זיכויו של שי דרומי מאשמת הריגה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע והחוק הקרוי על שמו מוכיחים, או יותר נכון מאשרים מחדש, לפחות דבר אחד – מדינת ישראל ממשיכה את התדרדרותה המהירה לכיוונו של קפיטליזם קיצוני. שני נקודות שמעלה זיכוי זה עולות בקנה אחד עם עקרונות הניאו-ליברליזם החביבים כל כך על משרד האוצר – קידוש הקניין והתנערות המדינה ממחויבותה לאזרח.
ראשית, מה המסר שעולה מזיכויו של אדם שירה, על פי העדויות, בגבו של פורץ שחדר לתחום קניינו? המסר ברור, גנב, דינו מוות. נכונה ככל הנראה אמירתו של בית המשפט, שי דרומי אינו איש מדון, אלא אדם שביקש לחיות בשלווה. ההכרה בכך מגולמת בסעיף האישום. דרומי הואשם בהריגה, לא ברצח בכוונה תחילה. הכרה מסוג זה אמורה להתגלם בעונש, היא לא רלבנטית לשאלת הכרעת הדין.
אבל הנקודה היותר קריטית היא המסר שמעביר בית המשפט לגבי אחריות המדינה למלא את חלקה בהסכם החברתי בינה לבין האזרחים. הנגב הפך, כך אומרים, לשטח הפקר, שטח בו שולט הפשע והמשטרה אינה מסוגלת להשליט את החוק. הפיתרון הראוי לכך אינו התנערות מוחלטת של המדינה מהאזור, אלא בדיוק להיפך, הגברת מעורבותה וההשקעות באזור על מנת להשליט את חוקי המדינה על כל שטחה. במקום זאת, אותת בית המשפט, רשאים האזרחים להתחמש ולנהל את שטחי המדינה בעצמם. אפשר גם לחשוב שקידום מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסיה הבדואית בנגב תוכל לסייע בהפחתת הפשע בדרום (עוד תפיסה קפיטליסטית – ניתוק הקשר בין מצב חברתי לרמת הפשע) – אבל אלה באמת חלומות לא ריאליים.
התקופה בה לא היתה לחוק אחיזה בשטחי המדינה בארה"ב קראו "המערב הפרוע". ככל הנראה היא לא היתה סימפטית כפי שמצטייר מסרטי המערבונים. אם זה המצב בדרום, כדאי מאוד לתקן אותו. המדינה הפריטה כבר מזמן את שירותי הרווחה, היא פועלת במרץ להיפטר מהתשתיות, מהטיפול באסיריה, ממערכת החינוך ואף מחלק מתפקודי הצבא שלה. ניסיונה להיפטר מאחת מסמכויותיה החשובות ביותר – הסמכות על אחזקת האלימות, הולכת ומייתרת את ההסכם איתה.
זנב לאריות 
הביעו דעה