ג'וני משיב אותי מהבצורת

הסמינריונית הזמינה, וכיוון שנדירות הן הפעמים בהן צץ צירוף זה של המילה סמינריונית והפועל הזמינה, אענה לאתגר – רגע מוסיקלי משמעותי.

אזהרת בנאליות.

לא הייתי ילד חובב מוסיקה. אהבתי שירים מסוימים פה ושם, אבל מאז שדעך העניין בתקליטי הילדות – בעיקר יצירות קלאסיות לילדים כמו מפצח האגוזים, פטר והזאב ומתילדה מכונת הכתיבה עד לתקופת התיכון חייתי בלימבו מוסיקלי ארוך.

בערך בגיל 16 הידוע לשימצה, ישבנו אני ובועז משועממים בביתו. בועז מצא קלטת וידאו בלתי מוכרת (מקורה לוט בערפל עד היום) ועל עטיפתה מומיה. מסוקרנים הכנסנו אותה למכשיר, לחצנו פליי, וקיבלנו את one של מטאליקה. פעמיים, פעם אחת בגרסא המלאה עם קטעי הסצנות של ג'וני שב משדה הקרב, ופעם אחת בגרסא דחוסה. אכזבה, אבל רק לבועז. אני נדלקתי.

במבט לאחור זה נראה קצת אידיוטי אבל נפנופי השיער, מערכת התופים האיימתנית של לארס, הפוזה הכוחנית של ג'ייסון וכל הלוק האלים עשו לי את זה. אחרי זה גם התחלתי להקשיב למוסיקה ובסוף גם למילים (ימי פרה-אינטרנט. הרבה מן אחר כך עוד היתי בטוח שאחת השורות היא "oh, my brethtosized wishporty" וניסיתי נואשות להבין מה לעזאזל זה אומר).

אחר כך כבר התחיל הכדור להתגלגל, קניתי דיסק אחד שלהם (דווקא את ride the lightning) ועוד אחד, ואחד של מגדת'. משם המשכתי צפונה לספולטורה, ובשיא פריחתה של התקופה הועסקו אזניי בנסיון פיענוח של נהמות של להקות death, black, doom, vampire וכל שאר הסוגים שאיכלסו את into the pit הפינה הסוגרת של תכנית האמ טי וי המנוחה headbangers ball בימים שעוד הייתה שם מוסיקה.

בהסתכלות אחורה אני נדהם מחדותו של המעבר מהכלום המוסיקלי לחיפוש מתמיד בחנויות הדיסקים של רחובות אחרי להקות עלומת שם (לפחות ברחובות) כמו cradle of filth או ancient. אחרי זה הגיע הצבא, ואיתו אנשים חדשים ומוסיקה חדשה. התוודעתי לקלאסיקות. התעדנתי. המטאל עדיין איתי, רק שהוא צריך לעבור סינון הרבה יותר קפדני בדרך לאוזניים. אלוהים, כמה קל לייצר זבל בז'אנר הזה.

אני מזמין את:

בוג'י
דרומי
רואה שחורות
שחר