שחי בכלל בברוקלין והוא לא עשיר אלא סתם אדם פשוט וחכם, וביחסיו ם סרינה ואן דר משהו שהיא נצר לאחת ממשפחות האריסטוקרטיה. כמובן שההפרדה היא ברורה. כל בני העשירים הם תככנים, רדודים (אם כי לרובם המוחלט יש נשמה איפשהו) בוד דן ומשפחתו הם משפחה חמימה נהדרת ומוסרית. דן בעצם מתחבר עם סרינה כי סרינה מנסה לחזור למוטב למרות נסיונותיהם השטניים של חבריה לקלקל לה. גם כאן המוסרנות בוטה וזועקת לשמיים.

שני מקרים כאלה כמו 24 והנערה הרכלנית הם יוצאי הדופן. ייצוגים פחות בוטים גרמו לי בעבר להעברת ערוץ/כיבוי הטלוויזיה/לחיצה על ה-X של חלון תכנת הוידיאו. אבל איכשהו כאן בזכות ביצוע טכני טוב המוח שלי מאפשר לעצמו להתעלם מזה.

מזל.

הישארו בבית

תחת כל עמוד אינטרנט רענן מודגש בימים האחרונים דבר אחד – לכו להצביע. לא חשוב למה, לא חשוב עם הקדשתם באמת מחשבה, או אם יש לכם דעה, העיקר שתלכו למלא את "חובתכם האזרחית".

אני רוצה לצאת בקריאה ההפוכה – אם אין לכם דעה בשיט, לא טרחתם לחשוב ולו שנייה אחת ואתם חושבים ללכת להצביע לעלה ירוק 1/עלה ירוק 2/מפלגת הישראלים/מפלגת ברית עולם/מפלגת מגדלי הקקטוסים הסגולים (לא בדקתי אבל אני מניח שיש כזו)/או במקרה המוכר לי – קדימה, כי נו שיהיה – בבקשה, אל תטרחו זה בזבוז זמן, סעו לצימר בצפון במקום.

ההדגשה את חשיבות ההצבעה בלבד ולא את חשיבות ההצבעה המושכלת היא עשיית צחוק מההליך הדמוקרטי, לא פחות.

על העיוורון

יש לי מושא הערצה חדש. למרבה ההפתעה המושא המדובר הוא לא אחר מנציג הקונצנזוס התמידי, הליברל הדגול, יאיר לפיד.

בעקבות קריאת טורו האחרון הגעתי למסקנה של רמה כזו של ניכוס האידיאולוגיה היריבה לשלך לצורך הוכחת נכונות האידיאולוגיה בה אתה מחזיק היא דבר שאכן ראוי להערצה. כיצד יכול אדם אחד, בעל כישורים אינטלקטואליים גבוהים ככל שיהיו להתמיד בעיוורון נהדר כזה לאורך זמן? ללפיד הפתרונים.

 בטורו סוקר לפיד את מצב החינוך בישראל ומדגים כיצד בעזרת תוכניות חינוך פשוטות ולא יקרות ניתן לשפר את הישיגי התלמידים, להוריד את רמת האלימות בבתי הספר ובכלל ליצור מערכת חינוך לא רעה בכלל (על פי הנתונים שהוא מביא).

לפיד מראה את התוכניות והצעדים שבוצעו בערים כמו נתניה ובת ים – לא ערים שמתקשרות אסוציאטיבית לאוכלוסיה במעמד סוציו-אקונומי גבוה במיוחד ואת ההישגים שהושגו שם בעקבות צעדים אלה. ואז משתחל שם המשפט: "כי כל התירוצים לא עובדים. זה לא קשור לשאלה איפה הילדים גדלו, מה הם מקבלים בבית או מה מצבם הסוציו אקונומי. כל אחד יכול. ועכשיו ילדים, כולם יחד, בקול רם, כל אחד יכול!"

ועכשיו מה יש לנו כאן: מקומות כמו בת ים, בהם אוחדו מחלקות הרווחה והחינוך על מנת לאפשר למערכת לטפל ב"בעיות הת"ש" של הילדים על מנת לנטרל את השפעת בעיות אלה על הישגי הילד במערכת החינוך, משמשים משום מה את לפיד כהוכחה שבעיות סוציו אקונומיות אינן מהוות מכשול בפני הישגים חינוכיים. הוכחה נהדרת – אם יש בעייה שכאשר מטפלים בה היא נפתרת, זו אינה בעייה כלל! מול גאונות כזו, נותר רק לקוד קידה עמוקה.

 אז נכון לפיד, אתה צודק, ניתן לשפר את מערכת החינוך על ידי שינויים ותוכניות לא יקרים במיוחד, על ידי שינוי סדר העדיפויות של התקציב ועל שינוי הדגשים ביחס למורה ולמערכת החינוך בכללותה. אכן, כל אחד יכול – אם רק מטפלים בבעיות שאליהן אתה מתכחש בכזו אלגנטיות.


בקצרה

שגיאה: טוויטר לא הגיב. בבקשה המתן כמה דקות ורענן את הדף.