לא מאוכזב

אנשים התאכזבו מגיל סקוט הרון והעובדה שהוא ביטל את הופעתו. אני דווקא לא כל כך.

אתחיל בדיסקליימרים הנחוצים. ראשית אין לי עמדה ברורה בקשר לרעיון ה-BDS, החרם האקדמי, כלכלי, תרבותי על ישראל. ההסתייגות ממנו היא גם עקרונית – סוג של ענישה קולקטיבית, אך בעיקר פרקטית – אינני בטוח כלל שהחרם יעבוד. אך בכל מקרה הרעיון שווה בחינה ואינני פוסל אותו באופן כללי. במשטרים אחרים ש"אסור כמובן להשוות חס ושלום", היתה לו דווקא השפעה ככל הנראה.

שנית, לא התכוונתי ללכת להופעה, כך שאינני נפגע אישית מהביטול. אני כן מתעתד ללכת ובשאיפה ליהנות ממטאליקה ומהפיקסיז – שגם עליהם הופעל לחץ לבטל את הופעתן. צביעות? אולי. במידה שאני מסוגל לחיות איתה. אם תבוטלנה הופעות אלה, אתאכזב. אתאכזב אבל אבין.

מה מפריע לי בטיעונים נגד הרון? העובדה ששוב מואשמת "ההסברה". שוב כשלון ה"הסברה" מביא אומן להאזין כביכול רק לצד אחד בסכסוך ולהתעלם מצד שני. הטענה הזו מתנשאת במקצת. אני אישית נותן להרון ליהנות מהספק ומאמין שהוא חשב לפני ביטול ההופעה ושביטולה מהווה הצהרה פוליטית אותנטית.

מה עוד מפריע לי? ההאשמה בצביעות. איך הוא לא מוכן להופיע כאן אבל מופיע בארצות הברית שמבצעת גם היא פשעים? זו ורסיה על הטיעון השחוק המופנה תמיד נגד השמאל. ובכן, לא אענה בשמו של הרון, אבל נראה לי שלהופיע ולמחות בספירה בה יש לך השפעה תיאורטית על העוולות נגדם אתה מוחה, במקום בו העוולות נעשות בשמך, זה משהו שיכול, אולי, לשנות קצת. במקום בו אתה האורח, דרך המחאה היעילה יותר היא ההחרמה. בשני המקרים אגב, ההשפעה של מעשה אחד היא אפסית. האפקט עשוי להצטבר.

מה בעיקר מפריע לי? העובדה שאני נוטה להאמין שחלק גדול מהזועקים שהמוזיקה היא עולמית ושיש לנתק אותה מהפוליטיקה ושכדאי שהאומן יבוא הנה ויקשיב לשני הצדדים, לא יתנגדו באופן כללי לחרם. לא תהייה להם בעיה עם חרם על מוצרי ההתנחלויות לדוגמא. וכאן מתגלה המוסר הכפול, כאן מתגלית ההתנערות מאחריות. הכיבוש הוא של כולנו. מתנחלי יצהר אולי נמצאים בחוד החנית, אבל למרבה הצער אני מאפשר את זה, אתם מאפשרים את זה, כולנו מאפשרים את זה. חלקנו מאפשרים את הכיבוש נגד רצוננו, חלקנו מנסים ככל יכולתנו להתנגד לו, אבל מפעל הכיבוש הוא תוצר של החברה הישראלית כולה. כל ממשלות ישראל תמכו בו וחיזקו אותו, כל אזרחי ישראל נושאים באחריות אליו.

גיל סקוט הרון הוא אמן מחאה, the revolution will not be televised הפך אפילו למעין המנון. יש להניח שחלק כלשהוא ממעריציו, מזדהה גם אם מסרי שיריו. אבל כנראה שלחלק מהמעריצים מחאה זה סבבה לגמרי, כל עוד אתה לא נמצא בצד השני שלה. אותם אנשים שהיו מריעים לו באם היה מחרים את דרום אפריקה של האפרטהייד, זועמים עליו כאשר הוא מבטל את הופעתו במדינת האפרטהייד המודרנית.