לא מאוכזב

אנשים התאכזבו מגיל סקוט הרון והעובדה שהוא ביטל את הופעתו. אני דווקא לא כל כך.

אתחיל בדיסקליימרים הנחוצים. ראשית אין לי עמדה ברורה בקשר לרעיון ה-BDS, החרם האקדמי, כלכלי, תרבותי על ישראל. ההסתייגות ממנו היא גם עקרונית – סוג של ענישה קולקטיבית, אך בעיקר פרקטית – אינני בטוח כלל שהחרם יעבוד. אך בכל מקרה הרעיון שווה בחינה ואינני פוסל אותו באופן כללי. במשטרים אחרים ש"אסור כמובן להשוות חס ושלום", היתה לו דווקא השפעה ככל הנראה.

שנית, לא התכוונתי ללכת להופעה, כך שאינני נפגע אישית מהביטול. אני כן מתעתד ללכת ובשאיפה ליהנות ממטאליקה ומהפיקסיז – שגם עליהם הופעל לחץ לבטל את הופעתן. צביעות? אולי. במידה שאני מסוגל לחיות איתה. אם תבוטלנה הופעות אלה, אתאכזב. אתאכזב אבל אבין.

מה מפריע לי בטיעונים נגד הרון? העובדה ששוב מואשמת "ההסברה". שוב כשלון ה"הסברה" מביא אומן להאזין כביכול רק לצד אחד בסכסוך ולהתעלם מצד שני. הטענה הזו מתנשאת במקצת. אני אישית נותן להרון ליהנות מהספק ומאמין שהוא חשב לפני ביטול ההופעה ושביטולה מהווה הצהרה פוליטית אותנטית.

מה עוד מפריע לי? ההאשמה בצביעות. איך הוא לא מוכן להופיע כאן אבל מופיע בארצות הברית שמבצעת גם היא פשעים? זו ורסיה על הטיעון השחוק המופנה תמיד נגד השמאל. ובכן, לא אענה בשמו של הרון, אבל נראה לי שלהופיע ולמחות בספירה בה יש לך השפעה תיאורטית על העוולות נגדם אתה מוחה, במקום בו העוולות נעשות בשמך, זה משהו שיכול, אולי, לשנות קצת. במקום בו אתה האורח, דרך המחאה היעילה יותר היא ההחרמה. בשני המקרים אגב, ההשפעה של מעשה אחד היא אפסית. האפקט עשוי להצטבר.

מה בעיקר מפריע לי? העובדה שאני נוטה להאמין שחלק גדול מהזועקים שהמוזיקה היא עולמית ושיש לנתק אותה מהפוליטיקה ושכדאי שהאומן יבוא הנה ויקשיב לשני הצדדים, לא יתנגדו באופן כללי לחרם. לא תהייה להם בעיה עם חרם על מוצרי ההתנחלויות לדוגמא. וכאן מתגלה המוסר הכפול, כאן מתגלית ההתנערות מאחריות. הכיבוש הוא של כולנו. מתנחלי יצהר אולי נמצאים בחוד החנית, אבל למרבה הצער אני מאפשר את זה, אתם מאפשרים את זה, כולנו מאפשרים את זה. חלקנו מאפשרים את הכיבוש נגד רצוננו, חלקנו מנסים ככל יכולתנו להתנגד לו, אבל מפעל הכיבוש הוא תוצר של החברה הישראלית כולה. כל ממשלות ישראל תמכו בו וחיזקו אותו, כל אזרחי ישראל נושאים באחריות אליו.

גיל סקוט הרון הוא אמן מחאה, the revolution will not be televised הפך אפילו למעין המנון. יש להניח שחלק כלשהוא ממעריציו, מזדהה גם אם מסרי שיריו. אבל כנראה שלחלק מהמעריצים מחאה זה סבבה לגמרי, כל עוד אתה לא נמצא בצד השני שלה. אותם אנשים שהיו מריעים לו באם היה מחרים את דרום אפריקה של האפרטהייד, זועמים עליו כאשר הוא מבטל את הופעתו במדינת האפרטהייד המודרנית.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון

סרט של מרכז עדאלה על השוויון וחוסרו בישראל.

יש גם חלק שני בקישורים בצד.

קם והרשת

בנקודות החשובות בפרשת ענת קם כבר נגעו אחרים, ועשו זאת טוב ממני, לי נותר רק להתמקד בנקודה הכי פחות חשובה בסיפור – תפקוד הרשת, קרי הטוויטוספירה, הבלוגספירה וכל ספירה רלוונטית אחרת בפרשה.

אין ספק שהפרשה עוררה גלים ברשת, סטטוסים שונו, ציוצים צויצו ופוסטים פורסמו והורדו לסירוגין בשבועות האחרונים. יחד עם הטפיחות העצמיות על השכם, וההכרזה על איבוד הרלוונטיות של צווי איסור הפרסום, עלו גם הקולות שקראו להירגע ואף לעגו לעיסוק שנדמה ככמעט אובססיבי בנושא. הבעיה היא ששני הצדדים צודקים.

לא הרשת ייתרה את צווי איסור הפרסום, אלא התקשורת הממוסדת, בעיקר בארצות ניכר וטיפה טיפה כאן. קל לשכוח, כי נדמה שכולם מדברים על זה, אבל קהל הטוויטר והבלוגים מורכב ממעט אנשים. כשהקהל הזה וכמה חברים שלו, בנוסף לאנשים העובדים בתקשורת (שני קהלים שיש ביניהם, אני חושב, חפיפה לא קטנה) הם אלה המכירים את הסיפור – 99 אחוז מאוכלוסיית ישראל אינה יודעת את הסיפור. במובן זה צו איסור הפרסום עשה את שלו.

אבל, וזה אבל גדול שמספיק לדעתי על מנת לספק טפיחה על השכם לאנשי הרשת, אין לי ספק שהבאז האינטרנטי עשה את שלו בהוצאת הסיפור אל מחוץ לגבולות הדמוקרטיה היחידה ואל התקשורת העולמית. כלומר, הסיפור היה יוצא גם בלי זה אבל היה לוקח טיפה יותר זמן. מהרגע שהסיפור התפרסם במקומות כמו הוושינגטון פוסט, האינדיפנדנט והגארדיאן – החל כדור השלג שהביא בסופו של דבר לחשיפת הפרשה וביטל את העלמתה של קם – שלמרות טענות ששמעתי – היא הועלמה לכל דבר ועניין. יושבת עצורה במעצר בית, עצורה המואשמת בעבירות חמורות ואסור לאף אחד לדווח על זה. במקרה הזה לא ממש משנה שהיא אינה מוחזקת במרתפי השב"כ.

מי כאן זורק נעליים?

נפל דבר בישראל. אחד, פיני כהן, החליט למלא מנהג עירקי עתיק יומין וזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בניגוד למקור, כהן הפגין יכולת צליפת נעל טובה הרבה יותר, פגע בשופטת ןשבר את משקפיה בטרם נעצר. לשופטת שלום.

התגובה לא איחרה לבוא. נשיא המדינה, שמעון פרס וראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהרו לקחת פסק זמן ממסע היח"צ לכבוד יום האירן הבינלאומי. סליחה, יום השואה, להתקשר הביתה ולהביע את זעזועם כי רב מהפגיעה החמורה באחת מאושיות השלטון הדמוקרטי הישראלי.

במאמר מוסגר: אולי זה טוב שהם יקחו הפסקה אחרי שביבי בחר בדימוי העמלק כדי לתאר את אירן – להזכירכם, העם אותו צווה עמישראל להשמיד כליל ומלכו נענש לאחר שהעז לקחת שלל במקום להרוג את הצאן ואילו פרס תיאר כיצד ראה שחזה ברכבת בה נלקח סבו על ידי הנאצים ממרחק כמה אלפי קילומטרים לאחר שהיגר לארץ ישראל חמש שנים לפני כן.

אבל כיוון שלמדתי בצבא שדוגמא אישית היא ערך חשוב חשבתי שכדאי להזכירשגם רשויות המדינה לא ששות במיוחד לכבד את אושיית הדמוקרטיה המשפטית.

בילעין – קיראו את הידיעה הזו – הרבה אופטימיות הייתה אז ב-2007. לאחר מאבק ממושך פסק בג"צ כי על צה"ל לפרק את הגדר ליד הכפר בלעין ולהזיז אותה למתווה חדש, כזה שלא יגזול אדמות לטובת ההתנחלות השכנה. שמחו הפעילים מאוד. עכשיו 2010. אחד הפעילים המדברים בכתבה כבר נרצח. אחר נעצר רק היום בגין "הסתה". הגדר עודנה שם, ככל הידוע לי לא זזה ולו מטר.

היום, נזפה האושייה הדמוקרטית הפגועה, במשטרה על התנהלותה בנוגע להפגנות נגד יהודה של שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. תזכורת: בשבועות האחרונים עצרה המשטרה עשרות מפגינים במקום. בטענה להתקהלות לא חוקית. בית המשפט כבר קבע שהמעצרים בוצעו ללא כל עילה חוקית. מה שכמובן לא הפריע למשטרה שכבוד בית המשפט הוא נר לרגליה לשוב ולעצור מפגינים גם שבוע לאחר מכן. נראה מה ילד המחר…

ועוד היום, פרקליט המדינה משה לדור קרא לראש עיריית ירושלים ניר ברקת (אין קשר, השם מבוטא אחרת) החילוני למהדרין, להואיל בטובו ולהראות קצת כבוד לאושייה הפגועה ולמלא אחר צו בית משפט בנוגע לפינוי בית יהונתן שנבנה לו בשכונה היהודית סילוואן. כנראה צריך להזכיר מידי פעם לראש עיר הבירה בישראל כי מערכת המשפט ראוייה לכבוד. כנראה הנעליים הפריעו לו לראות.

זריקת הנעל היתה מעשה מכוער, שלא נבע כנראה ממניע אידיאולוגי אגב. זה סימפטום, לא הבעייה. המסר המשודר לאזרחים על ידי נבחריהם והגופים האמונים על שמירת החוק הוא – בית משפט זה חשוב, לעשות מה שבא לנו – קצת יותר.

נוצות לא לה

ישראל נוטה להתהדר מידי פעם, בדרך כלל בהיותה נתונהבהתקף הגנה פרנואידי, בתואר הקלישאתי משהו – "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אעזוב לשנייה את הגיחוך המובנה לתוך ההנחה הזו – יש באזור מדינות נוספות בהןם מתקיים משטר דמוקרטי, אולי אף יותר מבישראל,והגדרתן העצמית של מדינות אלה מאפשרת להן להיות יותר דמוקרטיות מהגדרתה האוקסימורונית של ישראל את עצמה "יהודית דמוקרטית".

לא חסרות דוגמאות ישנות יותר להתנהלות אנטי דמוקרטית בעליל של ישראל כלפי יחידים או קבוצות אשר אינם פועים בחזרה את מה שהממסד החם מנסה לפזם לאזנם. אבל הנה 3 דוגמאות טריות יחסית.

1. קיראו את הפוסט הזה של ליהי – ההפגנה המדוברת היא מלפני שבועיים שלושה. כיוון שהעצורים נעצרו גם בהפגנות האחרונות אני מתיר לעצמי להניח שהיחס למפגינים נשאר כשהיה. אכן יחס ברוטלי והחרמת ציוד הן דרך דמוקרטית להתייחס להפגנה. אני, אישית, גם נוטה להאמין לדיוווח כי המשטרה הואילה בטובה למנוע דקירה שלמישהי ממשתתפי ההפגנה על ידי יג"ע מצוי ששלף סכין (כמובן, למה לעצור אותו, ממתי איומי אלימות הם עבירה?)

2. ונחזור להפגנות מפורסמות יותר – אלה שמלפני שנה. בעוד צבא ישראל עוסק בלהגן על ילדי שדרות על ידי הפרת התהדייה והרג של כמה מאות מילדי עזה (פרטים באדיבות עידן לנדו) – עסקו חלק מאזרחי ישראל במימוש זכותם הדמוקרטית למחות נגד פעלויות משטרו. אבל מסתבר שלהרים שלט זה סיכון בטחוני עצום למדינה. אחרת קשה להבין את כתב האישום הזה. שלא לדבר על המעצרים ההמוניים שקיומם כמעט והושתק בתקשורת של אזרחי המשנה של המדינה היהודית דמוקרטית (כלומר של ערבים).

3.והדוגמא הטרייה מהיום – מהאנשים שביאו לכם את מעצרה המנהלי (כלי דמוקרטי לעילא ולעילא) של
טלי פחימה – קבלו את החזקתו של אזרח שריצה את עונשו במלואו בתנאים מגבילים על סמך חוקי שעת חירום. תנאי חירום אשר מונעים מאזרח בישראל, לא סימפטי מספיק בעיני השלטונות (הוא אפילו המיר את דתו, החוצפן) לדבר עם מרבית אוכלוסיית העולם. שמעתם, מרדכי ואנונו דיבר עם נורבגית!!! – השליכוהו אל הבור.

אגב, מעניין, באמת אינני יודע, אם אחרי שתביעת הדיבה של ואנונו נגד רון בן ישי נדחתה, בנימוק המעניין שהמקור של בן ישי היה ראש השב"כ דאז עמי איילון – טרחו לברר את הנימוק עד הסוף ולדבר עם איילון. תזכורת: תביעת הדיבה הוגשה על ידי ואנונו לאחר שבן ישי טען שואנונו העביר לידי חמאס מהכלא פתקים עליהם נכתבו הוראות לייצור חומרי נפץ (רק לי נשמע מופרך משהו?)

עדיין לא אירן, לא צועדים בכיוון הנכון

ולנטין

פרסום סמי-עצמי מאוחר יחסית.

באמצע החודש החל להתפרסם הקומיקס valentine שנכתב בידי אלכס דה קמפי וצוייר בידי כריסטין לארסן. הקומיקס מתפרסם אחת לחודש בפורמט אלקטרוני בלבד. כלומר – לiphone, kindle, וקוראים אלקטרוניים אחרים. אחד הייתרונות הגדולים של ההפצה האלקטרונית היא שהיא מאפשרת פרסום הקומיקס כשהוא מתורגם סימולטנית ל-13 שפות שונות (בינתיים). אחד היתרונות של זה מבחינתי – אני תרגמתי את גרסתו העיברית של הקומיקס (אבל יש אותו גם בסרבית או גאלית, אם אתם ממש מתעקשים).

הפרק הראשון ניתן בחינם וכל פרק שאחריו עולה 99 סנט (חצי מזה הולך אלי – אז אם תקנו אוכל להתעשר ולפרוש לחיים אקסצנטריים באחוזה מבודדת עם בריכת תנינים). אבל אם אני לא טועה, כל הקומיקס מפורסם בכל מקרה תחת קריאטיב קומונס.

אז היכנסו, התרשמו, קנו, תנו פידבק אם בא לכם – כל השניים מכם שמשתמשים בפורמט אלקטרוני (מתי, מתי זה כבר יהיה הנורמה).

כאן

ההצגה הכי גרועה בעיר

 הערה: הפוסט נכתב לפני כשבועיים והיה אמור להתפרסם במקום אחר – פרסום שבוטל לבסוף מסיבות טכניות. בינתיים נכנסנו למערכה נוספת והפעם: ברק נגד ישיבות ההסדר. הכללים אותם כללים.

 

מהסתכלות על אירועי החודש האחרון ניתן להגיע למסקנה שממשלת נתניהו החלה בהפעלת תכנית מדינית אולטימטיבית, או אולי יותר נכון – היא פצחה בתכנית אמנותית. בניסיון להחדיר לעם קצת תרבות גבוהה פצחה הממשלה בשיתוף תומכיה מבחוץ בהפקת תיאטרון שאפתנית תחת הכותרת "ישראל עושה צעדים לשלום".

 

המערכה הראשונה נפתחה בידי שחקניה המיומנים של חטיבת "כפיר". בעוד נציגי "השמאל" בממשלה – מפלגת העבודה בראשות שר הביטחון אהוד ברק –  ממלמלים משהו על פינוי מאחזים בלתי חוקיים, פרצו השחקנים הנועזים במרד קטן והכריזו שהם מתעתדים לסרב לפקודה הבלתי חוקית בעליל שעוד לא ניתנה. הקהל הנאמן עשוי היה לחשוב שעתיד אריאל בסכנה. כל השחקנים מיהרו לתפוס את מקומם. מצד אחד החיילים והרבנים (מי על ידי הבעת תמיכה ומי על ידי גלגול עיניים מתחסד) ומצדו השני של המתרס, הממשלה, הנחושה לבצע את מדיניותה תוך שמירה על אחדות העם.

 

המערכה העיקרית, שבעיצומה אנחנו נמצאים עכשיו, החלה בשבוע שעבר בהכרזתו הדרמטית של נתניהו על הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות (חוץ ממבני ציבור, בנייה שכבר התחילה ועוד כל מיני התנחלויות שלא נוח לממשלה לקרוא להם התנחלויות). ושוב חזרו השחקנים לעמדותיהם. המתנחלים נעמדו על רגליהם האחוריות והכריזו כי בכוונתם להפר את החוק ולהמשיך לבנות. בממשלה מצידה נקטה בתעלול משחקי מעניין ומפתיע. מחד נקטו ראש הממשלה ושר הביטחון בקו הצפוי – הבטחת שלטון החוק ואכיפת מדיניות הממשלה. מאידך נשלחו בתחילה השחקנים המשניים – שרים כמו בני בגין, להרגיע את הרוחות, לומר בקריצה את מה שברור לקהל חד העין – ההקפאה זמנית ולמען האמת לא ממש מקפיאה כלום.

 

התפאורה החלה להתפרק כשהשחקנים הראשיים, ברק ונתניהו בחרו לנקוט גם הם בקו הזה – ברק, תוך כדי הכרזותיו כי החוק יאכף ושליחת הפקחים, ביטל מספר צווים. ונתניהו שלח מסר מרגיע למתנחלים – מסר בו הוא אומר בגלוי את הידוע – "ההקפאה זמנית, חד פעמית".

 

כאשר מסתכלים על כל ההצגה הזו נותר רק לשאול מיהו הקהל? מה המסר? התשובה – השמאל המתון הישראלי מחד, והממשל האמריקאי והאיחוד האירופי מאידך. לשני הקהלים האלה יש צורך להראות שישראל אכן מעוניינת בשלום. להוכיח כי האשמים בקיפאון המדיני, בהמשך הכיבוש הם הפלסטינים שעוד הפעם מקשים את עורפם ומסרבים לשבת לשולחן המשא ומתן למרות כל מאמצי ישראל.

 

מרבים לדבר, בעיקר אחרי שעוד מדינה מזעיפה את פניה לעבר ישראל, או אחרי עוד מסר תקיף יחסית מכוון הממשל האמריקאי על כישלון ההסברה. התשובה לבעיה היא כמובן הפקת תיאטרון חובבנית מידי. עצתי לנתניהו וחבר מרעיו – בסיבוב הבא השתדל לא לנפץ את התפאורה תוך כדי משחק. אל תמהר להכריז בטרם הוקפא ולו בניין אחד כי "הכדור בידיים של הפלסטינים". השתלט על שריך ועל עצמך בטרם אתם קורצים מול המצלמות ומבהירים כי אין כל כוונה להקפיא אף התנחלות וגם אם כן, זה זמני וחד פעמי. זה אולי עובד על הישראלים, על האמריקאים, עושה רושם כי ההצגה מתחילה להימאס. על האירופאים כבר די ברור שהיא נמאסה.

פרפטו מובילה (אבל כזה שנגמר אחרי יומיים)

ראשית, סיפור התרסקותו של אסף רמון מעבר להיותו סיפור עצוב הוא סיפור תקשורתי ראוי כשלעצמו – בן שנהרג בצורה הדומה לבה נהרג אביו הוא סיפור מעניין, גם אם מורידים את אלמנטי הפטישיזציה של דמות הטייס באתוס הישראלי (מה גם שאילן רמון היה טייס חלל , זקפה שמעל לעננים). אבל לא עבר הרבה זמן עד שהגיעה תחושת המיאוס הזכורה לרע מ-2003 והתרסקות הקולומביה.  .

רבים כבר כתבו וביקרו את הסיקור העיתונאי ההיסטרי של מותו של אסף רמון, סיקור שהתבטא החל מהפקעת הומפייג'ים שלמים באתרי חדשות וכלה בהפקעת עשרות עמודים מעיתוני היום שאחרי לסקירת כל פיפס וחצי פיפס הקשור בצורה כל שהיא לפרשה. כתבו על הצביעות, כתבו על הנזק שנגרם, כתבו על הנקרופיליה והפורנוגרפיה שבאה לידי ביטוי מהסיקור. אותי, כעובד במערכת חדשות מעניינת תופעה אחת.

אני מרשה לעצמי לדבר לרגע בשם חברי לדסק ולהניח שרובם ככולם מסכימים במידה זו או אחרת עם הביקורת על הסיקור. בשם עצמי אני יכול להגיד בוודאות שאני מסכים. אסתכן בניחוש פרוע – גם במערכות המקבילות לשלנו, העובדים המקבילים לנו מסכימים. כלומר כל "הדרג המבצע" של התקשורת חושב שהסיקור היוצא מתחת ידיו הוא סיקור מוגזם, צעקני, היסטרי ומזיק. ואתם יודעים מה, אני מניח שגם בקרב הדרגים שמעלינו עד רמה מסוימת זו התחושה..

עכשיו האבחנה שלי היא לא חדשה, הסיבות לסיקור הזה הן ברורות. התחרות בין המערכות גלויה ו"אם אני לא אפרסם את זה, מתחרה יפרסם – אז עדיף כבר שאפרסם את זה קודם", הוא הלך המחשבה הגורם לפרסום תמונות לא ראויות, לפרסום דברים שאלמנה נשאה בהלוויה למרות בקשה מפורשת להימנע מכך. האבחנה לא חדשה, והיא יותר חזרה על חוויה אישית.

בחודשים האחרונים אני נוהג להתאמן כמעט בקביעות באחד מענפי הקונג פו, לא בצורה רצינית מספיק ולא באינטנסיביות יתרה, אבל כן במידה שיש לה השפעה כלשהיא על חיי. חלק גדול מהאימונים מוקדש למה שמכונה עבודה פנימית – תרגולים שונים אשר עובדים לא על הפן הגופני אלא על דברים כגון ריכוז, תפיסה וכו'. אחד מהתרגילים היותר קלים לביצוע מבחינתי הוא תרגיל ההזרה – להסתכל על סיטואציה מסוימת, על מערכת מסוימת, כעל משהו שאינך שייך אליו. התרגיל הזה פשוט מבחינתי מכיוון שאני עושה אותו בדרך כלל באופן אוטומטי.

עכשיו, מנקודת מבט חיצונית, הסיקור התקשורתי וההתמודדות בישראל באופן כללי עם מותו של אסף רמון  (המקרה הזה הוא כמובן דוגמא פרטית לתופעה כללית) משולה לכדור מתגלגל שרוב המולקולות המרכיבות אותו דוחפות דווקא לכיוון ההפוך. הקפיטליזם מצד אחד, והלאומיות/לאומנות מצד שני חוברים כאן יחד וכל חלקי המערכת מתגלגלים לכיוון שהם מתווים. העיתונות מצהיבה ומצווחת מתוך מחשבה על הימנעות מפגיעה כלכלית. הצנזורה הצבאית, שבעיקר רוצה למנוע את הגעת השמועה למשפחה בטרם עת, מזינה, כתופעת לוואי, בעצם העיכוב את חרושת השמועות ואת העוצמה בה האירוע ייתפס. הפוליטיקאים למיניהם, ממהרים לקלוט את הרוח הנושבת מהקהל  – אותה רוח שהעיפו לכיוונם התקשורת והגורמים הצבאיים (שמצידם מקבלים רוח גבית מהקהל – וחוזר חלילה) – וממהרים לקריין נאומים, הנעים בין סכריניות על לעילגות לשמה. היחס הפוליטי הרחב כמובן מסוקר גם בתקשורת במעין פרפטו מובילה של אירוע המזין את עצמו

ובתוך זה יושב עובד בדסק חדשות מכין כתבת גלריה של צילומים מ"דרכו האחרונה של אסף", בעודו נזכר בגלריה שהין רק ערב קודם על "הטרגדיה של משפחת רמון", ותוהה האם קיים בכלל סיכוי להימנע מהמצב הזה. האם המולקולות בכדור יצליחו אי פעם להשפיע על מסלולו.

תחרות, לא נושאת פרסים

ושוב חוזרת לה השאיפה ליצור איזון מושלם. לא רק ההומופובים, יהיו הם דתיים או לא, למרות שלמה להיות צבוע ההסתה היא בעיקר דתית (אפשר להוסיף את רונצקי כדי להרחיב מגזרים גם לחרד"לות) מסיתים, על פי הבון טון גם להט"בים מסיתים כנגד חרדים, ראו התגובות כאן.(קראו גם את הפוסט, כדאי).

ועכשיו לאתגר. מצאו נא ולנקקו במידת האפשר למאמר/אמירה על ידי איש ציבור/משהו דומה של איש להט"ב/ליברל סמולן יפה נפש/ וכו' המסיתה כנגד חרדים.

כלל ראשון: מאמר ביקורת על הסתה אינו נחשב להסתה כשלעצמו

כלל שני: יימצא מאמר אחד או שניים אוכל חצי כובע וירטואלי. תוכח מגמה – אוכל כובע וירטוראלי

לצערי, אין פרסים.

זה כמובן מתקשר לזה.

הו האיזון הקדוש.

עושים כביסה

יוזמה ברוכה של נמרוד אבישר הולידה בלוג קבוצתי חדש באנגלית, israleft שמו. בין היתר גם אני כותב שם.

התחיל מעניין, כולם, חוץ מטרולים, מוזמנים.