Posts Tagged 'קפיטליזם'

ה-NRA גרסת ישראל

זיכויו של שי דרומי  מאשמת הריגה על ידי בית המשפט  המחוזי בבאר שבע והחוק הקרוי על שמו מוכיחים, או יותר נכון מאשרים מחדש, לפחות דבר אחד – מדינת ישראל ממשיכה את התדרדרותה המהירה לכיוונו של קפיטליזם קיצוני. שני נקודות שמעלה זיכוי זה עולות בקנה אחד עם עקרונות הניאו-ליברליזם החביבים כל כך על משרד האוצר – קידוש הקניין והתנערות המדינה ממחויבותה לאזרח.

ראשית, מה המסר שעולה  מזיכויו של אדם שירה, על פי העדויות, בגבו של פורץ שחדר לתחום קניינו? המסר ברור, גנב, דינו מוות. נכונה ככל הנראה  אמירתו של בית המשפט, שי דרומי אינו איש מדון, אלא אדם שביקש לחיות בשלווה. ההכרה בכך מגולמת בסעיף האישום. דרומי הואשם בהריגה, לא ברצח בכוונה תחילה. הכרה מסוג זה אמורה להתגלם בעונש, היא לא רלבנטית לשאלת הכרעת הדין.

אבל הנקודה היותר קריטית היא המסר שמעביר בית המשפט לגבי אחריות המדינה למלא את חלקה בהסכם החברתי בינה לבין האזרחים. הנגב הפך, כך אומרים, לשטח הפקר, שטח בו שולט הפשע והמשטרה אינה מסוגלת להשליט את החוק. הפיתרון הראוי לכך אינו התנערות מוחלטת של המדינה מהאזור, אלא בדיוק להיפך, הגברת מעורבותה וההשקעות באזור על מנת להשליט את חוקי המדינה על כל שטחה. במקום זאת, אותת בית המשפט, רשאים האזרחים להתחמש ולנהל את שטחי המדינה בעצמם. אפשר גם לחשוב שקידום מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה הבדואית בנגב תוכל לסייע בהפחתת הפשע בדרום (עוד תפיסה קפיטליסטית – ניתוק הקשר בין מצב חברתי לרמת הפשע) – אבל אלה באמת חלומות לא ריאליים.

התקופה בה לא היתה לחוק אחיזה בשטחי המדינה בארה"ב קראו "המערב הפרוע". ככל הנראה היא לא היתה סימפטית כפי שמצטייר מסרטי המערבונים. אם זה המצב בדרום, כדאי מאוד לתקן אותו. המדינה הפריטה כבר מזמן את שירותי הרווחה, היא פועלת במרץ להיפטר מהתשתיות, מהטיפול באסיריה, ממערכת החינוך ואף מחלק מתפקודי הצבא שלה. ניסיונה להיפטר מאחת מסמכויותיה החשובות ביותר – הסמכות על אחזקת האלימות, הולכת ומייתרת את ההסכם איתה.

גוגל ואורוול

האח הגדול – זה לקוח מספר. ואגב, זה גרוע אפילו יחסית לז'אנר הנאלח והמשעמם הזה.

 האח הגדול – זה לקוח מספר. ואגב, זה כינוי לחוק שבו תמכה בזמנו לא אחרת מאם הציונות, אבירת החלכאים והנדכאים, בת מפלגתו של הסוציאליסט הדגול אהוד ברק (ביבי, גרסא שניה) – שלי יחימוביץ'.

עוד 1400 ומשהו ימים לפעם הבאה

עכשיו אחרי שנגמר, כמה הערות אולימפיות:

  • פעם בארבע שנים אני מכניס לאחסון את הציניות, את הריאליזם ואת עובדת היותי בטטת כורסא ומתמכר לצפיה באנשים מיוזעים המזיזים את הגוף שלהם בכל מיני זוויות ולכל מיני מטרות. למרות שהפעם זה היה קשה במיוחד (בכל זאת, האולימפיאדה הייתה בסין) הצלחתי גם הפעם להתעלם מכל הנקודות המעצבנות בהן משפיע העולם החיצון (פרסום, פוליטיקה, "סמים" למיניהם) על מה שכונה "ההרגשה האולימפית". ולהינות מהרומנטיקן שבתוכי הנוהג להתרגש משבירת שיאי עולם למיניהם, מדרמות אנושיות וכמעט מגאוות לאומיות (כשזה מגיע לשם האשליה נשברת בדרך כלל).
  • דווקא בגלל שאירוח האולימפיאדה בסין היה איך לומר זאת מסריח במקצת – כמו אירוח בישראל, רק כזה שעובד, לא יכולתי שלא לעקם את האף סביב ירידות על הסינים המארחים. האם באמת חסרות זוועות סיניות אמיתיות, שצריך ללעוג לזיופים בטקס הפתיחה (מה? הילדה שרה עם פלייבק? לא יכול להיות). לא מצאו יותר הפרת זכויות אדם בסין על מנת שכל סיני שמנצח ייעלה תהיות בדבר סימום אפשרי, וכל סיני שמפסיד יעלה הנהוני רחמים נוסח: "חבל, עכשיו ישלחו אותו למחנה ריכוז. לעקם את אפי, כי זה מריח מסתם התנשאות מערבית מצד המערב הלא מסומם ולא מזייף בטקסים (ברצלונה – לא הצלחתי למצוא את הסרט האחר, זה שמראה שהחץ בעצם עף אל מחוץ לאיצטדון).
  • כאמור, מה ששובר בשבילי את האשליה היא הגאווה הלאומית, או במקרה של ישראל, החיפוש המשווע אחרי פירורים שלה. את יחסה של המדינה לספורטאים מדגים כנראה הכי טוב יושב ראש הועד האולימפי הישראלי שהתראיין אמש בדבר האכזבה מהישגיה של המשלחת הישראלית. ההיגיון שלו עובד באופן מוזר לטעמי, אופן שאולי משקף את יחסו של הקפיטליזם למוסדות ואנשים אשר אינם מניבים תועלת כספית ישירה לבעל ההון התורן. לטענתו הספורטאים הישראלים היו שבעים מידי, היה להם כל כך טוב והשקיעו בהם כל כך הרבה כסף עד שהם איבדו את הדחף להילחם כאילו הם נלחמים על חייהם. הפיתרון: לקצץ! טוב, זה עובד מעולה בחינוך (הבנתי שמנסים לייבא עכשיו את no child left behind האמריקאית…), אז למה לא כאן.. אולי צריך ללמוד מהסינים, אומרים שיש שם מחנות ריכוז למפסידים 🙂
  • ואם כבר ספורטיביות, הנה מישהו שצריך ללמוד להפסיד בכבוד.

אנרגיות טובות

המיסטיקה והשוק החופשי מאחדים כוחות- 35 מובטלים חדשים בדרך.

מעניין אם פיטורים מביאים קארמה טובה.

*משעשע, משעשע, אבל זה סך הכל עוד סימפטום למצב העגום של יחסי הכוחות בין עובדים למעבידים – יחסי כוחות הנותנים בידי המעסיק את החוצפה והאפשרות לדרוש דרישות לא לו.

חרם צרכני

שלטי החוצות חוזרים לאיילון

נויף דיווח על כך ועל התנהלות הגורמים הנוגעים בדבר בדיונים שנערכו בדרך לשיקום זיהומו של המרחב הציבורי אחרי ההפוגה הקטנה והמפתיעה שזכינו בה כשהוחלט על הסרת השלטים. עלתה שם גם הצעת פשרה (אני לא כל כך מסכים איתה).

אני לא נוהג הרבה, ובדרך כלל אני צרכן די גרוע כשלעצמי. אבל מכיוון שחדלי הכנסת, במקרה הזה יורם מרציאנו, מכרו אותנו (שוב…) בעבור חופן דולרים, ומכיוון ששריפת השלטים תתייג אותי כטרוריסט מסוכן אויב החברה ודרך החיים האמריקאיתישראלית, נותרתי עם האפשרות הבלתי יעילה בעליל של חרם צרכני. לכן אני מנצל את הבמה הזו כדי להכריז שכל מותג או חברה שבעת נסיעותי המועטות ינסה להסיח את דעתי מהקרב על חיי, שמכונה בישראל "נהיגה", יאבד אותי כלקוח פוטנציאלי.

מצטרפים אלי?

vicious circle

ושוב, 41 שנה לכיבוש, שורה של דברים מעצבנים, שיעמום מסוים הנובע מאבטלה ארוכה מידי והמאבק הפנימי חוזר להכות

if ignorance is bliss

אני רוצה להיות אדיש, אני רוצה לחיות בבועה. אני חי במדינה גזענית וקטנה, קפיטליסטית חזירית, בזה להשכלה, הופכת ליותר ויותר פונדמנטליסטית-דתית? אז אוריד את הראש. אני במילא שייך לקבוצת האוכלוסיה הלבנה-גברית-יהודית, מעבר לעצבנות ייקח קצת זמן עד שדברים יפגעו בי אישית בצורה הנראית לעין. אז מידי פעם תשמע על שריפת ספרים, על היחס לפליטים, על הריסת בתים, ירי על מפגינים. תשמע על חבריך בתארים המתקדמים, הנאבקים לשלב לימודיהם עם עבודות, קריירה אקדמית בארץ הרי כבר לא נחשבת כדבר לגיטימי. אעזוב, מה אעשה? אלך להפגנה? זה ישנה משהו? עדיף לסנן, לחיות את חיי, להגר מתישהו, לקוות שהקטסטרופה תחכה כמה שנים.

then knock the smile of my face

אבל אי אפשר. אז אני הולך להפגנות, מנסה להרים את הראש מידי פעם, אולי אפילו מתחיל לחשוב על הצטרפות לתנועת שמאל.

ואז היאוש חוזר.

וחוזר חלילה.

אחריות שלנו? מה פתאום

סיפור שארע באמת בעשרת, הישוב שכוח האל למחצה בו גדלתי (למחצה, כי הוא ממוקם חצי שעה מתל-אביב אבל נמצא תודעתית רחוק בדרום):

כבישובים רבים המגיעים לגיל מסוים, הוקמה בישוב שכונה חדשה – שיכון בנים. קנו התושבים החדשים מגרשים, שילמו כך וכך עשרות שקלים למועצה על מנת שזו תבנה במקום תשתיות, תסלול כבישים, תקים מדרכות ותאורה וכיוב'.

בשלב מסוים פנתה המועצה אזורית לכלל תושבי הישוב בדרישה לתשלום חד פעמי. תשלום אשר היה אמור לממן את התשתיות הנ"ל.

התבלבלו התושבים וניסו להעלות בעזרת ועד התושבים של הישוב את השאלה המתבקשת: האם המיסים הרגילים שאנו משלמים בנוסף לדמי התשתית אשר גביתם מהבנים, לא הם אלה שאמורים לממן את התשתיות? לא, ענתה המועצה, אין ברירה, אנחנו בגירעון.

ומה עשה הועד? זה שתפקידו לייצג את התושבים מול מועצתם. האם נעמד מול דרישות המועצה, ודרש שתואיל בטובה למלא את תפקידה, ושמיסי התושבים ימלאו את הצרכים אשר למענם שולמו? לא, הועד לקח על עצמו את תפקיד מימון התשתיות, והודיע לתושבים שהוא הצליח להשיג מחיר יותר טוב, ועכשיו במקום לשלם 30 אלף שקל הם צריכים לשלם רק 20 אלף שקל. (המספרים לשם ההמחשה בלבד). מי שעדיין סירב לשלם הוקע מייד כ"סרבן" וזכה מיד לאיומי קנסות איימתניים.

ההתנהלות הזו הייתה משעשעת אלמלא הייתה עצובה. היא עצובה יותר משום שהיא רק דוגמא ברמה המקומית לתופעה החוזרת על עצמה בכל רמות הפוליטיקה בארץ ובעולם. גוף שבעצם קיומו נועד לייצג את חבריו מול השלטונות (שעצם הצורך בו הוא אנורמליה זועקת מבחינתי) נהייה משת"פ של השלטון במקום להילחם כנגדו.

זה נכון בעוד דברים ברמה המקומית (איסוף הזבל בעשרת, לדוגמא, מתבצע גם הוא על ידי הועד) זה נכון גם ברמה הארצית, לדוגמא התנהלות ההסתדרות בתגובה לשביתת עובדי הרכבת בדימונה – הועד הארצי של ההסתדרות, אשר איים לפטר את העובדים אם יודיעו לתקשורת על תנאי העסקתם. דוגמא נוספת – התייצבותה של ור"ע (ועד ראשי האוניברסיטאות) כנגד שביתת המרצים בסימסטר האקדמי הקודם. (במקרה הזה זה צפוי, ור"ע הוא גוף שליח ישיר של נערי האוצר).

בסוף שנות ה-80 תהליך כזה היווה לפחות חלק ממה שהעיף את תאצ'ר בבריטניה – ההתנגדות למס הגולגולת שאמור היה לממן את מה שנותר משירותי הרווחה לאחר שנות שלטונה של תאצ'ר.

האם יש מוצא מהדינמיקה הזו? בה מתנערים גופים הנבחרים על ידי הציבור מכל אחריות כלפי הציבור שבחר בהם? בה גופים שהציבור בחר על מנת לייצג אותו מול הגופים הנבחרים הקודמים, הופכים למשת"פים (אולי היה צריך להקים ועד שייצג את תושבי עשרת מול ועד התושבים)?