מי כאן זורק נעליים?

נפל דבר בישראל. אחד, פיני כהן, החליט למלא מנהג עירקי עתיק יומין וזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בניגוד למקור, כהן הפגין יכולת צליפת נעל טובה הרבה יותר, פגע בשופטת ןשבר את משקפיה בטרם נעצר. לשופטת שלום.

התגובה לא איחרה לבוא. נשיא המדינה, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהרו לקחת פסק זמן ממסע היח"צ לכבוד יום האירן הבינלאומי. סליחה, יום השואה, להתקשר הביתה ולהביע את זעזועם כי רב מהפגיעה החמורה באחת מאושיות השלטון הדמוקרטי הישראלי.

במאמר מוסגר: אולי זה טוב שהם יקחו הפסקה אחרי שביבי בחר בדימוי העמלק כדי לתאר את אירן – להזכירכם, העם אותו צווה עמישראל להשמיד כליל ומלכו נענש לאחר שהעז לקחת שלל במקום להרוג את הצאן ואילו פרס תיאר כיצד ראה שחזה ברכבת בה נלקח סבו על ידי הנאצים ממרחק כמה אלפי קילומטרים לאחר שהיגר לארץ ישראל חמש שנים לפני כן.

אבל כיוון שלמדתי בצבא שדוגמא אישית היא ערך חשוב חשבתי שכדאי להזכירשגם רשויות המדינה לא ששות במיוחד לכבד את אושיית הדמוקרטיה המשפטית.

בילעין – קיראו את הידיעה הזו – הרבה אופטימיות הייתה אז ב-2007. לאחר מאבק ממושך פסק בג"צ כי על צה"ל לפרק את הגדר ליד הכפר בלעין ולהזיז אותה למתווה חדש, כזה שלא יגזול אדמות לטובת ההתנחלות השכנה. שמחו הפעילים מאוד. עכשיו 2010. אחד הפעילים המדברים בכתבה כבר נרצח. אחר נעצר רק היום בגין "הסתה". הגדר עודנה שם, ככל הידוע לי לא זזה ולו מטר.

היום, נזפה האושייה הדמוקרטית הפגועה, במשטרה על התנהלותה בנוגע להפגנות נגד יהודה של שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. תזכורת: בשבועות האחרונים עצרה המשטרה עשרות מפגינים במקום. בטענה להתקהלות לא חוקית. בית המשפט כבר קבע שהמעצרים בוצעו ללא כל עילה חוקית. מה שכמובן לא הפריע למשטרה שכבוד בית המשפט הוא נר לרגליה לשוב ולעצור מפגינים גם שבוע לאחר מכן. נראה מה ילד המחר…

ועוד היום, פרקליט המדינה משה לדור קרא לראש עיריית ירושלים ניר ברקת (אין קשר, השם מבוטא אחרת) החילוני למהדרין, להואיל בטובו ולהראות קצת כבוד לאושייה הפגועה ולמלא אחר צו בית משפט בנוגע לפינוי בית יהונתן שנבנה לו בשכונה היהודית סילוואן. כנראה צריך להזכיר מידי פעם לראש עיר הבירה בישראל כי מערכת המשפט ראוייה לכבוד. כנראה הנעליים הפריעו לו לראות.

זריקת הנעל היתה מעשה מכוער, שלא נבע כנראה ממניע אידיאולוגי אגב. זה סימפטום, לא הבעייה. המסר המשודר לאזרחים על ידי נבחריהם והגופים האמונים על שמירת החוק הוא – בית משפט זה חשוב, לעשות מה שבא לנו – קצת יותר.

פאשיסטים: אם עליתם לשלטון, כאן ההוכחות נגדי

לאחרונה, כזכור, שאל גדי טאוב את זהבה גלאון אם היא שמחה ביום העצמאות בתכנית רדיו והופתע מכך שהאשימו אותו במקארתיזם. השאלה הזו מצטרפת לבון טון טוקבקיסטי ידוע, בון טון שניתן לראות גם בתגובות לדיונים בבלוגים שמאלנים למיניהם – האם השמאל המבקר את המדינה אוהב אותה?

לא אענה בשם השמאל ואף לא בשם חברי (או חברי הלהקה שלי כפי שאנשים מסוימים ינסו להגדיר) אלא בשם האדם היחיד שאני יכול לענות בשמו – אני.

ובכן, התשובה פשוטה, וחד משמעית – לא.ההסבר מתחלק לשניים, כללי ופרטני.

כללי – אהבה היא לא הרגש שאני נוטה לאפיין אותו כאפשרי כשזה נוגע ל"מדינה". ישראל או כל מדינת לאום אחרת היא הגלגול האופנתי הנוכחי של המנגנון הבירוקרטי המאפשר לאדם לנהל חיים חברתיים. לפני המדינה היו מנגנונים אחרים. אינני נביא, אבל אני מהמר שאת מדינת הלאום יחליף מנגנון אחר. ובכן מנגנונים בירוקרטיים יכולים לעורר אצלי רגשות – הערכה, סלידה ועוד. אבל רגש אחד הם לא מעוררים אצלי – אהבה. את רגש האהבה אני נוטה לשמור בדרך כלל ליצורים חיים – ברך כלל אנשים. לפעמים אני יכול להגדיר אהבה את מה שאני מרגיש כלפי דברים שגורמים לי לתגובה רגשית או חושנית טובה – אוכל טוב, יצירה תרבותית טובה. אבל אפילו עובדה זו היא הרחבת גבולות המושג. למרבה השימחה השתתפות במרחב החברתי הדמוקרטי לא אמורה לדרוש אהבה אלא קבלה מסוימת של כללי המשחק.

לכן תשובתי השלילית אינה תלויה במקרה הפרטי – הייתי עונה "לא" אם הייתי חי בארה"ב, בסומליה, בשוודיה, בטאג'יקיסטן, או בגרמניה הנאצית.

אבל בכל זאת אוסיף את הגורם הפרטני – מדינת ישראל איננה המקום הכי רע על פני אדמות, אם הייתי חושב שדירוג מידת ה"טוב" של מדינות חשוב, אולי הייתי בונה דירוג כזה ואולי בדירוג הזה ישראל אף הייתה מתמקמת בחצי הראשון של הטבלה. אבל אינני חושב שזה חשוב ולא אטרח להרכיב את הדירוג הזה. גם אם מדינת ישראל היא המינה ה"טובה" ביותר שאפשר למצוא על כדור הארץ, זה לא משנה את עובדת היותה מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, סמי-תיאוקרטית, המתקיימת כשמגפה מונח על צווארם של כמה מיליוני אנשים. על פי הגדרת ה"אהבה" של מגיבים כמו "אני גם" מהלינק למעלה – אינני אוהב את המדינה – כי אם שונא אותה שינאה תהומית.

אבל, גם אם אניח באופן היפותטי שאפשר לאהוב מדינה, מבקריה של מדינה, אוהבים אותה יותר מכל מצקצקי הלשון, מכל אנשי "יש לנו את הצבא המוסרי ביותר בעולם" למיניהם", מכל אותם אנשי "לפחות כאן אתה יכול לכתוב מה שכתבת".- ולו רק לאור העובדה שאני מסתכל למעלה ולא למטה. אני לא מסתכל על כמה "רעה" יכולה הייתה המדינה להיות, אלא לכמה "טובה" היא צריכה לשאוף להיות. זו הגדרת הפטריוטיות המועדפת עלי.

יריעות ניילון

כהרגלי, מעלה נשכחות משבוע שעבר בעקבות עצלנות.

חבר הכנסת החדש מיכאל בן ארי לא מתעצל וכבר בתחילת כהונתו ממשיך לפק הוכחות לעובדת היותה של ישראל מדינה "יהודית-דמוקרטית" בדיחה עצובה בקוראו לפסול את השתתפותה של מירה עוואד בארוויזיון כנציגת ישראל.

הוכחה זו פשוט מצטרפת להוכחה הקודמת שהיא עצם השתתפותה של עוואד כנציגת ישראל באירוויזיון – פשוט מהצד השני. אם בן ארי פשוט מעלה את הבדיחה הזו אל פני השטח בגלוי לעיני כל הרי שליחתה של זמרת ערבייה כנציגת ישראל בתחרות בינלאומית היא פשוט כיסוי הבדיחה ביריעת ניילון.

חשוב לי להדגיש: אין בפוסט זה ביקורת על עוואד עצמה אלא רק הערה על כמה מסריח השימוש בעלי תאנה מצד ישראל.

אולי סימלי הדבר שההחלטה לשלוח את עוואד לאירווויזיון נפלה בזמן מבצע עופרת יצוקה. תקופה בה עסקה ישראל בביצוע פשעי מלחמה בצורה מסיבית, תוך דה-לגיטימציה חוצה גבולות של קולות מתנגדים ומעצרים של מאות מפגינים (בעיקר ערבים, כמובן). תקופה בעקבותיה התחזק הפאשיזם לכדי 15 מנדטים ויותר (תלוי אם האיחוד הלאומי/בית יהודי נופלים תחת הקטגוריה).

לזכות בן ארי ייאמר שהוא כן – לא הייתי מצפה למשהו אחר ממי שכהנא נר לרגליו.

עוד מסמר

 אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

מזהים את המקור?
בל"ד ורע"ם-תע"ל שתי מפלגות שעל פי מה שידוע לי הן די מתועבות, נפסלו היום מלרוץ לכנסת הבאה. לא מפתיע במיוחד. ובכל זאת חשבתי שכדאי לציין את זה ברשימת השלבים של התדרדרותה של ישראל לאבדון. אם היותן של מפלגות מתועבות הייתה עילה לפסילתן, לא היינו נשארים עם הרה מפלגות בכנסת.

יש בוני מוזנאיים בקהל?

שתי תגובות בולטות מימין בעקבות הניסיון לרצוח את זאב שטרנהל. שתיהן לא חדשות, הן פשוט נהיות מגוחכות יותר מפעם לפעם.

הראשונה – תזת העשבים השוים. בית הורי היה וילה נחמדה בישוב חצי שכוח  אל בשם עשרת. הייתה לנו גינה, בדרך כלל מטופחת, אבל במשך השנים היו מספר תקופות שהגינה הוזנחה ועשבים שוטים – בעיקר יבלית אני מניח צמחובה. לכן, מניסיון, כשיש יותר מידי עשבם שוטים לא כל כך רואים את הגינה. תחליפו דימוי, למען השם (שלכם).

השניה, והאהובה עלי, גינוי הטרור תוך הצבעה על איזשהו סימטריה בין הסתה מימין להסתה משמאל. טיעון מעניין. בואו נכין ביחד לוח תוצאות:

טרור מימין:

ניסיון לרצח שטרנהל, יגאל עמיר, ברוך גולדשטין. בעצם, למה אני מתאמץ להיזכר, כבר עשו את זה בשבילי (מעודכן ל-2006).

טרור משמאל:

המממ.. רגע, בואו נראה… טוב, אפנה לקוראי? למישהו יש דוגמא?

אין בעיה? אין בעיה!

יכול להיות שמה שייכתב כאן יראה בנאלי, או כהוכחה לאיטיות מחשבתית מצידי, אבל איכשהו רק היום עשיתי את הקישור ועליתי על שיטת הפעולה של כוחות ריאקציה שונים בחברה.

שיטת הפעולה: ברצונך להשיג תוצאות ריאקציונריות כלשהן, קרי הגבלת חופש הפרט, ליאום יתר בחברה, פגיעה בעקרונות הדמוקרטיה?

שלב א': צור בעיה, רצוי שיהיה איזשהו בסיס, אבל אל דאגה, גם אם אין רטוריקה נכונה תשכנע כבר מספיק אנשים שיש בעיה. תשכנע במידה כזו שאפילו עובדות מציקות לא ממש יפריעו.

שלב ב': הצג את דרכי הפעולה שאתה מציע, אלה שבבירור משקפים את האידיאולוגיה שלך, כדרך פיתרון לבעיה המומצאת. כך תצליח לשכנע גם אנשים מהמחנה הפוליטי היריב בנחיצות צעדיך.

דוגמאות:

892 -איכשהו, די בפתאומיות, ניתן לחשוב שכל משתמשי הרשת הם פדופילים, סוחרי נשים, סוטי מין מסוכנים ודי חארות של בני אדם. פדופיליה, זנות, פורנו ושאר ירקות נוצרו כידוע בשנות ה-90 יחד עם ה-WWW. נפשם הרכה של ילדינו הייתה עטופה בצמר גפן עד אז. רק עכשיו צריך להגן עליהם משד הרשת הנורא.

אז זהו, שלא. הבעייה היא לא ברשת, מילים רבות כבר נשפכו על זה, ונפש הילדים הרכה מעניינת את המחוקק במקרה זה כקליפת השום. אבל שום דבר לא יפריע לברית הלא-קדושה בין פמיניסטיות מסוג כלשהו לממסד הקלריקלי.
בעיית ההשתמטות – גם על זה כבר נכתב לא מעט. אבל לא יעזור כמה פעמים יראו נתוני הצבא עצמו על המחסור החמור במשתמטים, איכשהו קמפייני ההידד ללאומנות, יזכו לאהדה  וכל ח"כ פופוליסט יוכל להיות בטוח בעוד דקת מסך על ידי שליפת הצעות חוק הנוטות יותר ויותר לצד הלא דמוקרטי, סטייל התניית זכויות בשירות צבאי.

והדוגמא העדכנית מכולם – מסתבר שבשנים האחרונות אנחנו חיים בדיקטטורה! בג"צ בעצם שולט בנו ביד רמה! הוא יכול לבטל חוקים של הכנסת! מזל שפרידמן כאן לדאוג לדמוקרטיה. בואו לא נתייחס למשמעות המילה דמוקרטיה (ולא, דמוקרטיה זה קצת יותר מ"הרוב קובע"), או לעובדה שב-60 שנות המדינה בג"צ לא ממש יצא מגדר כדי לממש את עריצותו. הוא אשכרה ביטל 5 חוקים בלבד. אם כבר סביר להניח שיש פחות מידי התערבות שיפוטית בישראל.

איך לא להתווכח – חלק ה’

כאשר הדיון עוסק בחוק לא תקין או במקרה זה במצב לא תקין המעוגן בחוק – קרי הארכת שהותו של מצנע על כס המלכות במשרד ראש עיריית ירוחם, הטענה שהחוק מאפשר לו את זה, היא, נאמר, פחות מעניינת. (אני יודע שהידיעה ישנה אבל תשומת ליבי הופנתה אליו רק היום)

חם כאן בבועה

כתבתי את זה כבר איפהשהו בעבר, אבל בכל זאת.

בעקבות פוסטים בהיתוך הקר ובחדר  404 , התחיל ויכוח בטונים מדומיינים גבוהים בדבר הומור שחור והטעם שבו. אנשים אחרים כבר כתבו את דעתי בנושא. בקצרה: הבדיחות הספציפיות האלה לא היו ממש מצחיקות לטעמי, טוב, זאת ב404 אולי קצת, אבל בחייאת, הומור, לא מתים מזה.

מה שתפס אותי בתגובתה של אדר הוא החזרה לאגדת הבועה התל אביבית. אני לא יודע מאיפה הגיעה התחושה כאילו תל אביב מנותקת (לא היו פיגועים בתל אביב? אני זוכר כמה, אני גם זוכר שעל זה צחקו. אולי אז הבועה הייתה בחיפה). מה שמפריע לי בתזת הבועה היא חוסר היכולת להימלט ממנה, או יותר נכון היכולת להימלט רק מצד ימין.

הרי אם לא איכפת לי מכלום אני בועתי, וחס ושלום שאשב בבית קפה, סממן הבועתיות המובהק ביותר.. אם כן איכפת לי ואני יוצא להפגין, אז בהיותי שמאלני מאנייק אני יוצא להפגין נגד מלחמות. ואז ההפתעה מגיעה, כפי שהגיעה לפני שנתיים בזמן מלחמת אולמרט – אני עדיין בועתי.

כנראה שסגרו את כל מי שדעתו לא מתיישרת עם הקונצנזוס הנוכחי, שדרכי התגובה שלו לאירועים לא היה עובר את עריכת מהדורת החדשות,בבועה ולא סיפרו לי.

חבל שזה לא נכון, נשמע כיף שם בבועה. יש צחוקים על ירושלמים.

vicious circle

ושוב, 41 שנה לכיבוש, שורה של דברים מעצבנים, שיעמום מסוים הנובע מאבטלה ארוכה מידי והמאבק הפנימי חוזר להכות

if ignorance is bliss

אני רוצה להיות אדיש, אני רוצה לחיות בבועה. אני חי במדינה גזענית וקטנה, קפיטליסטית חזירית, בזה להשכלה, הופכת ליותר ויותר פונדמנטליסטית-דתית? אז אוריד את הראש. אני במילא שייך לקבוצת האוכלוסיה הלבנה-גברית-יהודית, מעבר לעצבנות ייקח קצת זמן עד שדברים יפגעו בי אישית בצורה הנראית לעין. אז מידי פעם תשמע על שריפת ספרים, על היחס לפליטים, על הריסת בתים, ירי על מפגינים. תשמע על חבריך בתארים המתקדמים, הנאבקים לשלב לימודיהם עם עבודות, קריירה אקדמית בארץ הרי כבר לא נחשבת כדבר לגיטימי. אעזוב, מה אעשה? אלך להפגנה? זה ישנה משהו? עדיף לסנן, לחיות את חיי, להגר מתישהו, לקוות שהקטסטרופה תחכה כמה שנים.

then knock the smile of my face

אבל אי אפשר. אז אני הולך להפגנות, מנסה להרים את הראש מידי פעם, אולי אפילו מתחיל לחשוב על הצטרפות לתנועת שמאל.

ואז היאוש חוזר.

וחוזר חלילה.

הפעם זה אישי

התגובות לפוסט הזה פשוט הרתיחו אותי (נחשו איזה צד). לא שזה דבר נדיר. אני אדם די דעתן ונוח להתחמם כשזה נוגע לויכוחים אידיאולוגיים. אבל הפעם זו רתיחה מסוג שונה. הפעם זה אישי.

אם אבא שלי כבר הפסקתי להתווכח, זה איבד מטעמו, וגם הוא מצידו משתדל להתרחק מויכוחים בשנים האחרונות (כנראה שחמימות מזג היא עניין שדי עובר במשפחה). אבל אנשים המגדירים אותי כיהודי על אפי ועל חמתי, תוך היתממות והאשמת אחרים בגזענות, הם במקרה הרע טיפשים, ובמקרה הטוב, סתם חצופים וצבועים.

בכל פלפולי הלשון שעלו שם לא הצליח הצד המעצבן להביא ולו טיעון אחד על איך ראיה בדת משהו מולד שאינו יכול להילקח ממך, לדבריהם גם לא על ידי עצמך אינה טענה גזענית. הם קראו ליהדות תרבות משותפת, שותפות גורל הדהות עם הוריך וכו'.  שזה הגדרה מאוד מעניינת למושג "עם".

היום ישבתי בתחנת אוטובוס ליד שתי נערות בנות 13-14, נערות טיפוסיות, לבושות כמו כל נערה חילונית אחרת שמסביבן ומתנהגות בצורה מאוד דומה. הבעייה היא שהן היו תאילנדיות. האם התרבות המשותפת ייהדה אותן?
לגבי שותפות גורל – אחר כך יש לאנשים את החוצפה להתרעם על השוואות לחוקי נירנברג. הם בעצמם חברים בעם שעל פי תפיסתם מוגדר על ידי היטלר (גודווין חל עליהם במקרה זה, הם התחילו 🙂 )

ובכן אני רוצה להכריז כאן, קבל עם וכמות בלתי ידועה של קוראים – אני לא יהודי. שני סוגי אנשים לא מוכנים לקבל זאת: נאצים ושאר אנטישמים שרוצים להרוג אותי. ו"יהודים טובים" שרוצים לחבקני בחיבוק הדב האוהב שלהם. בין הטרפה לנבלה אני מעדיף להתעלם משני הצדדים.

כנראה שעל פי היגיון מסוים זה הופך אותי ללוקה ב"שנאה עצמית".